שבר במצרים
במצרים, רמז שבשנת שב"ר לפ"ק היינו פה במצרים וגם כי משמעות
שבר לשון תקוה ותוחלת להבטיח כי אפילו חרב חדה מונחת על צוארו של
אדם אל יתייאש עצמו מן הרחמים כאשר ראו עינינו אשר בתוקף המצרים
והשברים, הקב"ה הצילנו ופדה אותנו מכל צרה וצוקה ועוד בה
שלישיה ששבר הוא לשון קנין וכשם שביעקב אבינו ע"ה
נאמר וירא כי יש שבר במצרים ויאמר לבניו רדו שמה
ושברו לנו משם ונחיה ולא נמות כך שברו
לכם במצרים (לא אליכם) ספר זה שהוא
שבר במצרים כי ישראל אין כחו אלא
בפיו והקול קול יעקב
והקב"ה מתאוה
לתפילתם של צדיקים.
אשר נהג נשיאותו בק"ק באיונה ממלכות צרפת ובכל אגפיה
והובא לדפוס על ידי בנו הגביר המפואר כמ"ר אברהם מילדולה יצ"ו בבית דפוסו אשר
פה ליוורנו יע"א
בשנת התק"ב ליצירה
ישתבח הבורא ויתעלה הדרו. אשר יצר עולמו בחכמה נפלאה, שאו מרום עיניכם וראו מי ברא השמים מאש ומים. ב' הפכים בנושא אחד והיו לאחדים. לצורך האדם לצורך גופו ולצורך מקומו, עושה שלום במרומיו.
הסתכלו בליקויי ונגוהי המאורות והכוכבים. אשר על משמרתם יעמודו. ודתיהם שונות נלחמים איש באחיו ואיש ברעהו. לקצת התנגדות והפכיות הנמצאת. בפעליהם המיוחדים והנמשכים משפע ניצוציהם. זה ישפיל וזה ירים. עירוב פרשיות יש כאן. ואף על פי כן א' בא' יגשו. אל שני קצותיו וחובר. אלו ואלו נצרפים בבית הדש"ן. ונעשו שותפים. נראים כאוהבים בשנת הנאת העולם. בכל מערבין ומשתתפין. בשיתופי מבואות ועירובי תחומין. ואלו הן המשפיעין במדה גסה. זה לזה. ומקבלין דין מן דין. והתחתון גמר קיחה קיחה משדי עליון. ודדי כחותיהם ירוו בכל עת. צרכי העולם הזה. דומה לתינוק היונק משדי אמו. משם ראה שיש מצוי ראשון הוא ממציא כל הנמצאים. וחובר חבר. מפטם פיטום הקטורת. כחצרות קטורות. ומבסם עולמו. רווחא לבסומיה שכיחא. והכל הם כשרים להעיד על חידוש העולם. שנברא יש מאין.
תא חזי בארבעה יסודות. חלוקי האיכות כפרה סוררה. כל איש סורר בביתו. עתה ירעם ה' ככבש במרחב. ד' פנים לא' על ד' רבעיהם בלכתם ילכו. זה לחתות אש מיקוד יאבה. וזה לחשוף מים מגבא. זה ישאף רוח כתנים. וזה חופר גומץ לקנים. והן שלום יוצא מתוך המריבה הגדולה הזאת. כי אמר שומר. קורא אני אליהם יעמדו יחד. בשלום יחדיו. ובידו החזקה מתג ורסן עדיים לבלום. לצמצם מדוחיהם. ולהגבילם במדה במשקל ובמשורה. כדי שלא יצאו החוצה. ולא ירעו ולא ישחיתו ליושבי תבל ארצה. ומפני תקנת השוק עשו שלום ביניהם. ותמיד עיני ההשגחה עליהם. עינא פקיחא. לעשות הטוב והישר זו פשרה לפשר ביניהם. ואיש על מקומו יבא בשלום הם יתנו עידיהם ויצדקו על היכולת המוחלטת וההשגחה כללית ופרטית.
וגם ראיתי את הלחץ זה הדחק הקורא ליסוד המים. כי המלך דבר אליו רדה. ומשירד שוב אינו עולה. והארץ לעולם עומדת. היא למעלה והוא למטה. בנין הכבד על בנין הקל. יסוד העפר הכבד. רקוע ושטוח ומרחפת על פני המים אשר קלו. כי הוא אמר ויהי הוא צוה ויעמוד. חק נתן ולא יעבור. והן עידיו בחותמיו. עידי ראיה דכרתי. כי עצור עצר ה' כח. ורוח המושל המושך ומשתרבב מאליו. ואל שדי אמר לעולמו די. ותולה ארץ על בלימה. תלוי ועומד באויר. קשור בחוט של חסד שוע טווי ונוז. מהיד הגדולה של מעלה.
וכי ישאלך בנך מחר לאמר מה זאת. וידרוש הטעם מלעיל. על מה ועל מה. מעשה שהיה כך היה. דרך נס והוא פלאי. אף אתה אמור לו. כל פעל ה' למענהו וגם רשע ליום רעה. והאלקים עשה שייראו מלפניו. לתקן עקמומיות שבלב. וכל מה שברא הקדוש ברוך הוא היה בכוונה מכוונת. ולכבודו בראו יצרו אף עשאו אפותיקי למדרך כף רגל האדם. להודיע שהוא אלדינו הוא מלכנו הוא מושיענו. וגם כן הוא שופטינו והוא מלקנו. ונאמן הדיין דמאריך אפיה וגבי דיליה. גובה ונפרע מעט מעט. ולכל האנשים. הדיין לשעתן פוקד מפקידה לפקידה. וממעט על יד. מלהשפיע חובו על כל העובר על הפקודי"ם. ולעומלם מוצא ב"ה[1] מקום לגבות את חובו. וידיע ליהווי לן שאם ידומה ויצוייר חלילה וחס סילוק השגחתו מן התחתונים. אז הותרה הרצועה. וה' יטה ידו וכשל עוזר ונפל עזור. ויחדיו כלם יכליון. ואם היה מקלקל עירוב היסודות. והוא דמיהב יהבי ומשקל לא שקלי. או לאידך גיסא. הן אמת קץ כל בשר. היה ממשמש ובא פתאום. בשינוי ווסת. והיה חוזר העולם חלילה וחס לקדמותו. לתהו ובהו. ותדע ותשכיל שאם חלילה וחס ידין. ויעניש עולמו בעונש כרת והפסקת חוט המעמיד. ישתנו כהרף עין סדרי בראשית. והכוכבים והמזלות ישנו את תפקידם. והיסוד שעניינו מבנין הכבד יתהפך לבנין הקל. והנע ישוב לנח. והנח ישוב לנע ונד. ולא שבקא חיי לכל בריה. וסוף דבר הכל נשמע.
הן אלה קצות דרכיו. וגם לרבות פתח פתוח לרווחה והצלה. רצה הקדוש ברוך הוא לזכות את בריותיו. ולהרים מכשול מדרך עמו. ולסקל המסילה מאבן הטועים. הכין להם הדרך דרך ישר לבני איש. אשר בפתח עינים ובסקירה אחת. יוכל למלט נפשו מיד שאול סלה. ולהציל עצמו מדעת חיצוני. רחמנא ליצלן מהאי דעתא. דגמיר וסביר סברא מזוייפת ושקרנית. ומאמין שהעולם נוהג כמנהגיו. והני קרא"י יש לן הכרע. מתהפוכות הזמן. המזדמן על צד הקרי. ומקרה אחד לצדיק ולרשע. כי מזלא גרים. יסכר פי דוברי שקר. כי טח מראות עיניהם מהשכיל לבותם. ומי הוא אשר ראה כאלה בעין השכל והתבונה. ולא יודה במלא פום. הודאת בעל דין אשר כמאה עדים דמי. כי חזקה אין אדם מעיז פניו להכחיש המוחש. ואפילו קטן בן יומו שלא נתפתחו עיניו. מוכח במילי דשמיא. ומכריז על ידי פעולותיו ומשמיע. כי אלקים שופט בארץ העליונה. וידו על התחתונה. לעשות נקמה בגוים עוברי רצונו.
עוד תשוב תראה ממקום אחר. השגחתו יתברך. המשגיח עולמו מחלונות רחמיו. ומציץ מחרכי חסדיו. ואפילו בעידנא דרתחא. אשר מדת הדין מתוחה ומצויה בארץ. כי ה' הוגה על רוב פשעיה. וניתנה רשות למשחית לחבל. הנו (בהשגחה פרטית) מבחין. בין רצוי לאינו רצוי. וברוגז רחם יזכור. וכמה פעמים אין בעל הנס מכיר בנסו. ומתוך קלקלתו נמצאת תקנתו. והיסורים הם מתהפכין. לייסורים של אהבה. החביבים על האיש הירא את דבר ה'. לו הן ולו שכרן. כי אל רחום ה' ורחמיו על כל מעשיו. ולא עביד דינא דגרמי כליה ח"ו. אלא מתנהג עם בריותיו במידת הדין רפיא. לא קרירא ולא חמימא. והצריך להגעלה. מכשירו בשטיפה והדחה. והצריך ליבון. אינו בהתזת נצוצות. ונכנס עמנו לפנים משורת הדין. להגעיל חטאתינו בפושרים. ולא ברותחים. בכלי שני ולא בכלי ראשון. כאשר עינינו ראו ולא זר. בקורות ובמאורעות אשר אירעו לנו.
בימים האלו ובזמן הזה. המה הרהיבוני והכריחוני. להעלותן בספר. וראיתי חובה לעצמי. להזכיר בכתב ולספר בעל־פה. כל אשר עבר עלינו תחת השבט משנה הזאת שנת התק"ב ליצירה
וסימנו ברוך ה' כי הפליא חסדו לי בעיר מצור.
ותהיה כתיבה הזאת. לבני בנים לזכרון. והיה האיש המעלה אותן בזכור"ו. יודה לה' חסדו ומברך לשם מלכותו.
אודה ה' מאד בפי ובתוך רבים אהללנו. על אשר הראנו את ידו החזקה בפנים של זעם. ושוב נכמרו רחמיו עלינו. ובפנים שוחקות הודיענו. שאם בשמאל דחה אותנו. מדחי אל דחי. הלא בימין חסדו קרבנו. וית"ר הגז"ם דעביד רחמנא. לטב הוא דעביד. כאשר יוכיח. המעשה רב שהיה. וכך היה. הנה בליל י"ב לחדש שבט. הוא ליל יום שהשיר שלו אל נקמות ה'. משנת התק"ב ליצירה. עונש שמענו מן השמים. ובאזהרה אשר עמודי עולם ירופפו. הולכים ומתמוטטים. על כן רגזה הארץ. חרדות תכופות. קוקות בתינו רועשים. רהיטנו רותתים. עוד זאת יוצאת וזאת באה. וכל עוד שהראשונה פוקדה. ממהרת לבא השנייה. והרעש נשמע כמו ו' או ז' פעמים. בלילה ההוא. קול הרעש כקול תרועה גדולה. ותהום העיר. ושיעור התרועה. כג' יבבות. דהיינו ג' כחות. והן נקראים טרומוטין. ויש אומרים ששיעור יבבא ג' טרומוטין. ושיעור התרועה בג' יבבות. דהיינו ט' טרומוטין. ולא פליגי הא והא הואי. קטון וגדול שם הוא. קול הגדול מחבירו. אי נמי כל האדם כוזב בדמיונו. ולא דק בשיעורים. לחומרא שאין שום בריה יכולה לכוין באותה שעה. כי השעה מטורפת. ויאמן העם לקול האות האחרון. כי פקד ה' את עמו. על החטאים ועל הפשעים. וימס לבב העם. ויהי למים. וכל עין דמוע תדמע. ומעלה את המדומ"ע החוצה. אל העין. וכל האנשים יצאו אלה מפה ואלה מפה. נפוק לקריית"א. לקרוא כלם בשם ה'. ותצאנה כל הנשים אחרי הבעלים. אשה אל אחותה משולבות. ובת שיתין כבת שית. רהטא לקל דטב לא. ותשאנה קולן. ותעבור הרנה במחנה. ציר מורכב מתנועות. אי גנוחי ואי ילולי. וכולן כאחד נתאספו. בחצרות בית ה' ובבית הכנסת. ויתפללו אל ה' בחזקה ולו יהגו בגרונם. כל היום ההוא וכל הלילה. תמיד לא יחסרו. בסליחות ותחנונים. לא פסקי פומייהו מגרסא. ובקלא דלא פסיק עונים ואומרים. הושיעה המלך. הטוב לך כי תעשוק יגיע כפיך. כמעט כליתנו בארץ. ונוספה נחלת"ן על דאתחמיאו כוכבי לילה. ומראיהן רע. סימנא מילתא הוא. ויריח"ו סוגרת ומסוגרת. כחוט המקיף לה. כעין זר זהב סביב. ותחתיה תעמוד הבהרת. ניטל זיון מן העולם. וגם למחרתו נסתר חמתו. ולא אץ השמש לבוא. וכל שאו"ר זיוו מבהיק. יחשבוהו עדי שחקים. עיבי קלישי תותי עיבי סמיכי. פורחות באויר הרקיע. על זאת הקריה הומיה. וישתומם כל אדם חזו בו. לא ינום ולא יישן. והוא ער מפחד ה' ומהדר אונו. ובכל זאת חסדי ה' כי לא תמנו.
ביום חמשי י"ג לחדש הנ"ל. נחה שקטה הארץ. ועדיין קול פחדים באזני העם. ובלב רגז נשבר ונדכה. ילכו מחיל אל חיל. וכל הפוגע בחבירו. ימשכהו לבית המדרש. אם אבן הוא נמוח. ויתבטלו כל העם ממלאכתן. וינעלו כל דלתות החנויות. ויהי בעלות המנחה לעת ערב. עת התאסף ראשי עם. ויחידי סגולה. המתענים ומתפללים. תיקון שובבים נתחברו אליהם. כל שארית הקהל. מגדול ועד קטן. רובם ככלם יושבים בתענית נדבה. ויחד כולם קול נתנו בית ה'. בבקשות ופיוטים. לבקש רחמים. ולמתק הדין. וקודם תפלת ערבית. דרוש דרש לנו. האיש אדוני הארש. החכם השלם והישיש כמוהר"ר דניאל אינריקיש ואלינטין נר"ו. והוכיח במישור תוכחה מגולה. על ג' פשעי ישראל. הרמוזים במלת רעש ראשי תיבות: ריב. עריות. שבועה. ובמתק שפתיו השמיע שתחת ג' אלה רגזה הארץ.
ויהי ביום הששי ערב שבת קדש י"ד לחדש הנ"ל. יום צרה ותוכחה כי בחצי היום הוסיף ה' שנית ידו להרעיש הארץ בקצף מלא וברוח זלעפות יסוב כל הארץ. סובב סובב הולך הרוח כי לא ינוח. והוכפלו הצרות. ובן בית יקום ויתהלך בחוץ כי יפקד מושבו. ולו מעדו קרסוליו. ונות בית, אם על בנים תחיל תזעק בחבליה. ברחובות תתן קולה. ווי לן דמיתנן. ווי לן דמיתנן. ווי דחסרא ארעא. ומי יכלכל משפטו ושאתו. ויחפזו ללכת אנשים ונשים וטף. כפעם בפעם. בבכי יבואו לחצרות בית ה' אלקינו. וכל אחד ואחד מתודה חטאתיו. וכך היה אומר, יודע אני כי בשלי הסער הגדול הזה. ואז עלה לבימה. החכם השלם מר גיסי כמוהר"ר דוד מילדולה נר"ו. שם פניו כחלמיש. ושפתיו ברור מיללו. להגיד מפני מה נענשו. דלא חשיד קודשא־בריך־הוא למעבד דינא. בלא דינא. מזמור ותהלה לדוד. אשר לא פנה אל רהבים. לשמוע אנקת עשי"ר. קנאה מבעי ליה. להודיע כי מפי עליון לא תצא הרעות. אלא זאת תורת החטאת והאשם. ובעודו יושב ודורש. באותה שעה נזדעזעה הארץ. פעם אחרת. וישאו כל העם את קולם. ויבכו בכי גדול מאד. ויקהלו כל חכמי ורבני העיר. נטורי דקרתא. לתקן תקנות ולגדור פרצות. ויעלו גם המה אל הבימה. לאמר באזני העם. דברי כבושים. ויורו המורים. וגזרו שיפשפש כל אחד במעשיו. וישוב אל ה' וירחמהו. ואחר הפשפוש והחקירה. העשויה מכל איש ואיש. הירא את דבר ה'. פשפש ולו מצא. להיות תולה הדבר בעון ביטול תורה. וביטול מודע"י. כי בעוונותינו הרבים כתר התורה אזלא ומדלדלא. הלוך וחסור. ותלמיד ששנה ופירש. נזורו אחרו וכל דפריש מרביה. הוא פרי"ץ. ויפרו"ץ האיש מאד מאד. אשר על כן תכף ומיד נתוועדו מעלת פרנסי ומנהיג העיר. בבית וועדם ובמעמדם. ונמנו וגמרו להקים דגל התורה על מתכונתה. ולהחזיר העטרה ליושנה. ועל מנת כן. ביררו להם ד' פקידים. זריזים המקדימים למצות. אשר ניקבו בשמות. כדי שיבואו לחשבון. ולבקר בספרי הק"ק. ולסיירו נכסי ההקדש. יבאו ויעידו ויגידו. כמותם ואיכותם. ומפיהם ומפי כתבם. יתנו לכסף מוצא. ויספיקו ויחזיקו ביד הסופרים והלומדים. ומעתה חל עליהם חובה. לקיים מוצא שפתיהם. כההיא דגרסינן. האומר לחבירו נשכים ונשנה פרק זה. עליו להשכים. ונדר גדול נדר לאלקי ישראל. שוב גזרו חכמי וגדולי העיר. גזירה שוה. לכל נפש האדם. להזהר בדיבורו. לבל אשר יבטא האדם בשבוע כל נדרי וחרמי. ונשכח כל השב"ע בארץ. ובעת ההיא ישבו לארץ ידמו. זקני הקהל. ועמהם השאר. ובחרטה גמורה חייהם לשאו"ל הגיעו. התרה והפרה. על דברת שבועות ונדרים ואביזרייהו. והותרו כלם כדין וכהלכה ושבע הפרו"ת בריאות וטובות. וכל היום ההוא עד זמן הכנסת כלה. עד ולא עד בכלל. (כי באותו רגע. רגע כמימריה. חזרה ותרעש הארץ אבל לא הכביד כבתחילה). נפתחו שערי העזרו"ת. איש את רעהו יעזורו. הזילו זהב מכיסם. לעזר ולהועיל אביונים ודלים. ויד עני ואביון החזיקו. קול אלמנה ויתום יענו. וכל אחד ימלא ידו מלא חפניו. ויתן ויחזור ויתן. וסעד בחסד כיסו. העשיר לא ירבה. בכסף משנה. עושה צדקה בכל עת. ושונה מתנות יחיה. ולחנ"ה יתן מנה אחת אפים. כי לא בזה ולא שיקץ ענות עני. ויתום והן עוזר לו. הוא היה מונה. וקובץ על יד ירבה. ויהי הם מריקים שקיהם. קלו כל הכיסים. וכל היד המרבה לבדוק בכיסים. הרי זו משובחת. כי כל הנותן בעין יפה הוא נותן. ובגלל הדבר הזה. אלמנה וגר. דל ויתום. עני ורש. הצדיקו עליהם את הדין. זאת נחמתן בעוניין. כי כל השערים ננעלו. חוץ משערי הנאה. ואם כל הצערים נפתחו פתחי העזר"ה לא ננעלו, עזרה בצרות נמצא מאוד.
ליל שבת קדש כל אחד היה מסלסל צערו. יראה ורעד יבא בו. רעיונוהי יבהלוניה. כי בהאי פחדא יתיב גברא. יזכור לו יום המיתה והיה על מצחו תמיד. נפשו בכפו. וכמעט לא שכב הלילה. ולא מזיג רישיה אבי סדיא. כי איך לא נירא בהמיר ארץ. וכל הלילה פרוש מיראה. מרבה ישיבה מרבה תורה. במיעוט תענוג במיעוט שינה. ועציבותיה מסתייה. והאיש משתאה ושהי. עד עלות השחר מבי משחר"י כותלי בית המדרש. לילך לבית הכנסת. להתפלל שחרית. וקדם פתיחת שערי ההיכל להוצאת ספר תורה. העמידו מע[לת] הפ[רנסים]. זקן וחכם. הלא זה הוא. מע[לת] החכם השלם כמוהר"ר דניאל אינריקיש ואלינטין הנ"ל. לומר דברים שכובשים. ומעוררים הלב לתשובה. ויתן את קולו בבכי. והוא דורש דרשות של יופי. עד כי ניחר גרונו. ואין הפה יכולה לדבר. ובאותו פרק קול חרדה שמענו. קצות הארץ יחרדו. פעם אחרת. וכל העם חרדו. בחרדה המסלקת דמים. ורבים עתה עם הארץ. מתעלפים. ויצא לבם ויפלו על פניהם. ומע[לת] הדרשן נשתתק. איעק"ר מפרקיה. ונכנס תחתיו. החכם השלם. מר גיסי כמוהר"ר דוד מילדולה הנ"ל. עלה למלא מקומו ולסיים הדרוש. והיה מאריך בדבורו. הוא היה פור"ש ובוכה. והם פורשים ובוכים. הוא פור"ש העוונות שאדם דש בעקביו. ולפיכך בארץ ישולם. והם פורשים בדעתם שלא ישובו עוד לכסלה. ואחר כך נועצו מע[לת] הפרנסים עם חכי העיר. וגזרו תענית על הציבור ליום ב' משבוע הנמשכת. והתקינו שיהיו כל העם. בטלים ממלאכתן כל היום. בנעילת החנויות. קידשו צום קראו עצרה. להקהל ולעמוד על נפשם. מבוקר לערב ועד צאת הככבים. להתפלל ולהתחנן. קמי קודשא־בריך־הוא. בתחינות ובעשר לשונות של תפלה. אולי יתעשת ה' ולא נאבד. שוב גזרו להתנדב. ולהפריש מממונם נדבה. להחזיק ידי עניים מרודים. הכלואים בבית. שאינם מחזרים על הפתחים. ולתמוך יד היורד מנכסיו. והוא בן טובים. צניע ומעלי. וגם כן להלביש ערומים. ולהוציא אסירים. וכושרו"ת אחרות. ותיכף ומיד. הוציאו מחשבתם זו. מן הכח אל הפועל. מחשבה טובה צירפוה למעשה. כי שם יזבחו זבחי צדק. זבח לה' בבצר"ה את בצ"ר. ואין כסף נחשב למאומה. יכול ולא יכול, יוס"ף להתאפק בנדיבות לבו. ויש מי שבזבז אוצרות ממונו. פיזר נתן דמים שפך. ולא חייש במעי"ה. לכל תיתו. עד שעלתה נדבתם. למעלה למעלה. לסך עצום ורב. עיילו"ה לתרקבא דדינרי. ומיד שלחו להתם לקרוא לשבויים דרור. ולאסורים פקח קוח. והכל מברכים.
ולעת ערב חזרנו לבית הכנסת. להתפלל תפלת מנחה. ושמוע שמענו הקול קול יעקב. ה"ה המשכיל ונבון מר גיסי כמוהר"ר יעקב מילדולה נר"ו. הדורש ברבים וקוטב דרושו היה תלוי ועומד בחוט הסערה והוא קולע השערה ולא יחטיא.
ליל מש"ק [-מוצאי שבת קודש] היו כל העם מתאספים. כתות כתות. בבתי מדרשות. ישיבות ובתי כנסיות. לעסוק בתורת ה' כל הלילה. ובשעה החמישי קרוב לה' קרוב לו'. מוט התמוטטה הארץ בקול זוועות ותרועה. געו כלם בבכיה. ויזעקו זעקה גדולה ומרה. כי אמרו כלנו מתים. מה זאת עשה אלקים לנו. ועוד ידו נטויה. לרגעים יבחננו. ופרצנו פרץ על פני פרץ. והעולם הולך וסוער. והלך בסערות תימ"ה. והוא מסיבות מתהפך. ההפך עלינו בלהות. ונהפך גלגל החימה והקצף. היום ראינו כי העולם נוהג שמיטת הארץ ושמיטת קרקעות וקצפי"ם. דבקו לארץ צעריה. שבר אל שבר ידובקו. דבקי מיתה. ושאייה יוכת שער. רפאי"ם יחשבו אף הם. כאלו מתו ועברו ובטלו מן העולם. ונגד פניהם קבר פתוח. קברם בתימו לעולם. ואדם בהול על ממונו. קולו ירים. גנוחי גנח וילולי ייליל. עינוהי מטייפים. טיף טיף. בוכה על צרת הבית. על פירא ודהבא טבע"א. ויהי חתת אלקים על הערים אשר סביבותינו. וגמלו חסד עמנו. לספוד לצר"ה ולבכותה. ובתענית ובצדקה התפללו עלינו. קו"ל המתפלל על חבירו. ישלם ה' פעלם
יום ב' תענית ציבור השכימו כלם לבית הכנסת. שהיתה דולקת ומאירה כל היום. בריבוי נרות ואבוקות. ולא היתה קריאת הגבר מגעת. עד שהיתה. מלאה מכל העם. מקצה אל קצה. וסדר היום. כפי תקנת חכמים. כך היה. בראשונה התחילו לזמר הזמירות בנעימה. כעין יום הכיפורים. ועמד להתפלל. הש"ץ היותר הגון. זקן וחכם. והסגנים יושבים אצלו, אחד לימינו ואחד לשמאלו. ובחזרת שמונה עשרה, בירך הש"ץ ברכת עננו, בפני עצמה, בין גואל לרופא. וקראו בספר תורה פרשת ויחל. והיו מאריכים ומרבים בסליחות ותחנונים. ומתריעים בשופר עד חצי היום. ומחצי היום ולערב, רביע היום קוראים במקרא. תהלים. ומשניות. מעוטפים בטלית ומוכתרים בתפילין. בקדושה ובטהרה. והבית דין יושבים וצודקים על מעשה אנשי העיר. ומתעסקים ביישובו של עולם. ובדברים המבטלים גזרות קשות ורעות. והגבאים מחזרים תדיר בכל יום סביבות בית הכנסת. לקבץ צדקה. ונוספו עליהם ב' פרנסים מפרנסי העיר. אשר גם הם פנו לסובב. ועלו לקבץ. כדי לקנות אוכל ולחם לעניים המתענים. וזקני הדור מתווכים השלום. בין בעלי המחלוקות. ואם שנים אוחזין בטלית זה אומר וכו' וזה אומר וכו'. ויחלוקו בהכחשה ובהזמה. בא השלישי והכריע ביניהם. ובשובה ונחת השוה את מידותיהם. ישא פניו וישא[2] להם שלום. אף הוא ביטל את המעוררים. וכל איבה שהיא תלויה בדבר. דהיינו שלא דבר עם חברו ג' ימים מתוך איבה. בא הדבר ובטל האיבה. וכל הלב הנוקם ונוטר, מתרצה היום ברחמים. ומתפייס בתחנונים. לעבור על מדותיו. וגם אויבו ישלים אתו. וכי יריבון אנשים בדיני נזיקין וחבלות. שלום רב עליהם. שלמים הם. כשלומי אמוני ישראל. ופניהם איש אל אחיו. אל הכפור"ת יהיו פניהם. והמוחל אינו אכזרי. מלמחול בלב שלם ובנפש חפצה. מחילה סליחה. וכפרה גמורה. ולחלוטין. וכי ימצא איש את אויבו. וסולח"ו בדרך לו טובה. ומשל"ם לשונאיו. ועל החלוקים שאנו מצטערים. הם היו מקריבים זבחי שלמיהן. ובשלום יחדיו. הולכים צמדים ולא יתפרדו. וזיווגם עולה יפה. ואיש ישראל המוכה. אשר הוכה. בבא אליו בעל דינו. וידבר אל לבו. ריפא שבריה. רפואות תעל"ה בעידניה. להציל את נחיל"ו. ואיש על מקומו יבא בשלום.
ורביע האחרון מכוונים לבם לשמוע הדרשה דברי תוכחות מענינא דיומא. ומתפללים מנחה. וקורים בתורה. ומפטירים בנביא. ומתריעים. ומתוודים וזועקים כפי כחם. והנה עתה ראיתי חובה לעצמי. להחזיק טובה לראשי עם קודש. אשר כבדוני. והעלוני במקום גדולים. להיות דורש אותה הדרשה. באותו פומבי. ובאותו יום הגדול והנורא. ואף כי צעי"ר אני מכמה סבות. ולבי בל היה עמי. כי הקיפוני צרות. אשר פה הראני ה'. בסדר הזמנים האלה. תמידין. וגם מוספין שלא כסדרן. ובר מן דין. עודני מטורף מטרדת הדרך. ולא קניתי בית מושב בארץ. כי תמול בואי מפרשת דרכים. אשר דרכתי לי. מיום צאתי מתוך ק"ק נפוצות יהודה של עיר באיונה יע"א. אשר עמדתי שם בכבוד גדול. לשרתם בקודש. ונהגתי הרבנות בקהלה המפוארה ההיא. ובקהלות הקדש אשר מסביב. במשך זמן י"ב שנים. כלם שוים לטובה. ובאהבה רבה דלא משתבש. ועתה גר אנכי בארץ. ולא נאה ולא יאה לי. להוכיח. פן יאמרו האחד בא לגור וגו'. אבל מה אעשה. כי אין מסרבים לגדול. ושפיר גזרתם. ובכן כמצווה ועושה. עליתי לבימה. ודרשתי מה שהורוני מן השמים. ולא הלכתי בגדולות ובנפלאות ממני. ומשום כבודן של ראשונים. לא רציתי להוכיח. מה שהם לא הוכיחו. אלא עקבותיהם שמרתי. וחיזוק לדבריהם עשיתי. לספר בגנות הג' עברות, הרמוזים בתיבת רעש. כפי הראשי־תיבות הנדרש בתחלה. ותו לא מידי. תקובל ברצון עוד גבר חסדם עלי. אשר העלוני במנחה בספר־תורה. לקרוא הי"ג מידות של רחמים. ולהפטיר בנביא. הפטרת דרשו. ובכן הנני נותן תשואות חן חן. להדרת כבוד מעלתם. ואחזור לדיבורי הראשון. ואסיים בקדושת היום. כי ברכו הקהל. החתימה מעין הפתיחה. דוגמת יום הכפורים.
שאר ימי השבוע הנ"ל. היינו שמחים. כי העיר שקטה. ושלוות השקט היה לה. ושבח לאל יתברך. תשואות נוגש לא שמענו. וכל העם עבדו את ה' ביראה. ויגילו ברעדה. במקום גילה. שם היה רעדה. כי מגבוה ייראו. וכולם מקדמי ומחשכי בבי כנישתא. יומם ולילה לא ישבותו. שוקדים על הלימוד. וגרסי ביני עמודי. ילכו מחיל אל חיל. לשמור מזוזות פתחי הבתי מדרשות והישיבות. כי רבו מספר. הן מן הכלל. והן מן הפרטים יחידי סגולה. וכלם שוים לטובה. ופתוחות לרווחה. לעסוק בדברי תורה כל היום. וכל הלילה. שמים ימים כלילות. ולא אוכל לשאת. את שמות בעלי הישיבות על שפתי, אחד לאחד. כי רבו מלמנות. ברם אזכיר לטובה. לחברת הקדושה של גמילות חסדים. אשר בישיבת בעלי תשובה יצ"ו. ולחברת הקדושה של גמילות חסדים. שבישיבת עטרת תפארת נר"ו וגם לחברת בני ישיבת אורח חיים ה"י. אשר בשלשתן היו מאריכים בסליחות ותחנונים. אחר התפלות. ולילה ללילה יביעו אומר. ומספרים כבוד אל. בדרשות היוצאים מפי החכמים השלמים. ראשי הישיבות. והמה בכתובים. ונזכרים לעיל מהרדא"ו ומהרד"ם נר"ו. הם המיוחדים לדרוש בבית הכנסת. והחוט הג' לא במהרה ינתק. ה"ה מע[לת] החכם הרופא המובהק כמהר"ר אדם בונדי יצ"ו, האדם הראשון שבחברת אורח חיים. והרב שלהם. וכל א' בפה צח ומצוחצח. יורה יורה. את חוקי האלקים ואת תורתיו. ומרבים בדרושים. לכל חפציהם. חפצי שמים. וכל העם מתקבצים שם. לשמוע את דבר ה'. ואגרא דכולם דוחקא. ומה היו הבריות אומרים. בעת ההיא. דכל כי האי מלתא אלקים חשבה לטובה. לאשו"ר יש"ר הצפון ליראיו. על נפשותינו. כי הפחד והמורא. הקריב לבבנו לאבינו שבשמים. ובני מרר"י מחל"י ולבעבור נסות אותנו. בא האלקים. ובעבור תהיה יראתו על פנינו. לבלתי נחטא. ועלינו לשבח. לפאר. ולרומם. את והב בסופ"ה. אשר יסד ארץ על מכוניה. בל תמוט עולם. וינחם ה' על הרעה אשר דבר. לעשות לעמו. גם ה' העביר חטאתינו. ופשעינו. וביטל הסיבה. בטל המסובב. וכבר רצה האלקים את מעשינו. ויצא האדם בעל השו"ד נקי ממעשיו. יצא זכאי מדיני שמים. להיות צדיק ונושע. ומעלה ארוכ"ה במספר הימים. אשר שבתה הארץ. והיו הכל מברכים.
עד הנה עזרנו ה'. לא חסרנו דבר. אם מחוט ועד שרוך נעל. אבל יום ש"ק הבא כ"ב לחדש הנ"ל. ויש סימן וזכר לה. בסדר השבוע בפסוק אתם ראיתם אשר עשיתי וגו' ואשא אתכם על כנפי נשרים ואביא אתכ"ם אל"י חזרה חנ"ה לשחרירותה. זה היום שקוינוהו. אשר אנוח ליום צרה. כי אין עוד מפגיע. וחשבתי למשפט. שזה היום יניח ה' מעצבי ומרוגזי. ונהפוך הוא. כי קפדה בא. ותחתי ארגז. כאשר ינוד הקנה הרצוץ בין הנעצוץ. ואני כמעט נטיו רגלי. כאין שופכו אשורי. כי יגורתי מפני האף והחימה. ויהי היום ההוא. יום צרה ותוכחה. ונאצה גדולה. אדלי זעפא[3]. ורוח זלעפות נשיב. רעש גדול. והאחרון הכביד ושמעית בתראי קל זיע שגיא. כאלו עוקר הרים. וטוחנן זה בזה. דש מבפנים. וזורה מבחוץ. מפרר וזורה לרוח. הנפילי"ם היו בארץ. ובגוד אסיק. וגוד אחית. ובחבוט רמי. מרפסן איגרי. ובוקא דאדמה. שף מדוכתיה. אשר כמעט לא נותרה בי נשמה. וכרגע נראה לי בבית. שנחלקה התיומת. את מקור"ה הערה. ואין תקרה ואין מעזיבה. תנתק ותמוש היתד התקועה. ותבקע החומה. והדברים עתיקי"ן. אם אמרתי אספרה דברים כהווייתן. ידעתי כי דבר שפתים אך למחור. כי רבה המהומה בארץ. ובית מושב עיר חומה. דלתים ובריח. נס"ו גם נעו. ואין שום בריה. יכולה לעמוד במחיצתן. אבן מקיר יזעק. וכפיס מעץ יעננה. עץ לא ירקב יבר"ח. וכל דסמיך ליה הווי רפי. ולבר מפיק. דחיק ואתי מרחיק. אבן שלימה. מסע מבנינה. יושב אין יכול לעמוד. דאשתמיט ליה דרגא מתותיה. ונפלו המדרגות. דרגא תביר. ביקש לעמוד. אומרים לו שב. לא תתיב אכרעך. ועומד אין יכול לישב. כי אפכוה לכורסיה. ותפתח הארץ את פיה. פתח פתוח כפתחו של אולם. רחבה נסבה. ומי שעלה בלבו. להיות נחבא אל הכלים. וירא כי לא יכול לו. כי הנה סערת ה'. בא להפוך. ולבטל כלי מהיכנו. הגג היציע והמגדל. א' בא' יגשו. והן קלים מאליהן. העול של מתכת. והקטרב. באלו אמרו מורידין במורד חורוניים. כי יפול הנופל. וכתותי מכתת שעורייהו: מאן דחמא חימ"ה בתוקפה. ישתומם. ואפילו מי שלבו כלב האריה. המס ימס לבית חללו. דתמיהא ליה מלתא טובא. וכל השומע קריאת פרשה זאת של נחלו"ת. תצילנה שתי אזניו. צילוצ"א יתרה. כי נשתנו סדרי בראשית. ובדוחק יצאו העם מבתיהם החוצה. עמק"ו גם גברו חי"ל וחבל נמרץ. ועזבו לאחרים חילם. כי כל א' יצא בידים ריקניות. ובעה"ב אינו יכול להוציא כליו משם. ויטוש משכן של"ו. אליבא ריקניא. כי לא אכל ביום ההוא לחם. כי סמוך לתפלת שחרית. תיכף ומיד שיצאנו מבית הכנסת. קרה המקרה הרע הזה. וכל התבשילים. נהפכו למעשה קדר"ה קדרי דשותפי לא חמימי ולא קרירי. כי הלכו קדורנית. ונשתנו פניהם כשולי קדרה. ועני המהפך בחררה. שם לחרדה. כי נהפך לחמו לראש פתנים. ובדידי הוה עובדא. דבעינא לסדר סעודתא דמהימנותא. וכד אתינא למבצע על רפתא. לא מצינא למיכל. לא כביעתא ולא כזיתא. כי אימות מות נפלו עלי. וגם אני יצאתי ממחיצתי. עזבתי את ביתי. נטשתי את נחלתי. ואמרתי לא אבוא באהל ביתי. ולא אעלה על ערש יצועי. עד אמצא מקום בטוח. למדרך כף רגל. אני הגבר ראה עוני בשבר בת עמי. והנם נטושים על פני חוצות. נער וזקן. טף ונשים. מעולל ועד יונק. בתולות ואלמנות. וכל כבודה בת מלך פנימה. השתא נפקת ברא. ומתבזה כבודה. כי לא מצאה מנוח לכף רגלה. ובמה אשה יוצאה. אשת חיל אשר ממשבצות זהב לבושה. והסירה את שמלת צביי"ה מעליה. אשה יראת ה' היא תתהלך. הלוך ונסוע הנקבה ובביתה לא ישכנו רגליה. וכשהיינו מבקשים. להסתופף בבית ה'. כפעם בפעם. לא יתנו שומרי הבית. ושמשי בית הכנסת. לבא שם. פן יקראנו אסון. ויפגענו סכנת נפשות ח"ו. כי היו מכריזין ואומרים. נסדק הבית והעלייה. אז זקני הדור. כבשו פניהם בקרקע. ואני נשאתי עיני למרום. ואמרתי מאריה דאברהם. מה רבו מעשיך. לך ה' הגדולה והגבורה. ובתוקף כעסך ורוגזך. תתנהג עמנו. בחסד וברחמים. כי עשית פלאי פלאות. לבני קהלינו. שאם חס ושלום היה רעמך בגלגל נשמע. ברעש גדול כזה. שעה א' מקודם. עת האסף הכל להתפלל בבית הזה. לא נשתייר משונאיהם של ישראל, שריד ופליט. כי לא יוכל למלט משא כבד. ולהחזיק קהל גדול ועם רב כזה יצ"ו. ועוד אגב טרדייהו דאינשי. כי יחפזו לברוח. ולהמלט על נפשם. והכל הולך אחר המעמיד. ירמסו איש את רעהו בצער וכאותו מעשה של השליש. אשר המלך נשען על ידו. וכההוא עובדא של פסח מעובין.
עוד יספה הארץ. להרעיש ב' פעמים. קרוב לשעת י"ט. וקרוב לשעת כ"א. מאותו היום חוג תחוג הארץ. ותנוע כשכור. אבל התנועות היו נחים. לגבי הא' דחמיר לן. והני איידי דזוטרי מרכסי. ומאן דמלפא תכלי. לא בהתא בהו. כי היו קלים מאליהם. אחרי כן ראיתי כל איש ישראל מפוזר (בפיזור לב) ומפורד בארץ. וכל אחד בורח ממקומו. וינס ויצא החוצה. וערוקיה מסתייה. והאי מאן דבשבתא מוקיר שבי. הולך וגולה ברעדה. ממבוי למבוי. ומחצר לחצר. בשווקים וברחובות. זה הולך אל הגנות. ואל הקרפיפות. להחשיך על התחום. ולהרחיק נדוד. וזה הולך ועומד בשדות. אשר לפנים מן החומה. חומת העיר. שם מצאתי את שאהבה נפשי. רחימא דנפשאי. ה"ה החכם השלם. הדיין המצויין. כהנא רבא. כמוהר"ר מלאכי בכ"ר יעקב הכהן נר"ו. בחברת כמה גבירים. ומקצת פרנסי העיר. ובעלי תורה אשר נגררו אחריו. וכולם היו מתחננים. צועקים. ונאנקים. קולם כים יהמה. בתחינות ופסוקי תורה. דאגוני מגנא ומצלא. שם התפללנו תפלת מנחה. והכל היו ממתינים. עד צאת הכוכבים. להבדיל בין הקדש לחול. ואז איש לדרכו פנו. לגור באשר ימצא. אלה מפה. ואלה מפה. ורוב העם יצאו מן העיר. ונשאר אנוש מזער. אך עם לא כביר בתוך העיר. ותכף שהבדילו הלכו. לבקש ולתור להם מנוחה. מקום ללין. ללון שם נשיהם ובניהם וטפם. ונוח"ם יסתר מעיניהם. ולעת מצוא מקום פנוי ד' אמות קרקע, נטה שם אהלו. הללו מביאים כלונסות של ארז. לעשות אהלו. אהל עראי. אהל זרוק. והללו פושטים את בגדיהם בשוק. וישטחו להם שטוח. על גבי דיומדין ברשות הרבים. אהלי קדר ביריעות שלמ"ה ולו יהל שם ערבי. שכבו במר ואהלו"ת שם ינוחו על משכבותם בלא תשמיש המטה אשר לו כרעים ורגלים. אלא תשמישן במחצלאות. כרים וכסתות. איש לפי ערכו. והאי מאן דריע מזליה. וירד למדרגה התחתונה. כרע רבץ. על הארץ מתחת. אין כסות בקרה. אסרו להם את הזיעה. כי אין לאהליהן מותח. ישבו לארץ ידמו. בישיבה של מטה. הני נשי בבכי יבואו. ובמאי זכיין. בנטורי גברייהו מבי כנישתא. כי כל האנשים יצאו מאהליהם. ללכת לבית המדרש. וכל הלילה נדדו שינה מעיניהם. ותנומה מעפעפיהם. לעסוק בדברי תורה. גם על אותו הרוב אשר יצאו לשדות ולכרמים. עבר כוס התרעלה. ויסעו מחרדה. ויחנו במרה. ומי יוכל לספר. כמה הרפתקאות דעדו. על אותם אשר יעברו ברגל. רגל עני ופעמי דלים. איש לעברו תעו. מזן אל זן. ומדחי אל דחי. ובעברי פי פחת. קבלו ארבע מאות שקל קצף. עובר לסוח"ר. סחור סחור לכרמא. ומקדרי"ן בהרים. הלילה ההוא יהי חשך. הני מיגלו והני מיכסו. ויראו ראשי הנדי"ם. אלו הגולים. לא גלו כדגלו אינשי. עוברי בעמק הבכא. וביש גדא רהיט אבתרייהו. ובדרינהו לד' רוחי דעלמא. וילכו מחי"ל אל חי"ל. דרך גבר בעלמא. נוטל אדם את בנו. ואתיא תוך תוך. במערות צורים. ובנקיקי סלעים. ושאוג ישאג על נוהו. מי שהחשיך בדרך. ולא יוכל לעבור. תוך רקק מים. ותוך תוך מי גבים. מעלות ומורידות. כהני סולמי דפרת דמו. צדיק כפוף מתהלך בתומו. זה בא במקלו ובמקל"ו. ושדי מוציא בנצא. ונצא במוציא. בחריצין ונעיצים. הלוך ילך ובכה. הקיטע יוצא בקב שלו. ומאין רגלים. ידלג כאיל. על הברכים ועל השוקים כאשר ירדוף הקורא בהרים. הבנים יוצאים במצרים ובני מלכים בצוקין. וכל אדם משתדל לבא. בנקרת הצורים. ולא מצאו ידיהם ורגליהם. רגל ישרה. והחלו"ץ עובר לפניהם. חלוץ הנעל. כי נשמט הסנדל מעקבו. ויטבע בטיט. שיתין רהיטי רהיט. ערום. ויחף. בטלטולא דגברא דקשי מדאיתתא. לא לחנם ולא בכדי. ספדו ספדניא. ויזעקו אל ה'. אהה אדני אלדים. הרעשת ארץ פצמתה. ועתה תשימנו למפגע לך. למה תעשה כה לעבדיך. אשר מבית ומחוץ תספנ"ו. האם תמנו לגווע. האשה הלכה. ותשא את בנה ותצא. מחל"ה ונוע"ה. משדמות קדרו"ן אל עמק עכו"ר. תחיל תזעק בחבליה. כי הבעל איננו. ומנו"ח אישה אין עמה. רעדה אחזתה שם. חיל כיולדה. האשה אר הוכיח ה'. והילדים אשר חנן. עתיקי משדים. גמולי מחלב. זועקים בלב מר. והולכים נע ונד בארץ. ותלך ותתע בשדות ובכרמים. לגור בהדי חוי ברייתא. במסכנות הרועים. ולהסתופף תחת התקרה. וכי ימצאה איש תועה. וישאל אותה לאמר. אי מזה באת. ואנה תלכי. אף היא תשיב אמריה. מפני צרה גוברתי אנכי בורחת. וגם העשירים והגבירים שנכנסו לפרדס. והלכו לשדות ולכרמים. אשר תחת רשותם. שדה הבע"ל. ושדה אחוזה. ושדה מקנה. היו מצטמקים ורע להם. כי נתוספו כמה ספסלי. וצר להם המקום. והאי תרביצא דקעביד ליה לגן ירק. נתמלאה מפה לפה. מגוי עובר ושב. אשר דחק ונכנס שם. העני עומד בפנים. ובעל הבית בחוץ. ולא מצי גני באפדניה. כי קצר המצע מהשתרע. והמסכה צרה בהתכנס. כנסייה של עמי הארץ. עוברי אורח. ונוספים עליהם. מדי עוברם שם. ואין המועט מחזיק את המרובה. עומדים צפופים. ומשתחוים וקוראים לאדון הכל. וכל הלילה מזמרים בתהילים. ומתפללים סליחות ותחנונים כעין פנים. וכאותם שנשארו תוך העיר. כללו של דבר. כולנו כצאן תעינו. והצרה היתה כללית. לא רעה של זה כרעה של זה. הצד השוה שבהם. כי כולם רעבים גם צמאים. נפשם בהם תתעטף. כל אוכל תתאב נפשם. מחמת תענית היום. ולא אייתיאו בהדייהו זוודין לאורחא. כי נבהלו. עוללים שאלו לחם. פורש אין להם. והאי מאן דאפשר ליה. למיכל נהמא דצערי. משולחן גבוה קא זכי. כי קשים מזונותיו של אדם. לחם שעורים, חשוב כלחם אבירים. ואפילו הטעוני"ן ברכה, ברכת הארץ, ונהנין מטובה על המחיה ועל הכלכלה. ובתיהם מלאים מכל מעדני מלך. וערבה להם הפת שעפשה. ושבסדקי העריבה. כי עני היה באותה שעה. והכל מצדיקים עליהם את הדין. ואומרים
למחרתו חזרו מקצת אנשים העירה. להספיק מזונות. ודי המחסור אשר יחסר להם. והנה הארץ רטושה. כל הבא לתוכה יתמה. ויעל על עליית הצער ויבך. וכה אמר אוי לעינים שכך רואות. אי לך ארץ. עיר כלילת יופי משוש לכל הארץ. איך היית לשמה. ונהפכת לעי מפלה. ונתקיימה ביך. נבואת ישעיה. הכתובה בספרו (סימן כד). הנה ה' בוקק הארץ. ובולקה. ועיוה פניה. והפיץ יושביה. איכה היתה הארץ הלזו לשמה. ועד היום הזה, רבה העזובה בקרב הארץ. כי אין בית אשר אין שם אות לרעה. אלו נגעי בתים. ובכל השכונות ימצא שם בדק. בשכוני גוואי. ובשכוני בראי. ועדיין יושביה דרים בדירה סרוחה. אל השדות ואל הכרמים. אשר נסתרו שם ביום המעשה. ולפי שעה יוצאים משם לבוא העירה. על מנת לחזור. יצוא ושוב. הן יוצא והן בא. הולכים ממגרש למגרש. ומחצר לחצר. ומתפללים בשדות. כתות כתות. כי יצא חצי העם בגולה. ומלכם לפניהם. זו תורה החוזרת משכונה לשכונה. הוציאו ספר תורה החוצה. לקרא בהתוועדם שם. ומדי יום ביומו. החרדים מרוח סועה מסער. אינם מפיסין דעתם. לגור בכרמים. משום דקיימא לן כי סדנא דארעא חד הוא. וכל סמוך ונראה נדון ככרך אחד. וילכו אל ארץ אחרת כיום הזה. לאמר. שינוי מקום שינוי מזל. וחבי כמעט רגע. עד יעבור זעם. ובכל זאת מע[לת] פרנסי העיר. ממקום מושבם. שלחו לרפא מזבח ה' ההרוס. כי עיניהם ולבם שם כל הימים. וברוך ה'. כל שלו. ושחיתה לא אשתכחת בה. אלא דוקא נראין למראית העין. ולפנים. קצת סדקים. דלא מעלין ולא מורידין. ובתיקון קל. חזרה לאיתנה הראשון. וגם מדי יום ביומו. שולחים להשגיח על העניים. ודלת הארץ. ולחלק ביניהם התמחוי והקופה. ומשלוח מנות ומתנות לאביונים. מן הכסף המובא בית ה'. ומן הנדבה. אשר התנדבו בני הק"ק יצ"ו. והפרישו ממנה תרומת מעשר. לפרנס גם עניי הגוים משום דרכי שלום. וביום החמשי ז"ך לחודש הנ"ל. קדשו השם ברבים. ושלחו לחלק בפתח בית הכנסת לחם לכל שואל מעניי אומות־העולם. לחם לפי הטף.
הני יומי הוא דפגרי רבנן. ורוב התנוקות של בית רבן. ודרדקי דבי רב. בטלים מלמודם. שבועות שתים שהן ארבע. לפי שנתפרדה החבילה. וזקנים משער שבו. אין דורש ואין מבקר. ולולי ה' צבאות. הותי"ר לנו שריד ביתרון שאת כמעט כסדום היינו. והוא כי נשאר לנו בעיר. השלשה ישיבות של בני החברות הנ"ל. עם ישיבות בתי היחידים בני עלייה. השוקדים על למודם. ועוסקים בתלמוד תורה יומם ולילה. ושפתי חכמיהם וראשיהם. יפזרו דעת ומלאו פני תבל תבונה. ולתורתם רבים ייחלו. גם לאחינו שבשדות, היה אור במושבותם, דנפקין זיקוקין דנורא, מפומיה של החכם השלם הדיין המצויין כמוהר"ר מלאכי בכ"ר יעקב הכהן הנ"ל. כי במקום אשר הוא גר שם. הואיל באר את התורה. קבע עיתים לה לשמה. לשם גרוסין. בדברי תוכחה. ומוסר השכל. צדק ומשפט ומישרים. ונאספו שמה. כל ההדרי"ם. לשמוע בקול דברו. כי שפתי כהן ישמרו דעת. ותורה יבקשו מפיהו וגו'. והנשארים בעיר מעיקרא. אשר לא יצאו החוצה. עדיין הם יושבי אהלים בסוכות. ובצוקות ישבו שבועות ימים. והכל תולים עיניהם בבנו"ת הארץ. לגדור הפרצות. והנם מן הצופים ולפנים. עיניהם צופות. להעמיד דבר על מתכונתו. והדרא ארעא לזוויה ותוקפיה. ולעת עתה התחילו כבר האומנים. והבנאים. האדריכלים. והארכיטקתין. לסייר הבתים. והחצרות. לכל אשר ימצא שם בדק. והבית הבנויה לה. ומוקפת גויל וגזית. אשר נסדקה. מחריבים ומנתחים אותה לנתחיה. ואומרים ערו ערו עד היסוד בה. ויתצו את הבית. סתירה על מנת לבנות. והכל נכנסים בעובי הקורה. ובאתר דאחסור דרי. למטיינהו כשורי. ומעגילין במעגילה. ושפין בסיד את הסדקים. והאי תרביצא נאה ויאה. מחזיקים ומסייעים אותה. בשלשלאות ומפתחות של ברזל. כי מעלת הדוכוס הגדול. אדוני הארץ. ממציא כל הברזל. אשר יצא על הבית לחזקה. לתת אותו בדמים מועטים. ובזול. ומתרצה לקבל התשלומים. ופרעון הדמים. במשך זמן. ובימים מרובים. נפרע ממנו מעט מעט. כי גבר חסדו וטובו. והכרת פניו ענתה בו. אשר מתנהג עם עבדיו. במדת החסד והרחמים. הן לצדק ימלוך מלך ביופיו. ירום ונשא וגבה מאד. והכל חייבים לברך עליו.
כל כי האי מלתא. אי אתה מצריכו כרוז. להודיע בעמים עלילותיו יתברך שמו. אשר בכל מעשה הגדול והנורא אשר עשה. לא נפקד ממנו איש. כי שפך חמתו על העצים ועל האבנים. ונפשנו כצפור נמלטה. הפ"ך נשבר ואנחנו נמלטנו. ואין בעל הרחמים פוגע בנפשות. אין זה כי אם השגחה פרטית. לדעת כי לה' הארץ ומלואה. ואמת ויציב. כי האדם היה בארץ. נבון למועדי רגל. אם שכיר הוא בה. מזומן למקרה ופגע. עד יפשיט אדרתו מעליו. ויעל אל יה בסערה השמים. לחזות בנועמו ולבקר בהיכלו. ואפילו הפילוסוף החכם. אשר בחכמתו נהירין ליה שבילי דשמיא. כשבילי דמתא. ובקי בהטייה. כשמואל ירחינאה יפרסם ויודיע. כי הטייה כזו. אשר נטו הבתים. ויצאו ממחיצתן מבלי סכנת נפשות. היתה בכוונה מכוונת מסיבת הסיבות. ועילת העילות. ועתה יבושו החוזים בכוכבים. והקוסמים פניהם יחוורו. וירכינו ראשיהם במודים מודים. אשר ידו החזקה פועלת בעליונים ובתחתונים. לכל חפץ. וטעמו מלעיל ומלרע. ומלכותו בכל משלה. לשדד טבע הנמצאות לנתוש ולנתוץ. להאביד ולהרוס. הגרמים השמימיים. ולבלבל ולבטל תכונת המזלות. עתים לטובה ועתים לרעה. לפי השעה. וכרצונו יתברך. ולהפוך גזירתם והוראתם. כי היום הזה ראינו. אשר נלחמו עלינו. הכוכבים ממסילתם. ונתחברו ונתוועדו המזלות. לכלותנו. והקדוש ברוך הוא הצילנו מידם. כי המזל. אשר עינו כעין הגדי. גדי מקולס. וגדי מסנקן. נשתתף במ"ר מדלי. דלי דלוואתא להרע. דל"ה דל"ה לנו. וה' הפיר עצתם. וקלקל מחשבותם. לולי ה' שהיה לנו. אזי עבר על נפשנו. אלה תולדות ד"ן. ובני חור"י. קטב מרירי. איהו וכל דאתי מחמתי"ה. ובחרות אפם בנו. אזי חיים בלעונו. יאמר נא ישראל. אשר בדבור המפורש. יוצא מפי עליון. יבא המלאך המשחית בארץ. ואחרי שעשה שליחותו שב למחיצתו. כי המלך אמר. הרף ידיך. ויתאמת אצלנו. שמעניש הנפש החוטאת. ומשלם שכר טוב לנפש הצדיק. המיישר ארחותיו. ומתהלך במישרים ובמעגל טוב. כמאמר הבדרשי בספרו בחינת עולם (חלק י"א פרק א'). אשר נכבדות מדובר בו והנני מעתיק לפניך. לשונו הטהור. וזהו: אתה יסדת בזבוליך, חדרים עליים. ומכונים מכוונים. נכונים לאידה. ולכבודה. בישרה. תביאנה בסוד קדושים. עומדים ממעלה. בעיוותה. תכלנה מלמעלה. הפקד עליה בכסלתה. מלאך אכזרי. יצוה משחיתים. מחבלים. אשר בעלותה מרום הרים. לתחתיות יריצוה. ויאמר שמטוה וישמטוה.
והיו הדברים האלה אשר אנכי כותב היום על לבנו תמיד. לא ישכחו מפי זרענו עד עולם. להודות ולשבח ולהלל את שם קדשו. על הנסים ועל הנפלאות. אשר עשה עמנו. שבחה והודאה לשעבר. ותפילה וצדקה לעתיד ולהבא. וערב ובקר וצהרים. נשא לבבנו אל כפים. אל אל בשמים. שסדר נזיקין יתהפך עלינו, לסדר קדשים וטהרות. ישובו יושבי בצלו. ולא יוסיפו לדאבה עוד. איש לאהליו ישראל. לחצריהם ולטירותם. וארמון על משפטו ישב. נוה שאנן. אהל בל יצען. בל יסע יתידותיו לנצח. וכל חבליו בל ינתקו. וימהר לקבץ נפוצותינו. יחיש לגאלינו. בביאת משיח צדקנו. ובא לציון גואל.
רפאל בכמוהר"ר אלעזר מילדולה ס"ט:
(כאן נדפס 'סדר סליחות ותחנונים לומר בעת רעש ורוגז שלא תבא')