שבות יעקב/ב/כ
|
< הקודם · הבא > |
מי ששכח אצלו כיס עם מעות בע"ש עם חשיכה והוא בשוק ואין עמו נכרי כיצד ינהג עצמו:
אף שדין זה פשוט בש"ס ובש"ע מ"מ כיון שראיתי בדברי אחרונים חילוק דעות וכדי לברר הדבר הוצרכתי להאריך קצת דגרסי' בר"פ מי שהחשיך בדרך נותן כיסו לנכרי ואם אין עמו נכרי מניחו על החמור הגיע לחצר חיצונה נוטל את הכלים הניטלין בשבת וקאמר שם בש"ס אמר רב אדא בר אהבה היתה חבילתו מנוחת על כתיפות רץ תחתיה עד שמגיע לביתו וזריק ליה כלאחר יד והנה דעת רוב הפוסקים הובא בב"י סימן רס"ו דה"ה לכיסו דינו הכי לרוץ ויש חולקים וכן הביא בש"ע שני הדעות ולא הכריע אך המ"א כתב שם בס"ק י"ח דלדידן דאין לנו רשות הרבים גמור אפשר דלכ"ע שרי בכל ענין וכן נ"ל עיקר ומה"ט היה נ"ל ג"כ אין להחמיר ולחוש לדעת היש מפרשים שכתב הב"י שם בסי' רס"ו בשם רבינו ירוחם חלק א' דדוקא מי שהחשיך לו בדרך שהיה סבר שעדיין יש שהות ביום אבל מי שיצא מביתו סמוך לחשיכה ושכח והוציא לרשות רבים לא התירו לו שום אחד מהדרכים האלו עכ"ל הב"י ומשמע שם קצת מדברי ב"י דאף על תקנה זו דריצה קאמר אכן אחר העיון נראה דלא קאי רק אתקנה נותן לנכרי או על החמור וכיוצא בו וכן מבואר שם להדיא בש"ע דרק על אלו התירים קאי דהא מקור דין זה מדקתני מי שהחשיך בדרך ולא קתני מי שהיה בדרך סתם וכמ"ש הב"ח שם ס"ק א' ובאמת בהאי דרב אדא בר אהבה קתני באמת סתם היתה חבילתו וכו' ובלא"ה אין להחמיר בזמן הזה דליכא רשות הרבים גמור ואף שלא נעלם מאתי מ"ש המ"א שם ס"ק ג' דבזמן הזה דליכא ר"ה יותר יש להחמיר היינו בנותן לנכרי או על חמורו דאיכא נדנוד איסור ולא התירו אלא כדי שלא יבא לידי אסור' דאורייתא משא"כ בהאי תקנתא דריצה יותר יש לצדד התירו בזמן הזה וכן על כרחך צריכין לומר כדי שלא יסתרו דברי המ"א עצמו אהדדי ואל תשיבנו ממ"ש הרמ"א שם סעי' י"ב בהג"ה מי ששכח כיסו בשב' עליו אם היא בביתו יכול לילך עמו לחצר ולהתיר ואם הוא בשוק אסור להביאו לביתו רק יתיר חגורו בשוק והוא נופל ואומר לנכרי לשמרו עכ"ל דמשמע לכאורה דאין להתיר ע"י ריצה בכיס וכן הבין הט"ז שם ס"ק וי"ו על כן מתמיה שם על הש"ע וכת' וז"ל ואינו יודע למה כת' זה כיון שכבר הביא בעל הש"ע שסמוך לזה דה"ה לכיסו יש התירא דלעיל ומדברי אגודה מריה דהאי דינא אין ראיה דודאי הוא ס"ל כדעה ראשונה דלא התירו אלא בחבילה ולא בכיסו וכיון דמילי דרבנן נינהו הסומך להקל לא הפסיד כנ"ל עכ"ל הט"ז הנה מ"ש על האגודא דודאי הוא ס"ל כדיעה ראשונה זה ודאי אינו ונתעלם ממנו דברי האגודה ריש פרק מי שהחשיך שכת' להדיא מי שהחשיך לו בדרך נותן כיסו לנכרי ואם ירא מפני כותים ירוץ ולא יעמוד וכשיבא סמוך לביתו יזרקנה כלאחר יד ועל עיקר הקושיא ראיתי בספר הלכה ברורה שנדפס מחדש בסי' רס"ו לחלק בין בע"ש או בשבת עצמו ולא ידעתי מקום לחילוק זה דהא מי שהחשיך קאמר וכבר עליו קידש היום והוא שבת גמור וכן מבואר שם במתני' וש"ס ע"ש וכן מוכח להדיא שם בתוספות ריש פרק מי שהחשיך רק דנקיט מי שהחשיך דבר בהווה שהדרך לזכור מיד בע"ש וגם נתעלם ממנו דברי האגודה עצמו בפ"ק דביצה שכת' דין זה ג"כ בע"ש וגם בש"ע ג"כ מיירי בע"ש עם חשיכ' דמיירו שם כל הסי' מע"ש לכן פשוט שאין דבריו נכונים וברורים בזה כלל ומעיקרא נ"ל דלא קשה מידי דגם אגודה לא קאמר דאסור להביאו לביתו היינו אם אפשר לשמור ע"י נכרי אבל בלא אפשר יש לו תקנה ע"י ריצה לביתו וכמו שכת' להדיא בריש פרק מי שהחשיך וזה גם כן דעת המ"א בלי פקפוק כלל וזה נראה כוונת המ"א שם סימן רס"ז סעיף קטן ך' וז"ל ואם הוא בשוק ונ"ל דאם מתיירא דעכו"ם יקחהו בשוק רשאי לרוץ עד כאן לשונו הרי להדיא כמ"ש אלא שתלוי הדבר כנ"ל כאלו למראה עיניו ישפוט ובאמת כן מבואר באגודה עצמו והוא ברור וכנ"ל למעשה הקטן יעקב:
 |
הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה |