שבות יעקב/ב/קפז
|
< הקודם · הבא > |
מנער אחד שדמעתו על לחיו בהיותו בדרך עם עוד נער והתחיל לריב זה עם זה ושלף הנער סכינו ובקש להמית את השני וקם הוא והרגו ועכשיו בא לקבל עליו תשובה או נימא דהבא להרגך השכם להרגו:
הנה בזמנים הללו אין בידנו להתעסק בדינים אלו שהוא דיני נפשות ממש מ"מ לא אמנע מלחוות דעת תורה מה שנלע"ד דרך משא ומתן ולא לדינא הא דבא להרגו השכם להרגו עיקר דהא מלתא מהא דאי' בסנהדרין פ' בן סורר ומורה דף ע"ב ע"א הבא במחתרת מ"ט חזקה אין אדם מעמיד עצמו על ממונו והאי מימר אמר אי אזלינא קאי לאפאי ולא שביק לי ואי קאי לאפאי קטילנא ליה והתור' אמרה אם בא להרגך השכם להרגו ע"כ וכ"פ הרמב"ם פ"ט מהלכו' גניב' הבא במחתרת בין ביום בין בלילה אין לו דמים אלא אם הרגו בעל הבית או שאר בני אדם פטורין ורשות יש לכל להרגו בין בחול בין בשבת בכל מיתה שיכול להמיתו שנאמר אין לו דמים ומפני מה התירה התורה דמו של גנבא אע"פ שבא על עסקי ממון לפי שחזקתו שאם עמד בעל הבית לפניו ומנעו יהרגנו ונמצא זה הנכנס לבית חבירו יהרגנו ונמצ' זה כרודף אחר חבירו להרגו לפיכך יהרג בין שהיה קטן או גדול בין זכר בין נקיבה עכ"ל הרי דאין חילוק אם אפשר להצילו באחד מאיבריו או לא והטע' דאד' בהול על נפשו ומותר להשכם להרגו וכן נרא' להדיא מפרש"י בחומש גבי ויירא וייצר שמא יהרוג הוא את אחרים ובפי' הרא"ם שם זצ"ל דיעקב ודאי לא היה ירא שמא יהרוג את עשו דקי"ל דהבא להרגך השכם להרגו אלא שיעקב היה מתיירא שמא יהרוג הוא את אנשים של עשו שהם לא באו להרוג את יעקב אלא אנשיו של יעקב וכל אדם ניתן להצילו בנפשו מ"מ אם יכול להציל בא' מאיבריו והרגו נהרג עליו ויעקב היה ירא אולי יהרוג אותם בבלבול המלחמה אע"פ שהיה יכול להצילם באח' מאיבריהם עכ"ל הרי להדיא מבוא' מדבריו דהנרדף עצמו מותר להמית הרודף אפי' ביכול להצילו באחד מאיבריו וגדולה מזו כתב הלבוש אורה שם דאפילו אם בא הרודף להרוג אשתו ובניו ג"כ ניתן להצילו בנפשו וא"צ להצילו בא' מאיבריו אך על זה השיג בעל צידה לדרך אבל הנרדף עצמו נראה שמסכים לדעת הרא"ם ולכאורה דברי טעם הם ומה"ט לא מחלק הש"ס והפוסקים גבי מחתרת בין אם יכול להציל בא' מאיבריו או לא בכל ענין הבא להרגך השכם להרגו וכן משמע בש"ס דברכות דף נ"ח ע"א ובפרש"י שם אכן דבר זה עומד עלי ככותל דהרי להדיא אי' בש"ס דסנהדרין ס"פ נגמר הדין דף מ"ט ע"א אתי' ליואב דיינה א"ל מ"ט קטילתי' לאבנר א"ל גואל הדם דעשאל הוי א"ל עשאל רודף הוא היה יכול לו להצילו באחד מאיבריו הרי דאפי' רודף יש להציל הנרדף עצמו בא' מאיבריו וליכא לשנויי דדין מלכים שאני וכמ"ש הרמב"ם בה"ל מלכים כה"ג לחלק בכמה דינים דהא שם בגמרא קאמר דיואב דנו לאבנר בדין סנהדרין א"ל מ"ט קטלת' לעשאל עשאל רודף הוא היה יכול לו להצילו באחד מאיבריו הרי שדנו דין סנהדרין אפ"ה אם אפשר להצילו בא' מאיבריו צריך להצילו וכן פירש"י בפ' בן סורר ומורה דף ע"ד ע"א להדיא וז"ל בד"ה ויכול הנרדף או הרואה להציל בא' מאיבריו ולא הציל אלא בנפשו נהרג עליו הרי מבואר בפרש"י עצמו דשוה נרדף עצמו להרואה בענין זה דלא כפירש"י בחומש לפי הרא"ם ובאמ' בספ' כנסת הגדולה בחידושיו לפ' וישלח הרגיש על הרא"ם בזה מסוף פ' נגמר הדין ומדחיק שם בכמה דרכים ליישבו וכל זה אינו לפירש"י עצמו אהדדי וכמ"ש וזה נעלם מבעל כנסת הגדולה גם סוגיא דמחתרת משמע לכאורה כדברי הרא"ם וצ"ע אכן אחר העיון נ"ל דלק"מ דודאי יכול להציל באח' מאיבריו אפי' בנרדף עצמו אמרו כפירש"י שם דף ע"ד ומ"מ גבי מחתרת לא מחלק הש"ס והפוסקים בין יכול להציל באחד מאיבריו או לא כמ"ש הרמב"ם פ"ט כיון שעשה מעשה שבא במחתרת הרי מוחזק לרוצח ממש מש"ה אין צורך להצילו בא' מאיבריו משא"כ בשאר רודף עביד אינש דגזים ולא עביד ואולי ג"כ לא היה כוונתו רק על א' מאיבריו משא"כ בא במחתרת הוא מוחזק לרוצח וא"כ בזה מיושב ג"כ דעת הרא"ם לפירש"י דעשו שהיה מועד לרציחות כדכתיב והוא עיף מרציחות אין להצילו בא' מאיבריו וא"כ לק"מ ולפ"ז בנדון שלפנינו כיון שאפשר היה להצילו בא' מאיבריו וצריך לקבל עליו תשובה וכ"ש בנדון שלפנינו שבא הדבר ע"י גרם קטטה ומריבה ויש בוטה כמדקר החרב אולי הוא היה הגרם וכבר מצינו גדולה מזו דאפי' בשלח שליח ונאנס בדרך חייב המשלחו לעשות תשובה כמ"ש בתשובת מהרי"ו סי' קכ"ה ומביא מהא דאמרו חז"ל בדוד עליך נהרג וכו' ואחריו נמשכו גדולי אחרונים אף שבתשובת צ"צ סי' ו' השיג עליו כיון שבא בשכרו שאני מ"מ מסיק דיש לקבל עליו תשובה קצתו וכ"ש בנדון שלפנינו שראוי לקבל עליו תשובה נכונה לפי ראות עיני ב"ד והמורה כי בדם שופכו אולי יכפר לו הדם נ"ל הקטן יעקב:
 |
הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה |