שאילת יעבץ/א/לד
< הקודם · הבא > |
שאלה על ענין נוסחי הרחמן שמוסיפין בברכת המזון בסעודת ברית אם יש קפידא לאומרן, ופירוש לשון שבנוסחאות הנ"ז נתקשה לשואל:
ובתשובה בעז"ה יתבארו באגב כמה פרטי דינים בהלכות מילה:
אחר דרישת שלומו אודיע שהיו לי לנחת דבריו הנעימים אשר הגיעוני אתמול לעת ערב את נשף חשכ"י שם לי לאורה, אורה זו תורה וזו שכרה, אגרא דשמעתא סברא, ותשואות חן חן למכ"ת, במה שהמציא לי מציאות גדולות ויקרות הערך מאד בשאלתו ההגונה שמתוכה באנו לשאול ולדרוש גם בענינא דהלכות יום טוב של עצרת, ולהוציא מדעת האומרין שהוא מוצאי שבת בראשית ולמדנוהו ממנחת העומר איך היתה נקצרת, ומגלגלין זכות ע"י זכאי כמותו י"ב שעל ידו זכיתי בדברים יקרים הראוים לעלות על שולחן מלכי רבנן ובפומבי גדול של חכמים שלמים המבינים דבר לאשורו, ולומדי תורה לשמה, וכמה הילכתא גברוותא איכא למשמע מנייהו ומעשה חדודין בתורת אמת כאשר אציג (לפסו) [לפניו] בעז"ה. אך בקצרה כי הזמן קצר והפאשט הולך מיד ודי לחכימא ברמיזא. ואשיב על ראשון ראשון.
נוסחי הרחמן שמוסיפין האשכנזים בסעודת ברית י"ל מלאומרן
אשר שאל מכ"ת היכן רמוז לומר אותן נוסחי הרחמן בברכת המזון של סעודת ברית מילה. גם אנכי לא ידעתי. ומנהג הוא שנהגו לא ידעתי הפסד באמירתן. אמנם אשר נהגו בני אשכנז להוסיף נוסח אלהים צוית, בו מצאה הקפדה מקום כאשר מצאה בפיוטי היוצרות המפסיקין הברכות שלא כדין על פי כמה גדולי עולם היתה שומה. וכבר הלכה זו עמומה. ואין כאן מקומה. וא"א לשנות מנהג צבור באלה:
פירוש נוסח מפיוט הנ"ל
ואולם בכוונת הפיוט מחבר הנוסח ההוא נראין הדברים שצ"ל בחסרך ברי"ש, ופירושו שהקב"ה כשהזהיר לאברהם אבינו עליו השלום על המילה, והיה מסופק על איזה ערלה נצטווה לפי שיש כמה איברים באדם הערלה אמורה בהם כמוזכר במדרש, ודן אברהם בעצמו אם ימול מן האוזן ודכוותיה הרי הוא בעל מום, והקב"ה אמר לו (בראשית יז א) והיה תמים מכאן נמצא למד על ערלת בשר שעמה הוא בעל מום. ובמולו וחסרו אותה ממנו נעשה תמים. זהו שיסד הפייטן "בחסרך מאבריך" לשון רבים כלומר אעפ"י שרבים המה האברים שיפול בהן לשון ערלה, לא תטעה בהן, כי בחסרך אותם האברים מודיעים הדמים וסר הספק שאין זה תמים, ולכן רשם התהלך לפני והיה תמים ולא בעל מום. זה נראה פשוט:
עיון בנוסח אחר מהנ"ל דנ"מ הילכתא רבתא לדינא דמילה בלילה בזמנה ושלא בזמנה
ומאחר שאינני בקי בפיוטי האשכנזים כי לא הורגלתי בהם, לקחתי ספר הבה"מ וקראתי בו שנים ושלשה דלתות, ומצאתי דברים קשים להולמם לענ"ד וחמורים מאד לכאורה, ראיתי לשית לב עליהם, לפי שמחברו גדול בישראל היה מחשובי הקדמונים, רבינו אפרים הידוע בעל מחלוקתו של ר"ת ז"ל ומוזכר כמה פעמים בתוס', ובודאי לא דבר רק דיבר החכם דעדיף מנביא ומצוה להטריח עצמו על כיוצא בזה. וביחוד בפרט א' שראיתי בו ואשתומם כשעה חדא מה היה כוונתו, והוא נוגע לענין דינא. וכרג"ע נראה לי בעז"ה דבר הגון מאד בכוונתו, ושמעתא ממילא רווחא בקרנ"א דתורה ושבחא, ותיתי לי על דמהפיכנא בזכותא, אשכחנא מרגניתא. יראה מעכ"ת חרוז התמוה מאד לפי פשוטו, וזה תוארו: ימול ביום ולא בלילה אפילו ספק ישנה. לפום ריהטא הוא כאיגרתא דלא מיקריא נלעג לשון אין בינה, ועם שאין ספק אצלי שמלת ישנה בנקודתה זאת כאשר היא בדפוס (הבענשין) הוא טעות מוחלט, וצ"ל לדעת יֶשְׁנה היו"ד בסגו"ל ושי"ן בשו"א, והסופר טעה כי חטפתו שינה, אבל באמת הוא מלשון יש, ור"ל לפי דרכו מוסב לשונו לשלפניו שימול ביום ולא בלילה, והדר קאמר ואפילו בספק מילה בזמנה ישנה להלכה זו של ביום ולא בלילה, וכמו שנפסק בשולחן ערוך דהכי קיי"ל כל הנימולין אפילו רק מחמת ספק אינן נימולין אלא ביום. ואף שבזה כבר דבריו מובנים מעט, לא נתפייסתי בזה, כי לא נתקררה דעתי במה שתפס לו מלת ספק שהוא לשון מסופק למה נתכוון וכמו שאבאר, ולמה לא אחז לשון מבואר וכולל שהוא אפי' שלא בזמנה ישנה. הכי הול"ל, דהוו להו כל הנימולין בכלל זה. ולזה לא נחתי ולא שקטתי עד שמצאתי שאהבה נפשי דברים ברורים והגונים מאד, ושמחבר פיוט זה יצא לדון בדבר החדש ולא ס"ל כפסק השולחן ערוך דכל הנימולין אינם נימולין אלא ביום. ופשיטא דלית ליה סברת הרב בהגהת שולחן ערוך ריש הלכות מילה דפסק שצריך להטיף ממנו דם ברית אם מל בלילה, ואעפ"י שהסכים על ידו גדול באחרונים הרב בש"ך, נלע"ד שאין דבריו מוכרחים, ואדרבה לנו בעז"ה דברים מכריעים ההפך:
יבואר מ"ש הש"ך על הרמ"א והרא"ש בענין זה; גם קושיא עצומה בפסקי הר"מ דסתרן אהדדי
וכדי לבוא לענין צריך אני להציע כל דברי הש"ך ז"ל בזה, ואגב נלמד ג"כ ישוב דעת מהרמ"א ז"ל במה שפסק במל תוך שמנה שא"צ להטפה. וע"ז קרא אחריו מלא הרב האחרון הנ"ל, וכתב שא"א לומר כן כדמוכח להדיא במנחות ס"פ ר' ישמעאל וכו', ואי ס"ד נקצר שלא כמצותו כשר אמאי דחי שבת כו'. גם מ"ש הרא"ש קשה עלייהו הך ש"ס דהתם מוכח דלא יצא דאם איתא דכשר אמאי דחי מילה שבת למהליה מע"ש. עד כאן קושית הש"ך על הרמ"א מגמ' דמנחות. וכן מסיק עוד בלשונו אבל באמת נימול בלילה לא יצא אפילו דיעבד דמדדחי שבת אלמא אפי' דיעבד פסול. זוהי עיקר קושיתו הנראת קשה כברזל נחושה.
וטרם נבוא לישובה נעתיק ג"כ מה שהקשה עוד בענין זה מגמרא הנ"ל על הרמב"ם שפסק בקצירת העומר שדוחה שבת, ובנקצר ביום כשר, שהוא תמוה בעיני כל הגדולים האחרונים שנראה הפך הסוגיא הנ"ל וכאשר האריך בזה בס' בה"ז, וכן א"מ הגאון ז"ל בתשובותיו כתב בזה הנראה אליו על מה סמך לו הרמב"ם בפסקו הנ"ל לפי דעתו ואני הצעיר אף שלא הגעתי לכלל בינה אענה אף אני חלקי ואדברה נגד מלכי רבנן. ולא אבוש לומר שלענ"ד פסקו של הרמב"ם מוכרח אף לפי סוגיית שיטתנו. אחר שנוכיח פירושה האמיתי למסקנת ההלכה כאשר הבינה הרמב"ם ז"ל, ותיתי לי דכי שכיבנא נפק לאפאי דמתריצנא שמעתתיה אליבא דהילכתא וסוגיית גמרא דידן:
דקדוקים רבים ועצומים
ולהבין אותה סוגיא דס"פ ר"י הנ"ל. אחר העיון יש לדקדק בה הרבה לפי מה שתפסו במשולם הגאונים המשיגים על הרמב"ם ז"ל בזה. דמשמע להו דההוא שקלא וטריא דשקלינן וטרינן אמילתיה דר' יוחנן דקאמר ראב"ש בשטת ר"ע רבו אמרה, אליבא דהילכתא איתמר. וקשיא לן טובא עלה, חדא דלמאי איצטריך ר' יוחנן להא דראב"ש בשטת רבו אמרה. והא ליכא למימר דאתי למיפסק הילכתא כוותיה דראב"ש, דהא קיי"ל הלכה כר' מחברו. ואף על גב דלגבי רבו אפשר דלא קיי"ל כוותיה, אפ"ה לא ניחא דהא בכל דוכתא דאמרינן כה"ג ר' פלוני בשטת פלוני רבו אמרה כדאיתא בדוכתי טובא, לית הלכתא כוותיה (משום דכולהו מרוקא חדא תפיאו) דקבעי לאשמועינן דיחידאה היא ולא ק"ל כוותיה. וכלל ידוע הוא. והכי מסתברא הכא נמי, ולא ק"ו הוא אם ברבים הבאין מחמת יחיד, אין הלכה כשטה, על אחת כמה וכמה בתלמיד ורבו, דבלאו הכי אין מונין להם אלא אחד:
ותו איכא למידק בהאי דקאמר בשטת ר"ע רבו אמרה וסבר כר' ישמעאל קצירת העומר מצוה, דיש לתמוה הרבה מאי הא דאמר בשטת רבו אמרה, והא בקצירת העומר לא ס"ל כוותיה, וכדכתבו נמי התוס' שכן נראה לפי פשוטו ודאי:
והערות הראויות בסוגיא דספ"רי דמנחות
וגם יפלא הדבר דאצטריך לאוקמי לראב"ש כר"י בקצירה מצוה, הלא כ"ש הוא אי נימא רשות, דלא הוי דחיא שבת. ושפיר מצי למימר בפשיטות ולהוכיח מדדחי שבת ע"כ ס"ל לקצר בלילה פסול. ואע"ג דבקושטא כי אמרינן דנקצר שלא כמצותו פסול. על כרחך קצירה מצוה היא ולא רשות. מ"מ לא צריך לזה מעיקרא כדבעי תלמודא לאוכוחי אי ס"ד נקצר שלא כמצותו כשר, דהא פשיטא אליבא דמ"ד רשות יש להוכיח זה שלא ידחה שבת. ולסוף באמת ממילא נשמע במסקנא מדפסיל שלא כמצותו דע"כ מצוה היא. ואם רצה להאריך בלשון הי"ל להזכירו בסוף וק"ל:
עוד קשה מה שהרגישו גם בתוס' דלפום ריהטא נראה דאין מקום להוכחה הנ"ל מדדחי שבת, דאי ס"ד נקצר שלא כמצותו כשר אמאי דחי שבת, דמהיכי מייתי לה דלא לידחי שבת מה דאפשר מאתמול, ממכשירין, והא לא דמי, מכשירין אין מצותו בשבת, משא"כ קצירה. אף על גב דכשרה בדיעבד מאתמול. ושמא ר"ע עצמו מודה בה דקצירה דוחה שבת. כיון דאיכא קפידא דמצוה לכתחילה. ומ"ש התוס' בזה אינו מוכרח:
תהיינה מורות דרך האמת הברור בהבנתה
ועוד נראה לדקדק דאיכפל תלמודא לאשמועינן דר"א ב"ש בשטת ר"ע. משום דרבו הוי קם ליה בשטתיה. והכי מוכח נמי ממאי דאקשי עלה תלמודא אטו רבי לאו תלמידיה דר"ע הוי. משמע בהדיא כדקאמינא לעיל דלא כהבנת המפרשים ז"ל דלפסוק הלכה כמותו בא ר"י. אלא אדרבא קאתי לאשמועינן דלית הילכתא כוותיה משום דיחידאה הוא בדבר זה. שאף ראב"ש לא אמרה אלא בשטתו. ופירוש זה נראה מוכרח מאד מדהוצרך לאתויי ראיה דר' נמי תלמידיה דר"ע הוי. וכי בכל מקום התלמידים בשטת רבותיהם הם עומדים. והלא הרב ותלמידו נעשים אויבים זה לזה בשערי התורה. כדרך שאירע לר"ע עם ר"א רבו בהך ענינא דמכשירין ורבי נחלק עם אביו רשב"ג ורבותיו כמה פעמים וכל התלמוד מלא מאלה (עיין בתוס' דנדה דף י"ד ע"ב ד"ה בזקנותו) והאיך יפול דבר ואיה מקום להקשות דר' צריך שיסבור ג"כ כרבו:
וגם למאי נ"מ אי ר' סבר נמי כוותיה או לא. אם נתכווין ר"י לפסוק הלכה כר"ע אליבא דר"א ב"ש. הלא יספיק בתלמיד א' שסובר כמותו. אלא ודאי באמת הברור משמע דר"י בא לומר שמחלוקתו של ראב"ש אליבא דר"ע היא (וכמו שאבאר עוד בסמוך אי"ה) ברם חכמים פליגי עליה. ואפשר דתלמידיה נמי לא ס"ל כוותיה. ובזה אתי שפיר ותנוח בדעת הרמב"ם ז"ל דעתנו:
והילוכה הישר המוכרח בעצמו שלא כהבנת המפרשים
אלא שצריך אני עוד הצעה קטנה. בביאור מחלוקתן של ר"ע ור' ישמעאל בקרא דחריש וקציר תשבות דמר מוקי ליה בקציר של שביעית. ולמר למעוטי קציר העומר אתא קרא. דנ"ל ר"ע נמי לא פליג אר' ישמעאל בהא דקאמר קצירת העומר מצוה. דלא אישתמיט תנא בשום דוכתא דלימא קצירת העומר רשות. ונימא ר"ע היא. ועוד לימא תנן כל הני משניות שלימות וברורות שקצירה מצוה היא. דלא כר' עקיבא. שלא מצינו בה מחלוקת אלא אם דוחה את השבת אם לא. הא מצוה איכא אליבא דכ"ע. דלא אשכחן בהדיא מאן דפליג. ולית לן לאפושי פלוגתא, וסתם משנה ר"מ אליבא דר"ע כידוע. משו"ה ניחא לי למשכוני נפשאי אהא דודאי ר"ע נמי הכי ס"ל דמצוה הויא, ומאי דפליג ר"ע בפירושא דהך קרא אר"י דאמר יצא קציר העומר, לאו משום דלית ליה מצוה, אלא היינו טעמיה משום דס"ל לר"ע בעלמא אפילו במידי דמצוה נמי ליכא למימר הכי דלידחי שבת מאי דאפשר מאתמול, וכשר בדיעבד שלא כמצותו, וכסברת התוס' הנ"ל, וכיון דאיכא לאוקמי קרא בקציר של שביעית, שפיר טפי לאוקמיה בהכי, ורבי ישמעאל ס"ל קרא כי אתא למשרי קציר העומר הוא דאתא. מאחר דמצוה לכתחילה בזמנו. אע"ג דכשר בדיעבד. ובהך סברא פליגי ר"י ור"ע. מר מסתבר ליה דמצוה דזמנה לכתחילה היום. וכי עבד לה מאתמול כשרה. דוחה שבת. וקרא להכי הוא דאתא. ומר לית ליה הך סברא. ומוקים לקרא בגוונא אחרינא. ולעולם כ"ע ס"ל קצירה מצוה (עיין מכות ד"ח ע"ב ודוק) א"כ להכי מייתי תלמודא מילתיה דרבי ישמעאל דקצירת העומר מצוה. משום דרבי ישמעאל מפרש בהדיא שהיא מצוה. ור"ע מכללא שמעינן ליה. משו"ה נקט תלמודא כרבי ישמעאל דממילא נשמע גם אליבא דר"ע דלית ליה דחיית שבת אפילו במידי דמצוה. ולא בא להוציא את ר"ע וכדכתיבנא. דלא פליג ר"ע בהא דמצוה היא קצירת העומר. ולא פליג אלא משום דס"ל מצוה נמי לא דחיא שבת היכא דאפשר מע"ש. אפילו בדיעבד:
המשך פשט סוגיא הנז' עפ"ד ונתפשטו כל הקמטים והבן
ואחרי הודיע אלהים ית' אותנו את כל זאת הכל טוב ומתוקן. וקאי ר"א ב"ש לגמרי בשטת רבו ר"ע. ואצטריך ליה להאריך בלישנא דס"ל קצירה מצוה דדייקינן לעיל. והשתא ניחא דצריך לבאר דשיטת ר"ע היא דאפילו גבי מצוה ס"ל דאינה דוחה שבת אם אינה פסולה שלא כמצותה. דלא תימא שאני מכשירין וכדלעיל. וקמ"ל רבי יוחנן דשטה היא זו ולאו דהילכתא היא. וקס"ד דהמקשן דהוצרך ר"י לזה אע"ג דבלא"ה הלכה כרבי מחברו. מ"מ משום דאולי אין הלכה כמותו במקום רבו. משו"ה כי היכי דלא נימא דלית הילכתא כוותיה דפליג ארביה. קבעי רבי יוחנן לאשמועינן דאפ"ה הלכה כרבי. משום דראב"ש בשטה קאי עם רבו ולא קיי"ל כשטה כידוע. אי נמי ראב"ש לא פליג ארבי. ואיהו בשיטת רבו אמרה וליה לא ס"ל. הכין (סא"ד) [ס"ד] דתלמודא בדרבי יוחנן. ואהא מקשי מהיכא ילפת דקאי ראב"ש בשיטתיה דר"ע משום דרבו הוי. א"כ רבי נמי תלמידיה הוי. ומסתברא דאי מילתא דראב"ש בשיטת רבו אזלא. הכי נמי מילתיה דרבי הכא בשיטת רבו אזלא. ולא דידיה היא:
וחזר הדין אמת בענין קצירת העומר ופסקי הר"מ ז"ל מכוונים מאד אין להרהר אחריו
והך מילתא דר' יוחנן קיימא במסקנא. ר"ל דר' וחברו אליבא דר"ע רבם נחלקו. היכי הוה סבירא ליה. כיון דלדידיה מצוה גופה נמי לא דחיא שבת. כל שכשרה שלא כמצוה. ותרווייהו אליבא דר"ע ולדידהו לא סבירא להו. דלהא אתי ר' יוחנן. למימרא דעכ"פ חכמים חלוקין עליו על ר"ע בזה. אף דבמכשירין קיי"ל כוותיה. משא"כ במצוה קיי"ל דדחיא שבת. וס"ל לכ"ע (אפי' תלמידי ר"ע גופייהו) דרחמנא שרייה. ומיעטה קרא. ואנן לית לן כי הך פלוגתא דראב"ש ור'. דלא קיי"ל כחד מנייהו. וקושטא דפסקא דדינא והילכתא כרבים וחכמים החולקין. שאפשר גם ר' וראב"ש מכללם ע"פ פירושנו הנ"ל. וככל אותן משניות המפורשות דדוחה שבת. ונקצר ביום כשר. וגם דוחה את השבת אתי כפשטיה ר"ל קצירתו. ולא צריכינן לדחוקי ולפרושי אהקרבה. דלא אתינן להכי אלא למאי דבעי תלמודא לאוקמי למתני' כרבי אליבא דר"ע. קדחיק נפשיה דאיכא לפרושי אפי' תימא כרבי ומאי דוחה הקרבתו. וכל זה אינו אלא לרווחא דמילתא משום יגדיל תורה. איברא לקושטא מתני' דהכא דמיתנייה גבי הילכתא פסיקתא וקיי"ל הכין. לא אתיא כיחידאה. אלא כרבים החולקים על ר"ע. וס"ל דמצוה דחיא שבת. אע"ג דאפשר מאתמול וכשר דיעבד. וכנ"ל דהוא מה דקבעי רבי יוחנן לאשמועינן ודוק היטב. כי נראה נכון מאד בקיום פסקו על הרמב"ם שלא יקשה עליו מן הסוגיא הנ"ל. משה אמת ותורתו אמת. ואם היא לפום ריהטא נעלמת:
ובזה מצאנו עזר ותרופה גם לקושיא הראשונה של בש"ך הנ"ל במה שהשיג על הרמ"א בנימול [תוך] ח' שאין צריך להטיף ממנו דם ברית. דהשתא לק"מ מה שהקשה מן אותה סוגיא ודוק. ומבואר למבין מדעתו:
וממילא גם הרמ"א יצא זכאי בדינו לענין מילה הנז' מיהו לית הילכתא כוותיה ואולם מלבד זה בעל הגה נקי מצד זה, הש"ך לא דק במ"כ וברור מאד
ובר מן דין לק"מ אפילו אליבא דרבי וראב"ש ובשטת רבם ר"ע. דהא דבעי לאוכוחי אי ס"ד דכשרה שלא כמצותו אמאי דחי שבת. היינו משום דאיכא לאוקמי ריבויא דתקריב אמילי אחריני דקחשיב תלמודא. משא"כ הכא גבי מילה. ביום השמיני מאי עבדת ביה. הא על כרחך רחמנא אמר דלידחי שבת. אע"ג דכשרה בדיעבד שלא בזמנה. ותוך זמנה. דאל"ה וביום למאי אתא. דלמיעוטא דלא בלילה לא אצטריך. דמבן שמונת ימים נפקא ודוק. וברוך ה' שהנחני ה' בדרך אמת להשיב על השגת בש"ך הראשונה, ולהעמיד דעת (הרבה) [הרב בית יוסף] והרמ"א ז"ל על מכונה ותיקונה:
(אלא שבלח"ש פ"ו דפסחים מ"ה השבתי על דעה זו יע"ש). מיהו התם לא קאמינא אלא לענין נימול תוך שמונה לחוד. דודאי לא הויא מילה כלל וכמ"ש גם בהג"ה גופיה סרס"ד וכן עיקר. איברא במל בלילה לאחר שמונה. מסתברא דכשר בדיעבד כדכתבינן הכא. ולא כרמ"א דאזל בתר איפכא במ"כ כלפי לייא (וסותר גם דברי עצמו, ומיחוורתא כדאמרן):
והשתא ניחזי במה שהעלה עוד הרב בש"ך ז"ל לענין דינא דנימול בלילה אפילו שלא בזמנו לא יצא כדעת ההגה"ה וצריך להטיף ממנו דם ברית. אם דברים אלו מסכימים להלכה מכל וכל. ואומר דמלבד מה שכבר כתבנו לעיל שמתוכו מתבאר שאין סיוע מאותה סוגיא לפסול בדיעבד. בר מכל דין אמינא דתליא בפלוגתא דאמוראי ותנאי:
ביאור דיבור תוס'
וקודם אבאר דבור תוס' א' בקידושין (דף ל"א) איתתא מנא לן דלא מיחייבא אותו ולא אותה. והקשו בתוס' דהא לא צריך קרא דמצות עשה"ג היא. ומתרצים דלא אצטריך אלא למילה שלא בזמנה. ואליבא דמ"ד דכשרה בין ביום בין בלילה כדאיתא ביבמות (דע"ב) גם שם הקשו התוס' קושיא זו בשם ר"א ותירצו כה"ג. ונכון לדקדק איך אפשר שתירוצם הוא שלא אליבא דהילכתא. דהא לפמ"ש הפוסקים אנן לא קיי"ל כראב"ש אלא כרבי דס"ל כל הנימולין אפילו שלא בזמנן אין נימולין אלא ביום. לכן אני אומר אליבא דתוספות באמת צ"ל דהכי הלכתא כראב"ש ורבי יוחנן דס"ל כותיה. כדנימא בסמוך בעז"ה:
בדרך ישר ומחודד
וצריך להקדים מה שנחלקו רב ור"י בע"ז (כ"ו ע"א) מהיכא נפקא לן דעכו"ם פסול למול. ואמרינן התם מאי בינייהו אשה איכא בינייהו (רב) [לרב] אשה פסולה ולר"י אשה כשרה. ושם נתחבטו הפוסקים ג"כ כמאן נפסוק אי כרב באסורי או כר"י. דרב ור"י הלכה כר"י. ואנן קיי"ל כר"י, ונראה שמוכרח לומר כן, ע"פ סתמיות סוגית הגמרא דקדושין הנ"ל. דעל כרחך כרב לא אתי. דאי כרב הא אפילו דיעבד פסולה ומהמל ימול נפקא. למאי אצטריך תלמודא למיעוטא דלא אותה. אלא ע"כ סתמא דתלמודא כר' יוחנן ס"ל. דאשה כמאן דמהילא דמיא וכשרה למול. וקמ"ל קרא דאפ"ה לא מיחייבא ולא מיפקדא. נתבאר א"כ מ"ט פסקינן כר"י דהכי קים ליה לתלמודא. וכי קשיא לן אההוא מיעוטא דאותו קושית התוס'. ומוכרחים אנו לתרץ דאליבא דראב"ש אצטריך קרא. ממילא שמעת מנה דמילתיה דראב"ש נמי דהלכתא היא. דאתי כר"י וכנ"ל:
חד חד נחית לעומקא דדינא
וגם עוד מטעם אחר הלכה כמותו לפי שגם שם ביבמות ס"ל לר' יוחנן בהדיא כוותיה דראב"ש דלא דריש וביום. כדאיתא התם גבי נותר. אע"ג דאשתיק כדאהדר ליה ר' אלעזר. משום וי"ו ה"א הוא דאישתיק. ולא משום וי"ו דוביום. ותו דביום מיבעי ליה לר"י למי שיש לו ב' ערלות דנימול בזמנו. והוא הדין לכל שאר הספקות שלא היו ראויין לימול בשמנה כגר שנתגייר דהאידנא זמנה הוא. דכי מרבי דומיא דמילה בזמנה דכוותה מרבי. משא"כ בקטן שעבר זמנו דהויא מילה ודאית שלא בזמנה. כיון דלראב"ש נימול בלילה דלא מייתי ליה מריבויא משום דאידחי מעיקר זמנו. איכא למימר דלא הדר ביה ר"י. ולא הויא שתיקתו הודאה לפסול בלילה:
נמצינו למדין שהתוס' הקשו קושייתם ותרצוה אליבא דאמת. וסבירא להו דהכי הלכתא דשלא בזמנה כשרה בלילה כראב"ש. וכר' יוחנן דסבר ליה כוותיה. ואנן כרבי יוחנן קיימא לן, כנזכר:
דמילה שלא בזמנה כשרה בלילה שלא כדעת הרב בהג"ה דש"ע
הרי נתבאר שאין הסכמת הרבנים הנ"ל עולה ע"פ מה שפסקו בעלי הש"ע ז"ל עצמן דאשה כשרה למול. דלא אתי אלא כר"י. ואי איכא למימר דמילת ספקות אינה כשרה אלא ביום. דווקא בספק גמור דמילה דחזי בזמנה. כמו מי שיש לו ב' ערלות טומטום ואנדרוגינוס וכל דכוותייהו. בהני איכא למימר דהדר ביה ר"י ומרבי להו מוביום. אבל במילה ודאית שנדחית מזמנה. ודאי דכשירה אפילו בלילה כדהוכחנו בבירור. דעל כרחך הלכה כראב"ש, כיון דצ"ל כן אליבא דר"י, הרי אלו דברים מחוורים כשמלה ומסכימים להלכה:
ומסייעא להדין פייטנא דגברא רבא הוא ודווקנא
והיינו דקאמר הפייטן אחר שהזכיר ואשה מלה ולא גוי משום דנפקא לן מהמל ימול, אמר עוד ימול ביום ולא בלילה ואפי' ספק ישנה, ר"ל ספקות כהזכורים למעלה שיש ספק בערלתן, ישנה ג"כ לדין זה דביום ולא בלילה, דאפשר לאתויינהו מוביום, ודילמא ר' יוחנן מודה בהו לר"א, וכדפרישנא וברירנא יאות. ובדוקא נקט ספק, דכה"ג לחוד הוא דבעי יום, לאפוקי מילה שלא בזמנה ודאית שנדחית, שכשרה בלילה כמו ביום כדפרישית. ושטה נכונה היא מאד. כמדומני בלי ספק כיון לה מחבר הפיוט. פקח עיניך וראה סייעתא דשמיא שהקושיא הנ"ל שהקשו התוס' דלא צריך לאותו ולא אותה, בשם רבנו אפרים הקשוה, והוא הוא אותו גאון שיסד פיוט זה ואזיל לטעמיה, וברוך ה' אשר הנחני בדרך אמת והוא יראני מתורתו נפלאות ואל יצל מפי דבר אמת עד מאד למען רחמיו וחסדיו:
הנה נא כתבתי זאת בהחפזי מאד שאי אפשר לשער, כאשר יוכל מעכ"ת לצייר, ע"כ ידינני לזכות אם באולי שגיתי לפי רוב הנחיצה, ויתענג בו מכ"ת לעיין במתון ובעיון בי"ט הבע"ל. לפי דעתי ודאי יהנה מזה, ואחר הי"ט אי"ה יחזירהו אלי כי אין לי העתקה, באשר לא היי בגדר האפשרות בעולם, ואלמלא שלכבודו נתאמצתי וזרזתי עצמי לכתוב ביתר עז, לא הייתי יכול לכתוב זה השיעור לפי רוב הטרדה ואהבתו דחקה את הבשר וחיזקה ידים רפות, וה' יגן עליהם כצפרים עפות, כנפשותם הברות והצרופות, וכנפש נמוכה ועשתנותי הכפופות. הטרוד יעקב בן הגאון כמהור"ר צבי זצ"ל. כותב בחפזון רב ובנחיצה נמרצה: