שבות יעקב/ג/קח
|
< הקודם · הבא > |
במקומות שיש תקנה קבוע משררה יר"ה שכל זונה פנויה שהיא מעוברת אם אין כאן איש שמודה שהולד ממנו היא ואינו מקדש אותה מיד כדת משה וישראל בחופה וקידושן אז לוקחין הילד לשררה ומגדלין אותו לחקותיהם ע"כ מהדרין אחר פנוי אחד שלוקח אותה ואומר שממנו היא מעוברת ומכניסה מיד לחופה כדת משה וישראל ושמעתי שהרבנים הקודמין התירו בדבר בלי פקפוק משום הצלת העובר אם הוא היתר ברור או לא.
הנה איסורא לישא מעוברת חבירו הוא איסור בלול וכלול מש"ס וכל הפוסקים וכדאי' בש"ס דיבמות דף מ"ב תניא לא ישא אדם מעוברת חבירו ומניקת חבירו ואם נשא יוציא ולא יחזיר עולמית גזירה שמא תעשה עוברה סנדל וכו' ומסיק הש"ס אלא משום דחסה אי הכי דידיה נמי אלא סתם מעוברת למניקה קיימא והרמב"ם וסייעתו תפסו להלכה עיקר הטעם משום דחסה וכבר תמהו הראשונים והאחרונים על הרמב"ם שתפס הטעם דאדחי בש"ס וכבר הארכתי בביאור וישוב דברי הרמב"ם בזה בטוב טעם ודעת בספרי שבות יעקב חלק א' סימן צ"ה וצ"ו יע"ש דלא כדברי החולקים ומוציאין דברי הרמב"ם מפשטן ע"ש ותמצא מרגוע ונחת לנפשך והנה אף דיש פוסקים המקילין במזנה לישא מעוברת ומניקת חבירו מ"מ הסכמת רוב הפוסקים להחמיר אף במזנה ובפרטות במעוברת חבירו דאף המקילין לענין מניקת מ"מ במעוברת יש לאסור מטעמא דדחסה וכ"כ בתשובת בית יעקב סימן קמ"ז אף לפמ"ש שם בתשובתי לפרש לדעת הרמב"ם עיקר טעם דדחסה הוא משום דלמניקה ותצטרך לפרוש ממנו לכך חיישינן לדחסה ע"ש א"כ למאן דס"ל דמניקה מזנה מותרת לישא איברא מ"מ העלתי שם בתשובתי סוף סי' צ"ה דאין לסמוך על שינויא זו למעשה יע"ש וא"כ גם כאן הי' ראוי להחמיר למעשה באיסור כולל אף גם בלא"ה יש איסור מוסיף כמ"ש בתשובת מהרי"ו סימן ע"ג דאם אין אתה מפרישה ממנו יאמרו קמו רבנן במילתא שהוא בנו ודאי ויתירה לעלמא בלא חליצה וכ"כ בתשובת עבודת הגרשוני סי' א' אף שלא נהירא דברי מהרי"ו בעיניו ומפקפק עליו שם בתשובה מ"מ בנדון דידן לישא מעוברת חבירו דיש חשש איסור דדחסה ודאי יאמרו דקמו רבנן במילתא שממנו היא מעוברת ואין סתירה מהא דקאמר בש"ס שם היכא דקי"ל דמעוברת היא תנשא משמע דמעוברת לא חיישינן לטעות יע"ש אי משום הא לא תברא דכל זה היינו קודם דמסיק דיש איסור משום דחסה או דלמניקה קיימא אבל לפי המסקנא דיש איסור מטעמים אלו א"כ אם יתירה לישא אותה בשהיא מעוברת יאמרו קמו רבנן במילתא שהולד ממנו ותבא לידי איסור ערוה אבל כאשר ירדתי אל העיון ראיתי שאין להרהר אחר הקודמין שהתירו הדבר בודאי ידעו מאיזה טעם התירו דהרי גדולה מזו מצינו בתשובה ר"י מינץ סימן ה' שכתב וז"ל ומעתה אתחיל ואומר דהכי איתא בפ' השולח האי איתתא דהוי בפומבדיתא דהוי קמעבדי בה אינשי אסורא אמרא אביי אי לא דאמר ר"י אמר שמואל כל המשחרר עבדו עובר בעשה הוי כפינן למרי' לכתוב לה גיטי דחירותא רבינ' אמר כי הא מודה רב יהודא משום מלתא דאסורא אלמא דכופין את הרב לשחרר במילתא דאסורא לרבינ' דהלכתא כוותיה כמו שפסק הרא"ש ואיכא למימר דכה"ג אפי' אביי מודה דעד כאן לא קאמר התם אלא במקום דצריך לעבור אעשה דאורייתא כדמשמע מדבריו דאמר אי לאו דאמר ר"י אמר שמואל שמשחרר עבדו עובר בעשה משמע דאלו הי' רק איסור דרבנן כנדון דידן במניקת חבירו דהוי איסור דרבנן מודה אביי דכופין עכ"ל מהר"י מינץ ופסק כן בש"ע וכן הסכמות כל האחרונים ומה"ט פסקתי הלכה למעשה בפנוייה שזינתה שני פעמים דנקראת מופקרת לזנות ומשיאין אותה תוך ימי מניקת וכה"ג פסקתי בתשובתי שבות יעקב חלק א' דמשום מצוה לקיים דברי המת מתירין לישא תוך ימים אלו יע"ש דון מינה מהאי דמהר"י מינץ דהוא רק חששא בעלמ' אולי הפקירה עצמה עוד הפעם ואם היא חשודה כ"ע מה חשידי לזנות עמה אפ"ה מתירין איסור דרבנן מכ"ש בנדון כזה שהגזירות המלכיות והשרר' ודאי מתקיימות שמתירין לישא תוך זמן ימי עיבורה ומניקתה כדי להציל הולד דהא אפי' איסור חמור כגון חילול שבת מתירין כה"ג כי אומרין לאדם חטא כדי שיזכה חבירו כמבואר בא"ח ס"ס ש"ו סעי' י"ד ובסימן רנ"ד וסי' שכ"ח וכ"ש באיסור דרבנן ואין מקום לבע"ד לחלוק דגם במעובר' חבירו יש איסור חמור להשיב נפש הולד זה אינו דהא בני ישראל אינם מצוין על העוברין כלל ואם נפשך לומר דמ"מ יכניס ויקדש אותה כדי לקיים הולד ואח"כ תפרישו זה מזה זו ג"כ אינו דא"כ יהא לבו נוקף ופורש מתחלה שלא לקדש אותה כלל כיון דצריך לפרוש ממנה אח"כ ועוד דאם יפריש אותה ממנו כ"ש שיש יותר חשש לדחסה כדי שימות הולד ולא יצטרך לפרוש ממנה וכמ"ש בתשובתי ש"י סי' צ"ה טעם הרמב"ם בזה שכ' לטעם דדחסה יע"ש לכן כיון שיצא הדבר בהיתר ע"פ רבנים הקודמין שוב אין להרהר אחר דבריהם בודאי אין בהם נפתל ועקש כנ"ל הק' יעקב:
 |
הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה |