שבות יעקב/א/צ
|
< הקודם · הבא > |
אבל שחל שמיני שלו בשב' ערב הרגל ד' ס' סי' שצ"ט ס"ג דמות' לספר ולכבס ולרחץ בע"ש מה דינו לענין לבישת לבנים ובגדי שבת או חזרת מקומו בב"ה זאת ועוד אחרת אני באתי לשאול אי מחויב דוקא האבל לישן כל ז' על הארץ ממש בלי כרי' וכסת כי ראיתי העול' נוהגין להקל בזה גם אם יש לברך החול' במקו' אחר כמו רחוק איז' פרסאו' ממקו' שהחולה הו' שם:
הנה מתחלת עיוני בשאלתך תמהתי שהרי תשובתך בצדה ממקום שבאת שם בש"ע סי' שצ"ט סעי' ג' שפסק שם דמותר לספר ולכבס ולרחוץ משמע דוקא אלו הדברים שאי אפשר לעשותן בשבת וכדי שלא יכנס לרגל כשהוא מנוול הקילו משא"כ בשאר דברים ואפשר לעשותן בשבת סמוך לרגל למה ניקל בחנם במנהג אבילות ואין עוזר וסומך להשואל מהא דפסק רמ"א בש"ע ס"ס ת' וז"ל באם פגע יום שלשים אבילות בשבת דמותר לכל בערב שבת ואע"פ שיש לחלוק בין רחיצה שאסורה בשבת ובין דברים אלו שאפשר לו לעשות בשבת מ"מ אין נ"ל לחלק בכך עכ"ל רמ"א שם הרי להדיא דלא מחלק בהכי אין זו ראיה כלל דאדרבה דוק ואידך גיסא מדלא הגיה הרב רמ"א כן בסימן שצ"ט מכלל דדוקא בסי' ת' לענין יום שלושים הקיל והבו דלא לוסיף עלה ללמוד קולא זו לענין דין אחר אכן ראיתי בספר בית הילל בסי' שצ"ט ס"ק ג' כתב בפשיטות בנדון דידן דמותר בכל ומדמה דין זה לגמרי למה שפסק רמ"א בסי' ת' לענין יום שלשים ע"ש ועלה ברעיוני לסמוך על דבריו אף דדבריו לאו דסמכא אינון נגד סתימות לשון הש"ע ולא נמצא קולא זו בדברי ראשונים או אחרונים מכל מקום הלכה כדברי המיקל באבל אפי' ביחיד נגד רבים אכן לאחר העיון היטב במקורן של דברים ראיתי בד"מ ס"ס ת' שכתב וז"ל וכל כה"ג יש להקל ולסמוך אמאן דמיקל ונראה לי דיום ך"ט עולה במקום שלשים כמו שכתבאי לעיל סי' ש"ץ עכ"ל ד"מ וכוונתו על מ"ש בסי' ש"ץ בשם הרי"ט והמרדכי דסברי דכל אבל מותר לגלח ביום ך"ט לאבילות משום דיום ז' עולה לכאן ולכאן דמקצת יום ז' ככולו והוי ליה יום ז' כיום ח' נמצא דך"ט לאבילות הוי כיום ל' מקצת יום ככולו עכ"ל נמצא דלכך מיקל רמ"א שם כיון שהוא יום ך"ט לאבילות וא"כ ודאי דאין ללמוד משם לנדון זה ויפה עשה רמ"א שלא הגיה כן בסי' שצ"ט כי לא דמי אפי' כאוכלא לדנא והבית הלל שגג ולא ראה בעיקר מטרין שהוא הד"מ לכן מדמה להדדי ולא דק ואין הלכה כבית הלל בדבר זו והסומך על דבריו בזה הוי כשעת הוראה וכן הסכים בזה למעש' מחותני הגאון המפורסם מהר"ר דוד אפנהיים נר"ו והוא ברור:
ועל השאלה שניה מדברי סופרים לענין שכיבת הארץ לאבל כל ז' באמת משמעות האחרונים בסי' שפ"ז שעל הארץ ממש תישן בלי שום מצעות וכרים כלל אכן באשר שהיא דבר קשה ורוב העולם חולים ואיסטניס הם לגבי דבר זו ועיקר דין שכיבת הארץ אין לו מקור בש"ס כלל רק בש"ס אמרינן דכופה את מטתו משמע דשוב מותר לשכוב על כרים וכסת וכן מבואר להדי' מתוך דברי הרא"ש בפ' אלו מגלחין שכתב וז"ל הדר בפונדק אין מחייבין אותו לכפותו דלא ליהוי אמרין חרש הוא פירש מכשף הוא ועל הירושלמי הזה סמכו בני אשכנז וצרפת שאין נוהגין בכפיות המטה וכו' תנו רבנן היה ישן על גבי המטה על גבי כסא על גבי אודני (פירוש כסוי של בור גדולה מכולן) על גבי קרקע לא יצא ידי חובתו וכו' ואם הפך מטתו וישן על גבי קרקע כל שכן דמילתא יתירה הוא דעבד והא דקתני ברישא וישן על גבי המטה פי' שלא הציע על המט' כר וכסת ולא מפץ ומחצלת אלא ישן על גבי החבלים ויתכווין לצער עצמו דומיא דאחריני והיה סובר שזה עומד במקום כפיית המטה וקמ"ל דלא יצא ידי חובתו מצוה כפיה עכ"ל הרי להדיא מדברי הרא"ש כל שכופה מטתו מותר לשכוב עליו עם כרים וכסת וכן הוא להדיא במסכת' שמחות פי"א כופה אדם מטתו על גבי שתי ספסלים אפי' חמשה מצעות למעלה ובלבד שיהא רגליה זקופות ע"כ וכן מבואר בתורת אדם דף ס' והא דכתי' בדוד וישכב ארצה מלתא יתירה הוא דעבד ע"ש וא"כ בזמן הזה שאין נוהגין בכפיות המטה די אם מצער בענין משכבו ששוכב על ארץ עם הכרים וכסת כל שמצער בענין משכבו וכמו שנהגו לענין ט' באב ועל ענין ברכת החולה במקום שאינו שם הנה מהרי"ל ריש הל' שמחות פסק שאין לברכו שמא כבר מת או הבריא אכן אין דבריו מוכרחים וכמו שהאריך לפלפל ולהשיג עליו בתשובת נחלת שבעה ע"ש סי' ל"ט וע"ז וע"ח וע"ט ואפשר דטעם של מהרי"ל שמצרף ג"כ לזה דעת רש"י בתענית שאין אנו בטוחים כל כך שתועיל תפלתינו והרמב"ם חולק עיין בטא"ח סי' תקע"ו ונ"ל דנהרא ונהרא ופשטא ואין למחות בדבר זו כלל כנ"ל ה"ק יעקב:
 |
הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה |