שאילת שלום על השאילתות/פט
|
< הקודם · הבא > |
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
דאר"פ הני תמרי וכו'. כתבו תוס' חולין (כז:) ד"ה דיקא נמי מכאן דקדק ר"ת ור' נתנאל וריב"א דאין הלכה כשמואל דאמר קישות שהתליע באביה אסורה אבל בה"ג ובשאלתות דר"א פסקו כשמואל מדאר"פ לעיל וכו' ואע"פ שהש"ס עושה כאן דיוק מן הברייתא דלא כשמואל היינו לכאורה אבל לשמואל וכו'. ובחבורי הפלאה שבערכין שחברתי על הערוך כתבתי בערך קף באריכות ולדינא ואעמידנו פה העלה לתרופה בצרוף צרופה. זה לשון הערוך. בפ' ע"פ דף (קט"ו.) בגמ' הביאו לפניו וכו' ורבינו גרשום פי' משום קפא ארס שבחזרת ואבינו ר' יחיאל פי' קפא תולעת כו' וכ"פ ר"ת קפא תולעת כו' ע"כ. וכן הביא הרשב"ם פי' ר"ח קפא תולעת וכ' התו' אחר שכתבו פי' של ר"ח וא"ת תקשה מיניה לשמואל דאמר בחולין (סז.) קישות שהתליע באביה אסור משום שרץ השורץ על הארץ וכו' ומיהו ק"ק דמ"מ אמאי לא מייתי הך ברייתא התם ועוד שמואל היכי אכיל מרור בפסח וכ"ת דבדיק להו שלא יהא שם קפא א"כ אמאי צריך חרוסת כיון דליכא קפא ושמא ברוב ירקות אין בהן קפא וסמיך שמואל ארובא ומשום סכנה דקפא חיישינן למיעוטא וצריך חרוסת עכ"ל. הנה אין עיקר קושייתם על שמואל דמנ"ל לתוס' דילמא באמת לא היה שמואל צריך חרוסת או דבעי חרוסת דס"ל כר"א ב"ר צדוק דאמר חרוסת מצוה ומפרש הש"ס (קט"ז.) זכר לתפוח וזכר לטיט והלכך צריך לקהוייה וצריך לסמוכיה וכן פסק הרמב"ם ובש"ע סי' תע"ג בהג"ה. אמנם תוקף קושייתם הוא מהמשנה ות"ק דאמר (קיד.) הביאו לפניו מצה וחזרת וחרוסת אע"פ שאין בחרוסת מצוה ומפרש הש"ס (קט"ז.) ואי לאו מצוה משום מאי מייתי לה א"ר אמי משום קפא. ואי אמרינן דמרור צריך בדיקה משום קפא א"כ קושי' הש"ס על הת"ק במקומה עומדת ואי לאו מצוה משום מאי מייתי לה אלא ודאי דאין צריך בדיקה וקשיא לשמואל דאמר קישות שהתליע וכו' וע"ז משני תוס' ושמא ברוב ירקות אין בהן קפא וסמיך שמואל ר"ל הת"ק אליבא דשמואל ארובא ומשום סכנה חיישינן למיעוטא וצריך חרוסת. איברא לכאורה צ"ע טובא היכי מתקני רבנן דאתא לידי סכנה והיא גופא קשיא למה לא הצריכו חכמים בדיקה משום קפא ומדברי תו' שכתבו ברוב ירקות וכו' וסמיך שמואל ארובא משמע דאי צריך בדיקה משום איסורא דקישות שהתליע שוב א"צ חרוסת מאחר שכבר בדקו והסברא מחייב קצת דבדיקה מועיל גם לענין סכנה אף דלענין רובא לא אזלינן במקום סכנה אבל במה שעיניו רואות ובדק שפיר מסתבר' דמהני לכל מילי א"כ קשה טובא ה"ל לתקן דבחזרת של מצוה לא יסמוך ארובא ויבדוק וכיון שבדק שוב אין לחוש לקפא וחרוסת למאי מייתי לה. הלא ודאי יותר טוב שיבדוק דנפיק מידי איסורא דקישות שהתליע וגם מידי סכנה. בשלמא בלא דברי תוס' הוה אמינא דלדעת ר"ת ס"ל לשמואל דמרור דרכו להתליע וקי"ל בי"ד סי' פ"ד דכל דבר שדרכו להתליע צריך לבדוק [שלא יגע באיסור דקישות שהתליע] ואפ"ה מפני הסכנה חששו תכמים אימור לא בדק יפה והצריכו חרוסת אבל לפי דברי תו' שכתבו להדיא דא"צ בדיקה מצד דאזלי' בתר רובא וכן מכל דבריהם שכתבו משמע להדיא דאי צריך בדיקה א"צ לחרוסת קשי' כדאמרן. ומהכרח לומר כדי ליישב פליאה הנ"ל דס"ל לתוס' לשיטת ר"ח דמסברא אין לחוש לסכנה אם בדק כבר וכמו שכתבתי לעיל ולכך הוכרחו לומר דהאמת כך הוא דת"ק מחייב להביא חרוסת היינו באם לא בדק כלל ביום ערב פסח ובלילה א"א לבדוק שפיר ובזה כמעט ניחא דלכאורה מאי בינייהו בין לת"ק ור"א ב"ר צדוק הא בין למר ובין למר צריך להביא חרוסת. אכן לסברת תוס' איכא בינייהו טובא באם בדק החזרת מעי"ט לת"ק א"צ לחרוסת ולר"א ב"ר צדוק מצוה להביא משום זכר לתפוח וזכר לטיט. אכן לשיטת רש"י ורשב"ם דקפא היינו ארס שבחזרת וכן לרבינו גרשום שכתוב רבינו הערוך משמו צא"ל דאיכא בינייהו כדמסיק אביי הלכך צריך לקהויי' וצריך לסמוכיה והיינו לר"א ב"ר צדוק דאמר מצוה: והוי יודע מ"ש רבינו וכן פי' ר"ח דתני' בתרומות האוכל תולעים שבעיקרי אילנות ואת הקפא שבירק היא תוספת' תרומות פ' שביעי בזה"ל את הזיז שבעדשים ואת יתושין שבכליסין ואת התולעים שבתמרים ושבגרוגרת פטור וכו' את התולעים שבעיקרי אילנות ואת הקפא שבירק חייב יבחושין שביין ושבחומץ הרי אלו אסורין ר' יהודה אומר מסננון את היין ואת החומץ. וכתבתי בחיבורי תנא תוספאה אשר לי בס"ד הנה תורפן של דברים אלו כתובים ומסורין בחולין (סז.) תנא חדא על הארץ להוציא הזיזין שבעדשים ואת היתושין שבכליסין ותולעת שבתמרים ושבגרוגרות ותניא אידך כל השרץ השורץ לרבות תולעת שבעיקרי זתים ושבעיקרי גפנים מאי לאו אידי ואידי בפירי הא באביה הא שלא באביה לא אידי ואידי באביה ול"ק הא בפירא הא באילנא גופא דיקא נמי דקתני תולעת שבעיקרי זתים ושבעיקרי גפנים ש"מ ע"ש. הנה לס"ד דמקשן קשה בתוספתא שלפנינו לחלק בין רישא לסיפא דגם אי נימא דרישא דתוספתא איירי שלא באביה ולכך שרי וסיפא מתוקמא באביה אכתי קשה לפלוג ולתני בדידה [ואפשר לומר משום דבסיפא להדיא קתני אילנות וא"א לאוקמי בפירי] אכן לפום מסקנת הש"ס ודאי ניחא. מיהו אכתי הקפא שבירק דתני חייב קשיא וע' מ"ש לקמן בס"ד. ולכאורה מוכח מתוספת' כשיטת ר"ת ורבינו נתנאל וריב"א שהביאום תוס' בחולין ד"ה דיקא נמי כו' דפסקו דלא כשמואל אמנם מ"ש תוס' בשם ה"ג ושאלתות דרב אחאי דהלכה כשמואל אע"פ שהש"ס עושה דיוק מן הברייתא היינו לכאורה אבל לשמואל נמי יש ליישב ולפרש דתולעת שבעיקרי זתים היינו שבזיתים בעודן מחוברים בעיקרן ע"ש צריכין אנו להתיישב בדבר לפום תוספתא הנזכר דתני שבעיקרי אילנות דאין לומר כך. ונהי דהש"ס לא מייתי הך תוספת' משום דכבר דייקו שפיר כדמסיק דיקא נמי כו' אנן למה לא דרשינן ראיה גמורה להלכה מהך תוספת' דנתברר מלתא דהעיקר דלא כשמואל כפסק ר"ת ורבינו נתנאל וריב"א הנ"ל. ואמנם כן לרבינו הערוך שהעתיק רק ראש התוספת' ולא מסיק מידי מחיוב או פטור אבל דע שהרשב"ם כתב בזה"ל ד"ה צריך לשקועי' כו' ור"ח פי' קפא תולעת דתני' בתרומו' התולעים שבעיקרי אילנות ואת הקפא שבירק יבחושין שבחומץ ושביין מותרין סיננם במסננת אסורין כיון דפירש ממקום רביתי' ה"ל כשרץ השורץ על הארץ כדאמר בשלהי אלו טריפות ועיקר עכ"ל הרשב"ם: צא ולמד חידוש נפלא. שההפרש גדול ורב בין הנוסחאות דאיתא לפנינו בתוספת' הנזכר ובין נוסח' שהעתיק הרשב"ם ונשתנה דינ' מחיוב לפטור ומאיסור להיתר. ועכ"פ מה דאי' בהעתקת הרשב"ם שבעיקרי אילנות. נראה בעליל דט"ס הוא דהרי וודאי דזה אסור לכ"ע כמ"ש לעיל משמיה דגמרא דחולין וצריך להיות שבעיקרי זתים [והיינו שבזתים בעודם מחוברי' בעקרן כנ"ל] וע' לשון תו' דפסחים ד"ה קפא וכו' אית' ג"כ שבעיקרי זתים. התועלת ממה שכתבתי נאמני' גדולים הללו הרשב"ם ותו' שכך היה הנוסחא שבתוספתא שלפניהם ומפיהם אנו חיים לתקן הכי בתוספתא שלפנינו אמנם מצוה לעיין הא שכתבו תו' בפסחים קט"ו: בזה"ל קפא פי' ר"ח תולעת כדתניא תולעת שבעיקרי זתים ושבעיקרי גפנים והקפא שבירק יבחושין שביין וחומץ הרי אלו מותרין וא"ת תיקשי מיניה לשמואל דאמר בסוף אלו טריפות קישות שהתליע באביה אסור משום שרץ השורץ על הארץ ומיהו שמואל סבר כאידך ברייתא דמייתי התם ומיהו ק"ק דמ"מ אמאי לא מייתי הך ברייתא התם כו' מחוסר ממני לדעת מאי ניחותא שכתבו תוס' דשמואל סבר כאידך ברייתא דמייתי התם הלא עכ"פ הברייתות סתרי אהדדי ואנן חזינן דבחולין (סז.) כל עיקר סייעתא דקאמר לימא מסייעא ליה וכו' היינו כדי שלא יהיו הברייתות סותרים זא"ז איתיליד מכח פירוקא סייעתא אבל בתר דחזיני' דברייתא אחת [והיינו הך דהביאו הרשב"ם ותו' בפסחים] ודאי חולק א"כ מאי סיוע איכא דילמא גם הנך שתי ברייתות דמייתי הש"ס פליגי אהדדי ותו דדרך כל לימא מסייע ליה שבש"ס הכוונה אחר דבמשנה או ברייתא נשנית דבר זה א"כ מאי קמ"ל האמורא. והכא בסוגיא דחולין אין לומר באופן זה דטובא קמ"ל משום דה"א כאותו ברייתא דפסחים לכך איצטריך שמואל להורות דאסורה. עוד יש להפליא לפי מאי דמסיק הש"ס בחולין דהך ברייתא דתניא כל השרץ השורץ על הארץ לרבות תולעת שבעיקרי זתים ושבעיקרי גפנים היינו תולעת שבאילן גופיה דיקא נמי דקתני תולעת שבעיקרי זתים ושבעיקרי גפנים ש"מ הרי דהש"ס דייק מדקתני תולעת שבעיקרי זתים דאיירי בהחלט באילנא גופי' [ובאילנא גופי' אין שום חולק דוודאי אסורה כמ"ש לקמן בס"ד] א"כ איפה הם רואים בברייתא דפסחים תולעת שבעיקרי זתים ושבעיקרי גפנים כו' הרי אלו מותרים והנה זכרתי כבר מ"ש תו' דלדעת ר"ת ור"נ ורבינו יעבץ [שהביא הטור] ורש"י בתשובה [שהביא הב"י סי' פ"ד בשם המרדכי] נדחה מימרא דשמואל לגמרי מכח הך דתני שבעיקרי זתים וגפנים. נהי דלדעת הלכות גדולות ושאלתות שכתבתי לעיל דלשמואל נמי יש ליישב דתולעת שבעיקרי זתים היינו שבזתים בעודן מחוברין בעיקרן. איכא למימר שפיר דברייתא דפסחים איירי בענין זה. וסבירא דלא כשמואל אלא קישות שהתליע באביה שרי ולכך שפיר קתני הרי אלו מותרין דהיינו תולעת שבעיקרי זתים ר"ל שבזתי' בעודן מחוברין. אמנם אכתי ע"כ שתי ברייתות דהיינו ברייתא דחולין דתניא כל השרץ השורץ לרבות תולעת שבעיקרי זתים והברייתא דפסחים דתניא תולעת שבעיקרי זתים וכו' הרי אלו מותרין סותרים זא"ז וכדי שיהיו הברייתות שווין ההכרח לומר דלא כשמואל ואז כל אחד על מקומו בשלום ברייתא דתניא שבעיקרי זתים אסור היינו באילנא גופא וכדמוקי לה הש"ס וברייתא דפסחים דתניא שבעיקרי זתים מותר היינו בזתים בעודם מחוברים ועכ"פ תיתי מהי תיתי מוכח מהנהו ברייתות דלא כשמואל ונגד פסק הלכה של בה"ג ושאלתות וגם דיוקא דש"ס דיקא נמי דקתני תולעת שבעיקרי זתים ושבעיקרי גפנים ש"מ נוטה על דרך נכון שבארתי למעלה דאין לומר דתולעת שבעיקרי זתים כו' פירושא בזתים בעודן מחוברים דא"כ תקשי ברייתא דפסחים. ועתה אשובה אראה לשיטת ר"ת וסייעתו ניחא מ"ש למעלה דשפיר י"ל דגם ר"ת וסייעתו סוברים דהכוונה של בעיקרי זתים יוכל לסבול פירושא של בה"ג דהיינו בעודן מחוברי' אכן בברייתא דחולין א"א לפרש הכי מכח ברייתא דפסחים. אפס בבריי' בפסחים ההכרח לפרש כך וכדאמרן. מיהו לשיטת ה"ג ושאלתות צריך שימה על הלב. והוי יודע דז"ל הר"ן ר"ת אומר דלא קי"ל כשמואל ומוכח לה מדאמרינן בגמרא עלה הא דתניא לרבות תולעת שבעיקרי זתים דמייתינן לה לסיוע לשמואל ודחינן ומוקמינן דווקא בדאיתלע אילנ' גופיה אבל איתלע פירי לא שרץ השורץ על הארץ מיקרי ואמרי' עלה דיקא נמי דקתני לרבות תולעת שבעיקרי זתים ודאמרי' האי לישנא דדיקא נמי דקתני משמע דתלמודא הכי נקט לה ולא מחוור דהא רב הונא ורב פפא דבתראי נינהו כוותיה ס"ל מדאמרינן לעיל אמר ר"ה כל שאין בו עצם וכו' אמר רב פפא ש"מ כו' אלמא כשמואל ס"ל וש"מ דאית' לדשמואל ואע"ג דקתני בעיקרי זתים או בעיקרי גפנים אמר לך שמואל דה"ה בפרי גופא אלא דחדא מנייהו נקט דבין הכי ובין הכי מחובר לקרקע הוא עכ"ל הר"ן. והנה ר"ת וסייעתו לא חשו להשגה שכתב דלסברתם תלמודא דאמר האי לישנא דיקא נמי הכי נקטי לה וא"כ גם אם רב הונא ור"פ כוותיה דשמואל ס"ל הכל הולך אחר החתום מסדרי הש"ס רבינא ורב אשי והדור שעמהם דסתמו להלכה בזה דדיקא נמי דלא כשמואל. והוי כמו דאיתמר בפי' בסתמא דגמרא והלכתא דלא כשמואל. וביותר לא ניחא לר"ת וסייעתא כמסקנת הר"ן דחדא מנייהו נקט וכו' משום דברייתא דפסחים עומד לנגדו כמ"ש. ואע"פ שאינני כדאי מ"מ התורה בדרך ברורה. ניתן רשות לחקרה. [וע' מה שכתבתי עוד בערך כד בדבריו של הר"ן] ולולא דמסתפינא אמרתי אספרה לתרוצי סוגי' ולבארה. ומתחלה נראה להבין כפי הנוס' דתוספתא פ"ז דתרומות שהבאתי לעיל דאיתא את הזיז שבעדשים וכו' פטור את התולעי' שבעיקרי אילנות ואת הקפא שבירק חייב. על כורחך דטעות הדפוס היא וצ"ל הך ואת הקפא שבירק לעיל ברישא דקתני את הזיז שבעדשים וכו' ואת הקפא שבירק פטור והטעם דבכל הנהו דפטור מדאורייתא משום דלאו ממש על הארץ מיקרי. אמנם תני פטור ולא תני כח דהתיר' דמותר אפילו לכתחילה ברור דמדרבנן אסורה משום לתא דשרץ על הארץ וה"נ דכל כמה דשורץ במחובר אף בפרי אסרו חכמים משום לתא דשרץ דאורייתא. ובסיפא דתוספת' קתני את התולעי' שבעיקרי אילנות חייב דהיינו באילנות גופיה דחייב מלקות מן התורה משום שרץ על הארץ [כמו דמסיק הש"ס אהך ברייתא דמייתי שם על הארץ לרבות חולעי' שבעיקרי זתים וכו'] ולפיכך מה דתני עוד יבחושין שביין הרי אלו אסורין. נקט אסורין ולא תני חייבין דמדאורייתא ליכא איסור כדאיתא בש"ס שם (ס"ז.) תניא דמסייע לך כל השרץ השורץ על הארץ לרבות יבחושין שסיננן טעמא דסיננן הא לא סיננן שרי [ודע דהרמב"ם פ"ב מהלכות מאכלו' אסורות דין ב' הביאו הב"י בי"ד סי' פ"ד המסנן את היין או את החומץ ואכל את היבחושין חייב וכו' נראה מדבריו שיבחושין שביין ושבחומץ מותרי' כל זמן שלא פירשו וכ"כ הג"המ בשם סמ"ג שאותם יבחושין זבובים קטנים הנמצאים בשכר ויין מותרים עכ"ל הב"י ואפשר דגרסתם בתוספתא מותרין ור' יהודה פליג דצריך לסנן ופסקו הרמב"ם וסמ"ג כת"ק או שהיה הגרסא לפניהם כמו שהעתיקו הרשב"ם שכתבתי לעיל] מעתה זכינו לזה מה דאמר שמואל קישות שהתליע באביה אסורה [ולא אמר דלוקין כדרך הש"ס בכ"מ כדאמר אביי מכות (ט"ז:) אכל פוטית' לוקה וכן עוד במקומות רבים] אמנם אין הכוונה של שמואל דלוקין עליו מפני שאין חיובו מן התורה והלכך קאמר איסורא כלומר מדרבנן משום לתא דשורץ על הארץ וניחא בהא מה שדקדקתי לעיל בהא דאמר הש"ס לימא מסייע ליה וכו' ומאי הרצון בזה דא"א כדרך בכ"מ להקשות דשמואל ל"ל דודאי צריך שמואל לאשמועי' דלולא דבריו לא הוי ידעינן לחלק בכך וה"א דברייתות פליגי אהדדי או שום אופן אחר [בשלמא להנהו רבוותא דאין הלכה כשמואל יש לדחוק ולומר הא דקאמר לימא מסייע' ליה וקשיא ממעשים בכל יום דפסקינן נגד שמואל בהא אבל לאינך רבוותא דפסקו הלכתא כשמואל ליכא למימר הכי] וע"פ האמת יכול נוכל לומר דהרצון של לימא מסייע ר"ל דהך סברא דבאיביה מיקרי כשורץ על הארץ מוכרח מהני תרי ברייתות ומעתה מוכח דמקראי אסור' מדאורייתא וע"י סייעת' זו איתיליד קצת קושיא נסתרה על מימר' דשמואל דאמר אסור ומסיק הש"ס אידי ואידי באיביה ולא קשי' [דקדק המתרץ לומר ולא קשיא ולא אמר בקיצור אידי ואידי באיביה הא בפירי והא באילנא כמו דאמר לעיל בסמוך מאי לאו אידי ואידי בפירי והא באביה והא שלא באביה אלא דרמוזי קמרמז וטמון ברמז ולא קשיא] אדשמואל לפי הנחה זו דשתי ברייתות מתוקמי' באביה ואפ"ה בפירי שרי דעל הארץ להוציא הזיזים שבעדשים והיא באילנא דקרא לרבות אתי דוקא נמי דקתני שבעיקרי זתים ושבעיקרי גפנים ש"מ ר"ל דהך דקמרבי מקרא היינו דוקא באילנא גופיה וע"פ יסוד המוסד הנזכר יש זריז ונשכר דכל הסוגיא סובב והולך דלא מרבינן מקרא אלא תולעת שבאילנא גופ' אבל מ"מ מדרבנן אסור פירות שהתליע באביה. והשתא הבריי' דפסחים דתני מותרי' אפשר לומר דהיינו מדאורייתא מותרין ולא קשי' לשמואל. ואשר נדרתי אשלמה כיד ה' הטובה עלי לברר הא דמסיק הש"ס הא באילנא גופה דמשמע באילנא ודאי מיקרי שורץ על הארץ וצריכין אנו לומר כיון דמהלכת באילנא ואילן מחובר בקרקע שורץ על הארץ קרינא ביה ומה הפרש יש בפירא דלא אמרינן הכי [וז"ל רש"י לעיל (נח.) וכן (סז:) אהא דאמר שמואל קישות שהתליע באביה אסורה כיון דמהלכת בתוך הקישות והקישות מחוברת בקרקע שורץ על הארץ קרינא ביה] ולא מצאתי להמפרשים טעמו של דבר ומה הבדל בין זה לזה. ורציתי לומר לפי מה דאית' ברכות (מ.) במשנה בירך על פירות האילן בורא פרי האדמה יצא וקאמר בגמרא מאן תנא דעיקר אילן ארעא הוא וכו' ע"ש. ומעתה אפשר לחלק שפיר בין תולעת באילנא גופא הואיל דעיקר אילן ארעא הוא. אמנם לרש"י שם שפי' בזה"ל דעיקר אילן ארעא הוא דעיקר כל הפירות היא הארץ והכל גדול הימנה. צריך הדבר עדיין תלמוד. עוד יש לצדד ע"פ מה דפליגי ר"מ וחכמים בענבים העומדות ליבצר ופסק ר"ח דכבצורות דמיין ע' ב"ק (נט:) וב"מ (ק.) וסנה' (טו.) שבועות (מג.) א"כ בפירות העומדות ליבצר לא חשיבי כקרקע אבל באילן סתמא אינו עומד ליקצץ ואדרבא אסורא איכא בקוצץ אילנות ולכן הוי כקרקע. אמנם גם בזה יש לפקפק כמ"ש תו' בב"מ שם ובארו דבריהם יותר בשבועות (מג.) דלענין שבת וודאי לאו כבצורות דמיין ודמי כמחובר דגמרינן מקצירת סממנים ע"ש. ולפי שעה אמרתי דיש לתלות עוד בהא דאית' ב"מ (יב. וקב.) ובזבחים (כה:) אויר שסופו לנוח ואויר שאין סופו לנוח ע"ש ובכל אלה עדיין לא נתקררה דעתי עד אדע דבר נכון ומתוקן. ודברי תורה נקנית במשיכה במישך שייכי וחזי לאיצטרופי בצירוף דאורייתא שכתוב הערוך ערך כד בזה"ל בפרק אלו טריפות הני תמרי דכדא בתר תריסר ירחי שתא פירו' תמרי' שהתליעו בכד בתר י"ב חודש' משתלשם מן האילן שריין דאמרינן שאם התליעו קודם שתלשן כבר מתו בתוך יב"ח כדאמרינן כל שאין בו עצם אינו מתקיים שנים עשר חודש והני תולעי' דהשתא לא השריצו על הארץ אלא מן הפירות רבותייהו עכ"ל וכתבתי בס"ד בהפלאה שבערכין הסוגיא (בחולין נח.) אמר רב הונא כל שאין בו עצם אינו מתקיים י"ב חודש [כל בריה שאין לה עצם אינה מתקיימת י"ב חודש ונפקא מיניה כדמפרש רב פפא רש"י] אמר רב פפא ש"מ מדרב הונא הא דאמר שמואל קישות שהתליע באביה [בעודה] מחוברת רש"י] אסורה [התולעת באכילה כיון דמהלכת בתוך הקישות והקישות מחוברת בקרקע שורץ על הארץ קרינא ביה אבל התליעה בתלוש לאו שורץ הוא עד דנפיק מינה ומהלך על גבי קרקע כדמפרש בשלהי (פירקין סז:) רש"י] הני תמרי דכדא לבתר תריסר ירחי שתא שריין פרש"י שמע מיניה מרב הונא הני תמרי דכדא שהתליעו ואין ידוע אם במחובר אם בתלוש. לבתר תריסר ירחי שתא שריין דאי במחובר התליעה לא הוי חי עד השתא. והנה כשנדקדק הטיב בלשון רבינו מבואר שעולה בכוונה אחד עם פרש"י דהיינו כל התולעים הנמצאים חיים בתמרים שנתלשו כבר מקודם י"ב חודש שריין דודאי בתלוש התליעו דאי הנך תולעים נתהוה במחובר לא הוו חיי עד השתא שהרי כבר עבר עליהן יב"ח ומדברי שניהם נלמד דעכ"פ תולעים שמתו הנמצאים בתמרי לאחר יב"ח אסורים דבהנך איכא למיחש דילמא נתהוו במחובר ומתו אח"כ [ובזה ניחא שלא כתב רבינו ורש"י דא"צ בדיקה משום דבדיקה וודאי בעי לראות שלא ימצא בתוכם תולעים שמתו ודעת לנבון נקל והאריכות בזה אך למחסור] אמנם הרא"ש כתב בז"הל אמר ר"ה כל ברי' וכו' אמר ר"פ ש"מ מדרב הונא הא דאמר שמואל וכו' תמרים דרכן להתליע והכי אמרינן לקמן וכו' וכן כל מין פרי וקטניות שדרכן להתליע צריך לבודקו אם בא לאוכלו בתוך שנתו אבל בתר תריסר ירחי שתא שריא דהני תולעים דמשתכחין בהו השתא איתילדו ולא מהנך דאיתילידו מאיביה נינהו וא"ת אמאי שרו בתר י"ב חדש דילמא גדלו במחובר ושרץ שמת אסור ותי' הראב"ד ז"ל דהא דקאמר אינו מתקיים יב"ח ר"ל דאחר יב"ח אין בו ליחות כלל והויא כעפרא בעלמא ודייק מלישנא דאמר אינו מתקיים ולא אמר אינו חיה וכו' ע"ש וכ"כ הר"ן ע"ש. נמצא למידין לפני חכמים לדעת הראב"ד כל התולעים בין חיין בין מתים שנמצא בפרי אחר יב"ח שנתלש מותרין נגד דעת רבינו הערוך ודעת רש"י. שוב ראיתי בס' באר שבע שבפ' אלו טריפות אחר שהעתיק דברי הרא"ש ודברי הר"ן הנ"ל כתב בז"הל ואני בעניי איני רואה הכרח לדיוק זה דהא מצינו הרבה משניות דאמרו בחזקת שהוא קיים בחזקת שהן קיימים ופירושו שהוא חי וכ"ת שיש חילוק בין מתקיים לבין קיים א"כ לא ה"ל למידק מדלא אמר אינו חי אלא מדלא אמר אינו קיים יב"ח מיהו ל"נ להביא ראיה מוכרחת שא"א לומר הא דאמר רב הונא אין מתקיים היינו אין חי יב"ח שהרי איתא במ"ר פ' שופטים מה שראה שלמה ללמוד לעצל מן הנמלה וכו' רבנן אמרי וכו' ואינו חי אלא ששה חדשים למה שמי שאין לו גידין ועצמות אינו חי אלא ששה חדשים כו' וא"א לומר דרב הונא פליג אדרבנן בדבר שתלוי במציאות עכ"ל הב"ש. וכ"כ הפ"ח גם בשם הירושלמי ע"ש. ואני אינני כמשיג אלא מגמתי להבין הראיה שלהם ומתוך דברי יתברר שלא יהיה מן הראיה שלהם סתירה לדעת הערוך ורש"י. ואען ואומר אם כדבריהם אכתי קשה דבמדרש שהביא הב"ש וכן הירושלמי שהביא הפ"ת [ודברי ירושלמי הללו תמצא בפ"ק דשבת על המשנה דאין פולין] איתא כל בריה שאין בו גידין ועצמות ומ"ט אמר ר"ה כל שאין בו עצם וכו' ולא הזכיר מענין גידין כלום ואין לומר משום דכל שאין לו עצם ידוע להם שאין לו ג"כ גידין א"כ קשיא למה הזכירו במדרש והירושלמי את שניהם. לפיכך עדיפא לומר דרב הונא בא לאשמועינן דכל שאין בו עצם [אף שיש לו גידין] אינו חי יב"ח והמ"ר והירושלמי דאיירי שאין בו גידים וגם עצמות תני' שאינו חי ששה חדשים ור"ה מודה לזה דכל דלית ליה תרתי דהיינו גידים ועצמות שאינו חי ו' חדשים רק בבריה שיש לו גידים ואין לו עצמות בהא אמר ר"ה שיעור של יב"ח [ודע דהפ"ח שהעתיק דברי הב"ש בשם המ"ר כל בריה שאין לו עצם וכו' לא העתיק ככל הצורך] אמור מעתה אחרי שעל הראיה של הראב"ד מדלא אמר אינו חי כבר משיג עליו הב"ש והפר"ח וגם הראיה שכתבו הב"ש והפ"ח אינו מוכרח דעדיפא לומר הא דאמר ר"ה כל בריה שאין בו עצם אינו מחקיים היינו בענין חיות ממש כסברת הערוך ורש"י ומאחר שאין שום ראיה מוכרחת להקל ולומר התולעת אחר יב"ח נעשה כעפר ושרי' ודאי להחמיר שומעין כדעת הערוך ורש"י. והנה לדינא כ' הרמב"ם בפ"ב מה' מ"א וכן בש"ע י"ד סי' ש"ד סעי' ז' אם שהא הפירי אחר שנעקר יב"ח אוכל בלא בדיקה שכל בריה שאין בו עצם אינו מתקיים יב"ח גם האחרונים הסכימו בזה. והחזיקו דעת הראב"ד להקל ולא אשגחו לדעת הערוך ורש"י ונעלם ממני טעמייהו דלא חששו להחמיר כערוך ורש"י דאזלו הסוגי' לשיטתם יפה יפה. אכן לדברי הראב"ד וסייעתו איכא למידק למה טורח ר"פ א"ע להמציא נפקותא [כמ"ש רש"י ד"ה כל בריה וכו' ונפקא מיניה כדמפרש ר"פ] בדרך רחוקה הא דאמר שמואל וכו' הלא במלתא דר"ה גופיה אשמועינן דינא רברב' דתולעת שהשריץ על הארץ וכל שורצי הארץ שריין לאחר יב"ח ומכ"ש דלא לוקה עלייהו משום שרץ. תו יש לדקדק הא דנקט ר"פ בלישניה הני תמרי דכדא וכו' ולא נקט בסתם הני פירי דכדא [ופרש"י שהתליע וע' בהר"ן מה שהקשה בזה על שרש"י ואכתוב מזה לקמן בס"ד ויותר איכא למידק דהכי ה"ל לר"פ לומר ש"מ מדר"ה הא דאמר שמואל קישות שהתליע באיביה אסורה הני קישות לאחר יב"ח שריין [ומ"ש הב"ש דשמואל דנקט קישות שהתליע דוקא אתי לאשמועינן דקישות אינו דרכו להתליע ע"ש אריכות קשה להולמו וכי שמואל אתי להודיע דבר דכ"ע יודעים אם דרכו להתליע ותלוי באויר האקלימי' וטבע המדינות וכ"כ הרש"ל דהכל משתנה לפי המקום והזמן יש שנים שמתליעין ויש שנים שאין מתליעים ע"ש] אבל לפי' הערוך ורש"י אתי הכל שפיר וגם בדקדוק נקט ר"פ תמרי דכדא שידוע היה להם דתולעים שבתמרים יש להם גידים ואין בהם עצם. ואמנם עדיין עומד לנגדם הראיה שכתב הראב"ד שיש לקיימו ע"פ וכי תימא שכתב הב"ש שיש לחלק בין מתקיים ובין קיים ומדלא אמר אינו קיים אלא מתקיים דאין בו ליחות כלל [ואולי הראב"ד נתכווין לזה וחדא מתרתי נקט ר"ל מדלא אמר אינו חי וגם מדקאמר אינו מתקיים ולא אמר אינו קיים ברם גם אם להכי נתכוון הראב"ד והרא"ש שהעתיקו. מ"מ קושטא קאי אשר מצאנו גם ראינו על דכתיבין בעברי חַי חָי וַיֶחִי תרגומו של אונקלוס לפי עניינים בכל הבניינים קים יתקיים מתקיים ותתקיים קיימתנו ובדברים ח' פ"ג לא על הלחם לבדו יחיה ת"א יתקיים. (במדבר כ"א פ"ט) וָחָי ת"א ומתקיים וכן עוד בדברים ה' פ' כא וָחָי ת"א ומתקיים הצגתי פה תלתא זימנא דהוי חזקה שיש עמה טענה דגם ממלת מתקיים דאמר רב הונא אין ראיה. ובפרט אם היה רב הונא בעל המאמר הזה ר"ה בבלאי שהיה לשונם ארמית [כמ"ש תו' ב"ק פג ותו' ב"ב צ" ד"ה לסוריא] שהוא תרגום על חי בעברי ת"א מתקיים ומצינו גם בארץ ישראל בלשון זה שימש ר' חייא שאל ליה לרב אבא קיים כדאיתא (פסחים ד'.) (מ"ק כ:) (סנה' ה'.) ופלפולא אריכא היה לי עם מאהבי הרב הגדול המופלג מהר"ו איגר נר"ו. והיוצא לתועלת אציגה פה בתו' חולין (סז:) ד"ה דיקא נמי כו' ובה"ג ובשאלתות דרב אחאי פוסק כשמואל מדאמר ר"פ לעיל ש"מ מדר"ה הא דאמר שמואל וכו' גם הרא"ש כתיב כלשון הזה וכ"כ המרדכי (בחולין סי' תרמ"ג) קישות שהתליע וכו' האלפסי וה"ג ושאלתות פסקי כשמואל וראייתם מדאמר ר"פ לעיל וכו' הנה ראינו כל הגדולים הנזכרים הביאו חזקת טענה מדרב פפא. ולא ניחא להו לומר דע"כ גם ר"ה הכי ס"ל [כמ"ש לקמן בשם הר"ן בס"ד] משום דאיכא למידחי דר"ה לא ס"ל הא דשמואל ומאי דאמר כל בריה שאין בו עצם כו' לא אמרו שהיה דווקא נפקותא לדינא. אלא להודיע לבני אדם גבורות וטבע בעלי חיים כמו דגם רב בסוגי' אמר לית בקי בר יומי ולית דידבא בת שתא דליכא נפקותא מיניה לדינא כלל. וכמ"ש הרשב"ם ב"ב ע"ג. במלת' דרבה בב"ח אף דליכא נפקותא הודיעו רבותינו כמה דברים ע"ש: וקצת ידים מוכיחים לזה מדלא אמר ר"ש נפקא מיניה הא דאמר שמואל כו'. ומ"ש רש"י בד"ה כל בריה ונפקא מיניה כדמפרש רב פפא. הנה בלאו הכי צריכין אנו להתבונן למה האריך רש"י כל כך והביאו כל המאמר שישנו בגמרא כל בריה שאין בה עצם אינה מתקיימת יב"ח והוי סגי ליה לרש"י להתחיל הדיבור אינה מתקיימת ונפקא מיניה כו' אמנם רש"י לשטתיה שפי' אינה מתקיימת היינו שאינו חי והוה קשיא ע"ז מן המדרש וירושלמי והוכרחנו לומר דרב הונא אין בו עצם הוא דקאמר אבל יש בו גידין כמו שבארתי למעלה וזהו כדמפרש ר"פ הני תמרי דכדא שיש בו גידים ואין בו עצם כמ"ש לעיל. עוד י"ל דמדרב הונא לא הביאו לראיה משום דלשיטת הראב"ד וסייעתו על כרחך לומר דלא קאי ר"פ לפרש נפקותא לדעת ר"ה בעצמו דהא גם בלאו הך דשמואל יש נפקותא טובא לכל שורצי על הארץ אחר שעבר עליהן יב"ח נעשין כעפרא בעלמא וכלה הליחות שלהן ואין בהן איסור אכילה וכ"ש דאין בו מלקות וכמו שזכרתי כבר לעיל. [ובמחילה מכבוד הרב פרי תואר שכתב בד"ה ונראה כי הר"ן מפרש וכו' נחמינה לתולעת אי קיים אסור וכו' אבל בתולעת שפירש לא נפקא מידי דפשיטא דאסור כל שהתולע קיים וכל דנחמינה דנעשית פירשא שרי ככל האיסורין וכו' ע"ש מדבריו של ברבי ניכר שסבור שאחר יב"ח נעשית אפר ממש ונתפרר לעפרורית. איבר' קצת האמת מכחיש ותדע דהא לא כתב הראב"ד דלאחר יב"ח נעשית עפרא אלא נחית לדקדק וכתב דאחר יב"ח אין בו ליחות כלל והוי כעפרא בעלמא בכ"ף הדמיון כלומר מתוך שכלה הליחות שבה אין בה שום טעם אלא כעפרא בעלמא. ולישנא כעפרא הוא שם המושאל כמו שרגיל בלשון הגמרא והפוסקים כעפרא וכה"ג כפירשא בעלמא. ותו לדבריו ה"ל לרב הונא להודיע רבותא טפי כל בריה שאין בו עצם חוזר לעפרא אחר יב"ח א"ו דהשרץ או התולעת גם אחר יב"ח נשאר בכל התמונה כמו שהיה תוך יב"ח רק שהליחות כלה ונפסד והוי כעץ בעלמא ובכן ודאי גם הר"ן פי' הכי אלא שקיצר במובן] ועוד ראיה דר"ה לא ס"ל הא דשמואל ממה דאמר ר"ה לקמן (סז.) לא לישפי אינשי שיכרא בצבייתא וכו' ע"ש בפרש"י. ואי ר"ה כשמואל ס"ל א"כ בלא"ה צריך לבדוק ולהשליך כל התולעים דשמא אותן תולעים שנמצאו עכשיו הם מאותן שנתהוו במחובר וצ"ל דר"ה רק אחר יב"ח מיירי. מפני כל הנהו טעמים בהצטרפות אחד אל אחד ראו הגדולים הנ"ל שלא לאתויי ראיה מר"ה אלא מר"פ דאיהו ע"כ ס"ל כשמואל הן הנה שיטת השאלתות והרי"ף וה"ג וסייעתם. וע"פ הדברים האלה מאן יהיב לן נגרא דפרזלא ונשמעינהו להבין את אמרי בינה שכתב הר"ן בז"הל והוי יודע שר"ת חולק ואמר דלא קי"ל כשמואל וכו' ולא מחוור דהא רב הונא ור"פ דבתראי נינהו כוותיה ס"ל מדאמרי' לעיל אמר ר"ה כו' אמר ר"פ ש"מ מדר"ה וכו' אלמא דר"ה לא איצטריך אלא לדשמואל ור"פ נמי יליף מיניה דתמרי דכדא וכו' אלמא כשמואל ס"ל וש"מ דאיתא לדשמואל [העתקתי דבריו כבר בערך קף] ונעלם ממני ראשונה במ"ש ולא מחוור דהא ר"ה ור"פ וכו'. הן לו יהיה כדבריו הלא גם אם ר"ה ור"פ אמרו בפירוש כשמואל מ"מ הכל הולך אחר החתום רבינא ורב אשי והדור שעמהם שסתמו בהך דיקא נמי וכו' דלא כשמואל ולא כר"ה ור"פ ותו במה דנקט הר"ן לראיה מרב הונא הלא השאלתות ובה"ג וסייעתם לא הביאו ראיה מר"ה כלל כמו שכתבתי משום דמר"ה אין ראיה אלא ממילתא דר"פ בלחוד הביאו לראיה. ויותר מכל זה לא זכיתי להבין הא דכייל הר"ן לר"ה ור"פ בחדא מחתא דבתראי אינון לא זו הדרך שקבלה בידינו מכמה מקומות דרב הונא היה בימי רבי כדאיתא בירושלמי דכלאים דאמר רבי אי סליק ר"ה ריש גלותא להכא וכו' גם רב הונא השני היה גדול שבתלמידי רב כמו שנתבאר בתו' (מנחות ל"ו.) ד"ה אמר וכו' והיה קדמון מרב יהודה וכ"ש מרבא שנולד כשמת ר"י כדאי' (קדושין עב:) ואנן קי"ל דוקא מאביי ורבא ואילך הלכתא כבתראי ובכן כגון זו צריך רבה היאך חישב הר"ן את רב הונא לבתראי. עוד נפלאה ממני זה שסיים הר"ן אמר לך שמואל דחדא מנייהו נקט. הלא באילנא גופא יותר מסברא צד האיסור וכ"ע מודים בהא וא"כ יקשה למה נקט התנא שבעיקרי זיתים שיש מקום לומר דדווקא באילנא גופא ואי כשמואל עדיפא ה"ל לתנא למיתני תולעים שבזיתים [או שבפרי] והוי ידעינן אילנא גופא מק"ו ולא שייך לומר אטו כרוכלא ליחשוב וליזיל אלא היכא שהנושאים שווין אבל בענין דהכא שהשני שלא הזכיר עדיפא מאותו שהזכיר ודאי ה"ל לתנא למיתני את אשר רבותא יותר. ואשר על כן מאן דמתרגם לי דברי הר"ן בטעם נאה וערב. אהודנו בקהל רב. ואעטרהו כתלמיד לרב. מעתה אשובה אראה בוויכוח של מצוה מ"ש הפ"ת ונראה כי הר"ן מפרש וכו' ע"ש. ירד להציל והניח הדבר ליסוד דהני תמרי דכדא הם דברי ר"פ לגרמי' והגם כי דבר שכליי הוא אכן בכל מה שהאריך לא בירר דעכ"פ מנ"ל לאפוקי ממשמועתיה נגד פשט הפשוט ונראה לכל דברי ר"פ אחת הן וכולן מישך שייך להדדי וסופו נעוץ בתחילתו דמהך דקישות בלחוד אכתי לא נ"מ מידי דקישות אין דרכן להתליע [כמו שהוכיח הב"ש מדברי שמואל וגם מדברי הר"ן ע"ש וא"כ בלא"ה מותרין בלא בדיקה וכל עיקר הנפקותא בתמרי דכדא שהתולעים מצוין בהם כמ"ש הר"ן גופא ע"ש אפ"ה מותרים בלא בדיקה אחר יב"ח מכח מאמר של ר"ה והודה ר"פ בזה דתמרי דרכם להתליע דנ"מ [גם למאן דלא ס"ל כשמואל] שצריכין עכ"פ בדיקה מבחוץ מפני התולעים שפירשו על גג התמרי [וכבר כתב הר"ן על רש"י שפי' תמרי דכדא שהתליעו ולא נהירא דאי כשהתליעו וודאי עסקינן מ"ש תמרי דנקט ולא נקט פירי סתמא אלא משמע דמ"ה נקט תמרי לפי שהתולעים מצוין בהם ולומר כיון שהדבר מצוי אע"פ שהוא מועט חוששין למעוט המצוי כענין שחששו לסירכות הריאה כו' ע"ש וא"כ מוטב שלא להפריד בין הדבקים ולומר דכל דברי ר"פ עד סופו אחת הם מלומר דדיקא נמי דאמר סתמא דש"ס נגד ר"פ דהוא בתראי ואם נניח להדיוק זוטרא שכתב ממה דאמר ר"ט הא דאמר שמואל ולא אמר למה דאמר שמואל דע"כ ר"ט הוכיח דר"ה ה"ל כשמואל. מאן סליק לעילא ואתי ואמר דר"פ גופא ס"ל כשמואל נגד הדיקא נמי שהחליט סתמא דש"ס [וכמוהו מצינו (פסחיס ה':) ש"מ מר' עקיבא כו' אף דלא קי"ל כוותיה] ותו הרב פרי תואר כייל בחדא מחתא שיטות הר"ן והרא"ש אם כדבריו למה שתק הרא"ש לאתויי ראיה גם מר"ה ומ"ש בפ"ת עוד שמצא להרא"ש ופליג למלתא וכו'. שמעתי ולא אבין מאין יבא עזרי ואם בשביל שהפסוק הרא"ש קצת מה בין הפרקים. ליתן פי' לדברי שמואל הלא כן החוקים. ודרך המפרשים ופוסקים. לסיים אח"כ כל המכווין והא ראיה דלקמן (בסוגי' ס"ז:) הביא הרא"ש כל הדברים האלה הא דאמר שמואל הני תמרי כו' במאמר אחד בלי שום הפסק. ואחר הדברים האלה מצוה בדברי הר"ן להתעסק:
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |