שדי חמד/אסיפת דינים/חמץ ומצה/ח/א

· הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

שדי חמד אסיפת דינים חמץ ומצה ח

סימן ח
בדין חמץ שעבר עליו הפסח

א) נשאלתי בענין חמץ שעבר עליו הפסח וגופא דעובדא הכי הוה אלמנה אחת עוסקת במכירת יי"ש ולפי שהיא שנה ראשונה שנתאלמנה לאו אדעתא להכתיב חמצה בכלל הרשימה של הממונה ע"ז (שהמנהג הוא מקדם קדמתא שבני העיר נותנים כח והרשאה ביד הממונה ע"ז למכור כל החמץ של בני העיר ושמעתי שכן המנהג בליט"א ופולין) כמו שהיה עושה בעלה וגם לא עשתה שום ביטול חמץ כנהוג וסמוך ללילה בע"פ אסיק אדעתה שהיה צורך למכור החמץ ותכף הוציאה כל היי"ש מרשותה ונתנתו בפקדון ביד נכרי שכנה שיהיה אצלו עד אחר החג וביו"ט בערב היא באה שאלה אישה מה יהיה משפט היי"ש אמרתי לה שביו"ט ראשון ושני לא תגע בו יד ובליל מוצאי יו"ט חייבת לבערו מן העולם ושבכל רגע שיעבור איסורא דאוריתא רביע עלה לא יראה ולא ימצא וביו"ט שני שלחתי לזרזה ע"ז ואשה בכל אלה לא עשתה כן כי נבהלה על ממונה וחיי נפשה ונפש היתומים כי אין להם משען ומשענת זולת הקרן הנ"ל וכי כליא קרנא אלה הצאן מה יעשו ואחר החג הודיעה צע"ר באשה והיא מרת נפש על אשר לא ביערה היי"ש הנ"ל ומבקשת להמציא לה רפואה מן התורה:

והנה אם היתה מוכרתו לנכרי קודם הלילה היה אפשר להתירו כמ"ש הג' נו"ב מ"ת סי' ס"ג דדוקא קודם שזכה בו שום אדם והרי הוא הפקר הוא שעשאו הכתוב כאילו הוא ברשותו לעבור עליו. אבל אם משכו הנכרי לרשותו ונתכוון לזכות בו וזכה בו הנכרי מההפקר יצא מרשות ישראל לגמרי ואינו עובר עליו עי"ש ואף שממ"ש בשערי תשובה סי' תמ"ח אות ח' בשם שו"ת פנ"י סי' י"ד ביי"ש שנמכר אחר איסורו דסיים להתיר משום דיי"ש הוא חמץ נוקשה וביחוד שבטלו ע"כ ומשמע דאינו סובר כהנו"ב דמכירה אח"ז איסורו מהני דלדברי הנו"ב אף בחמץ גמור יש להתיר בכה"ג. וכן משמע ממ"ש בשע"ת שם בשם שו"ת כתר כהונה סי' כ' ביי"ש ומאל"ץ שנמכר אח"ז איסורו ונודע אחר הפסח ויש הפסד גדול יש להתיר היי"ש בהנאה למכור לנכרי עי"ש. ולדברי הנו"ב גם בלא הפסד גדול יש להתירו אפילו בשתיה דאין זה חמץ שעבר עליו הפסח כיון שלא עבר על ב"י אהניא ליה מכירתו לנכרי להתירו אחר הפסח. מ"מ אולי היינו יכולים לסמוך אסברת הגאון נו"ב בחמץ שעבר עה"פ דהוא משום קנס מדרבנן ואולי תלי פלוגתייהו במה שנחלקו הקדמונים בחמץ בע"פ מש"ש ולמעלה אם עובר בב"י וב"י או רק משום עשה דתשביתו, עיין בחק יעקב וערוך השלחן רס"י תמ"ג ובנשמת אדם הל' פסח סי' א' דהנו"ב ס"ל דאינו עובר אלא בעשה דתשביתו וכיון שמכר בע"פ קודם שעבר אלאו דב"י ש"ד. ופנ"י וכת"כ נקטי דעובר ואהכי לא התירו להדיא (ועיין מה שרשמתי בקונטרס הכללים מערכת הקו"ף אות כ"ב אי קנסינן משום עשה) ועיין לעיל בסי' ה' אות יו"ד בדעת הגאון נו"ב ויותר נכון לומר דלא פליגי כלל וכולהו ס"ל כהנו"ב דמכירה אח"ז איסורו מתירו לאחר הפסח והוא עפ"י מה שביאר בנו"ב שם דדוקא אם קנאו הנכרי במשיכה הוא דמהני אבל אם קנאו בכסף ולא משך לא עי"ש הטעם וא"כ י"ל אולי בעובדי דפנ"י וכת"כ לא קנאו הנכרי במשיכה אלא בכסף ואהכי הוצרכו להתיר מטעמים אחרים משום נוקשה. או הפס"ג להתירו בהנאה. וצריך לעיין בגוף ס' שו"ת פנ"י וכת"כ ואין מצוי אצלי (ועיין במה שרשמתי בענין זה לקמן אות חי"ת) וכ"ז אם היה נמכר אבל בנדון דידן שלא נמכר כלל רק בתורת פקדון נתנתו לנכרי לפי הנראה אין מקום להתירו כלל דהרי בכל ימי החג עברה על ב"י וב"י והרי היא בכלל הקנס שקנסו חכמים למשהה חמצו ועבר על ב"י. והרי שלחן הלכה פסוקה בסי' ת"מ ס"ד דאם הפקיד חמץ אצל חברו או אצל נכרי עובר עליו המפקיד בבל יראה כדעת הרר"י שהסכים לדבריו הרא"ש ואף לדעת היש מן הגאונים שהביא הרא"ש והטור דאין המפקיד עובר בב"י. מוכח מדבריהם דהיינו דוקא כשקבל הנפקד אחריות אבל לא בסתם פקדון כנדו"ד דנר' דבזה לד"ה עובר המפקיד בב"י. ובחק יעקב סימן תמ"ב סק"ד הביא דברי הרב השואל שכ' לצדד היתר לפי שהחמץ היה מופקד בבית הנכרי ולא הסכים לדבריו משום דלא כ' להתיר אלא בשקבל הנפקד אחריות עי"ש ויעויין עוד בח"י סי' תמ"ח ס"ק ט"ו בשם שו"ת חינוך בית יהודה דאסר החמץ שעבר עה"פ אף שהיה בפסח ברשות הנכרי )שו"ת חינוך ב"י לא היה מצוי אצלי אך אחז"ר הגיע לידי ס' עיקרי הד"ט וראיתי שם בא"ח סי' י"ז אות כ"ג שכ' בשם שו"ת מצודת יששכר לאסור בעובדא דשו"ת חב"י הנ"ל וכתב מפורש דלא הועיל כלום מה שמונח ברשות הנכרי כדקי"ל בסוס"י ת"מ עי"ש ושוב בא לידי שו"ת חינוך בית יהודה וראיתי שדברי המצודת יששכר מכוונים למ"ש בחב"י ועיין לקמן אות י"א מה שכתבתי בענין ההוא בס"ד) באופן דזה נראה מוסכם דהמפקיד חמצו ולא קבל הנפקד אחריות עובר המפקיד בב"י וחמצו אסור אחר הפסח והנה אמת דראיתי מ"ש הרב חיי אדם בנשמת אדם סי' א' להכריח דלשון הטור אינו מדוקדק. ולדעת הגאונים כשהפקיד חמצו אצל נכרי אף אם לא קבל הנכרי אחריות אינו עובר המפקיד עי"ש ולא נפניתי כעת לעיין בזה דמ"מ אף אי נימא בדעת היש מן הגאונים כן אנן אתכא דמרן סמכינן וכבר פסק בש"ע סוס"י ת"מ לאסור וכן נקטו הבאים אחריו. ומאן ספין להרים ראש להתיר את אשר נפסק להלכה לאסור ועיין חיי אדם כלל קי"ט אות ה' פסק ג"כ כמ"ש מרן בש"ע. ולסמוך עמ"ש בשע"ת בשם הפנ"י דיי"ש הוי חמץ נוקשה ובחמ"ן קי"ל בסוס"י תמ"ז דאם עבר הפסח מותר הנה תברא בצדה כי השע"ת ציין למ"ש הוא עצמו בסי' תמ"ב אות ג' והמעיין שם יראה דאינו פשוט דיי"ש חשיב חמץ נוקשה ומה גם דלפי הנר' ממ"ש בשמו השע"ת דלא התיר להדיא יי"ש שעבר עליו הפסח כדין חמ"ן. רק בשמכרו אלא שהמכירה היתה אח"ז איסורו אבל כשלא נמכר כלל נראה דמודה דלא סמכינן לומר דהוי חמ"ן ומותר אחה"פ. וצריך לעיין בגוף שו"ת הפנ"י (ובחק יעקב סי' תמ"ח סק"ד כתב צד היתר בפקדון ביד נכרי שודאי החליפו ולא ברירא לי אם אפשר לסמוך ע"ז בנדו"ד ועיין חיי אדם כלל קכ"ג אות כ"ד ודוק ואי"ה יתבאר במ"א עיין בסי' זה אות ל"א):

ולפי ששערי ההיתר בענין זה ננעלין תנן שלחתי לחערסאן להג' המפורסם מוהרמ"ל מלבים נרו' שיודיעני דעתו בזה אולי יש פתח להציל מידי הפסד מרובה ולפקח על חיי נפש האשה וילדיה הנ"ל וזאת תשובתו אות באות לכבוד וכו' ה' יחזקהו ויאמצהו אמן אודות האלמנה ששכחה למכור היי"ש יוכל כת"ר לסמוך למכור לנכרי עפי"ד הג' מוהרש"ז מלאדי בש"ע שלו סי' תמ"ב ס"י שחדש היתר ביי"ש שעבר עה"פ ודבריו חדשים ונכונים ועם זה יש לצרף דעת הרבה מהאחרונים שכיון שמסרו לנכרי בע"פ שלא היה עדין לאו דב"י רק עשה דתשביתו קנה הנכרי מההפקר בצרוף יתר ההיתירים שהזכיר כת"ר יש להתיר היי"ש בשגם הוא הפ"מ והנני דו"ש באהבה מאיר ליבוש מלבים עכ"ד נר"ו:

והנה עיינתי בש"ע הנ"ל והנה אמת שהתיר שם בהפסד גדול מאד למכרו לנכרי אך לענ"ד איכא למשדי נרגא דהנה יסוד ההיתר הוא לסמוך ע"ד הסוברים דכל שהוא דבר חריף שאי אפשר לאכול ולשתות הימנו כזית בכדי אכ"פ או בכדי שתיית פרס אינו חייב בביעורו אלא מדרבנן וכשאינו חייב בביעור אלא מדרבנן אינו בדין חמץ שעבר עלה"פ ומותר בהנאה כמ"ש סוס"י תמ"ז בחמץ נוקשה. ולפי הנר' אינו פשוט לדמות כל שביעורו מדרבנן לחמץ נוקשה דכמו בחמ"ן שעבר עליו הפסח מותר כן יהיה הדין בכל דבר שביעורו מדרבנן כמו שנר' להדיא ממ"ש מוהרש"ז בש"ע הנ"ל בסי' ת"מ אות א' גבי הטמין חמצו בחצר חבירו שלא מדעת חבירו דאינו חייב בביעור אלא מד"ס. ואם עבר הפסח עליו אסור כדין חמץ שעבר עה"פ כיעוי"ש הרי דאף שביעורו מדרבנן אסור אחה"פ. וכמו כן י"ל בדבר חריף וחזק הנ"ל. ונראה שהג' מוהרש"ז נמשך בזה אחר סברת המג"א דהנה במג"א סי' תמ"ז ס"ק מ"ו הק' בזה דברי הר"ן אהדדי וכ' לחלק בין דבר שיש לו ביעור מן התורה ואמרה תורה שמועיל ביעור זה ורבנן אמרו דאינו מועיל לדבר שאין לו ביעור מהת"ו כלל דבזה אחר הפסח מותר עי"ש ולדבריו בדבר חריף וחזק שא"א לאכול כזית בכדי אכילת פרס אין לו ביעור מהת"ו לדעה הנ"ל ומותר אחר הפסח אך הג' פר"ח שם מחלק באופן אחר כדי ליישב סתירת הר"ן. והוא דבדבר שראוי לעבור עליו מהת"ו כגון חמץ שבטלו שלולא הביטול ראוי לעבור עליו מהת"ו. וכן חמץ גמור של ישראל שהפקידו ביד נכרי (דס"ל להר"ן דאינו בביעור אלא מדרבנן עי"ש) אם לא היה מפקידו היה ראוי לעבור עליו בב"י בכה"ג אם עבר הפסח אסור. משא"כ בחמץ נוקשה דאינו ראוי לעבור עליו בב"י עי"ש. ולפי חילוק זה נראה דבחמץ חזק שאין יכול לאכול ממנו כזית בכדי אכילת פרס מחמת חזקו וחריפותו ואם יוסיף בהתערובת מהדברים שמחלישים חריפותו ראוי הוא לאכול כזית בכדי אכ"פ ועובר עליו בב"י וא"כ אם עבר הפסח ראוי לאוסרו בהנאה כיון שראוי הוא לעבור עליו בב"י כנז"ל. ועיין בחק יעקב סי' תמ"ח סק"ז שכ' דמדברי הטור בשם בעהע"י משמע דאם קבל דורון מנכרי ביו"ט אחרון אסור בהנאה אחר הפסח. אע"ג דאינו חייב בביעור אלא מדרבנן ומשום חומרא בעלמא לפי מאי דאנן בקיאינן בקיבועא דירחא. וכ"ש לדידיה בחייב בביעור מדרבנן בזמן דאוריתא:

ועוד יש לפקפק בגוף היתר זה בנדון דידן והוא דבש"ע הנ"ל סי' תמ"ב שכ' היתר זה הטיל תנאי שיזהר שיהיה בענין שלא יחזור הנכרי וימכרנו לישראל כי אסור בשתיה לכל בר ישראל ואם אין הפסד גדול אין להתיר אפילו בהנאה ע"כ ולפי זה כמעט רחוק הוא מציאות זה במקומות האלו שכל היי"ש הוא מתבואה ולא מחרצנים ועד זג ומפני זה קונים יי"ש מאצל הנכרי כמו מאצל ישראל א"כ אם ימכרנו לנכרי בבת אחת בודאי הנכרי ימכור ממנו גם לישראלים ואם ישהינו בידו למוכרו על יד על יד לנכרים דוקא איכא למיחש דאתי ביה לידי תקלה כיון דיי"ש זה הוא הרבה ויצטרך להשהותו שתים ושלש שנים עד שימכרנו לנכרים דוקא על יד על יד. ואף דהוא איסור דרבנן כבר כתב הרב ערוך השלחן סי' תע"א אות ה' דאף באיסורין דרבנן חיישי' לתקלה בזמן מרובה וזה אפשר לתקן לעשות ע"ד שכתב בשע"ת סי' תמ"ח סוף אות ח' בשם שו"ת גבעת שאול עי"ש. אך בעיקר המצאת ההיתר שהמציא הגאון מוהרש"ז יש לפקפק וכפי הנראה אין הכל מודים בזה וכותלי בית המדרש יוכיחו ספרים מלאים בכמה תשובות בענייני יי"ש שעבר *) אחר זמן רב כתבתי קצת בענין זה בס"ד והוא לקמן בסי' זה אות מ"ו עיי"ש. עה"פ דשקו"ט להמציא היתר הכל לפי הענין והנדון ולא עלה על דעת שום אחד להתיר לפי שהוא חזק וכו' כי על כן לפענ"ד קשה לסמוך ע"ז למעשה. ושלחתי עוד להגרל"מ הנ"ל לפקפק ע"ד ולא קבלתי ממנו מענה לשון (ושוב שמעתי שעקר דירתו משם) ושלחתי לשאול פה קדוש הרב הגדול כמוהר"ר אליהו מני נר"ו ראש על ארץ חברון עיהק"ו תוב"ב והשיב לי דלא מצא מקום להקל כלל:

ומ"ש הג' מוהרל"מ דבע"פ דלא עבר עב"י רק אעשה דתשביתו וכו', עיין מה שרשמתי בסי' ה' אות יו"ד בזה. ולכאורה עדיפא הו"ל למימר דבנדו"ד אפילו עשה דתשביתו ליכא דהא כתב הפרמ"ג בא"א רס"י תמ"ג דנשים ליתנהו במ"ע דתשביתו דמ"ע שהזמן גרמה היא וכיון דנדו"ד היא האשה הרי לא עברה אפי' בעשה דתשביתו. אלא דכבר כתבתי בקונטריס הכללים מער' המ"ם אות ק"י שנר' שנעלם מהפרמ"ג דברי רבינו החינוך סי' ו' דנשים איתנהו בעשה דתשביתו והבאתי כן בשם שאג"א ושם אריה. וגם רשמתי מ"ש השו"מ במדו' ב' ח"ב סי' ח' עי"ש:

אחר זמ"ר נדפס ס' שו"ת בית שלמה וראיתי שם בא"ח סוס"י ס"ד שכ' בנדונו שההיתר ברור אף שתלוי במחלוקת מ"מ שומעין להקל ובפרט ביי"ש יש סניף סברת הפנ"י דאינו רק חמץ דרבנן. ובפרט ביי"ש הזה שעיקרו הוא מתבואה שאינה חמוצה אלא שיש תערובת מתבואה חמוצה יש סניף להתיר בהנאה עיין בש"ע הג' מוהרש"ז סי' תמ"ב ואולי אין בהתערובת כזית בכא"פ ועיין בנו"ב מ"ת סי' ס"ו וקצרתי כי כל זה הוא רק לסניף לרווחא דמילתא רק אינו מתירו בהנאה רק שיהיה באופן שלא יהיה חשש שהישראל ישתה ממנו ע"כ תו"ד מבואר דאינו סומך לגמרי על המצאת הש"ע הנ"ל רק לעשותו סניף גדול לנדונו שבלא זה יש צדדי היתר מרווחים. לכן כ' לעשות סניף ביי"ש ס' הפנ"י וס' הש"ע הנ"ל ועי"ש שכ' ג"כ לחוש לתקלה שביי"ש מרובה אולי יבא לידי מכשול שישתה הישראל ממנו אם ימכרנו למוזג ישראל וכו'. גם על מה שכתבתי אם בדבר הטעון ביעור מדרבנן ואינו עובר בב"י מדאו' אמרי' דאסור אחר הפסח עיין מה שרשמתי לקמן אות יו"ד וי"א:

גם אשו"ר בשערי תשובה סי' תמ"ח אות ט"ו שכתב בשם תשובת שער אפרים סימן דלי"ת במי שלא מכר יי"ש שלו בערב פסח והורה לו המורה לשופכו קודם הלילה והוא לא עשה כן אלא קודם הלילה נתנו לנכרי אחד במתנה ואחר הפסח החזירו לו הנכרי והוא הפסד מרובה ודעתו לאסור ושבן המחבר צדד להקל ובק"א שם כ' מה שהשיב לו הא"ר וגם בן המחבר הודה לו שיש להחמיר למעשה עד כאן. ונראין הדברים קל וחומר לנדון דידן שלא נתן להנכרי אלא בפקדון לימי הפסח דאסור. ואולי יש לומר דשניא ההיא שהוא פושע ומזיד שעשה מעשה אחר שהורה לו המורה לשופכו קודם הלילה וצריך לעיין בגוף ספר שער אפרים ואינו מצוי אצלי ובנדון השער אפרים לפי הנראה מסיגנון הלשון הוא דהנכרי משכו לרשותו ואם כן נראה דלשיטת הנודע ביהודה הנ"ל בתחלת האות מותר וצ"ע:

כל זה כבר הי' נדפס בספרי דברי חכמים סימן ק"ו ובאתי פה להוסיף מפורש המעשה של שו"ת גבעת שאול שהבאתי בד"ה ועוד יש כו' והיה השאלה באחד שנתן לעכומ"ז המאצלי"ר לעשות מאל"ץ ונגמר שני ימים קודם פסח ולא לקחו לביתו ושכח למוכרו בערב פסח והוא הפסד גדול והאיש עני יש לצדד להתיר בהנאה למוכרו לנכרי אך בכדי שלא יחזור וימכרנו לישראל יש לו לעשות יי"ש וביי"ש יש לו תקנה לפי דברי האיש הזה שיכול למוכרו לעיר שאין ישראלים דרים שם כלל והמוזגים נכרים וקונים מכמה בני אדם ומתערב אצלם ויתבטל, אצלם מעט בהרבה ואף אם מיעוטא דמיעוטא שישתה ישראל שם כבר נתבטל ועוד כתב במי שלא בא לו בערב פסח הנכרי שהיה רגיל לקנות אצלו וסבר שרשאי למכור כל היום ושלח אחר עכומ"ז אחר ושוב נודע לו שאינו מועיל מכירה אחר חצות ולא מכרו בערב פסח והוא הפסד גדול וגם הוא בעל חוב ויצטרך לעקור דירתו מהגליל צדד דמותר בהנאה באופן שימכור לבני כפרים הקרובים אליו לכל אחד מעט ויזהירם שלא ימכרו לישראל וכן בהמאל"ץ יעשה יי"ש וימכור באופן זה עי"ש:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

· הבא >מעבר לתחילת הדף