שאילת יעבץ/א/י
|
< הקודם · הבא > |
- אם מותר לחשוב בבית הכסא במשפטי משקלי השמות והפעליים ושאר הלכות דקדוק לשון הקודש, מסתברא דאסור להרהר בדקדוק לשון הקודש בבית הכסא. לדידן דלא בקיאינן ביה אלא על ידי בקיאות במקראות. ולעיין בספרי חכמות חצוניות נראה שמותר בבית הכסא אפילו הם כתובים בלה"ק ונכון הדבר לעשותו ביחוד לתלמידי חכמים
נסתפקתי אם מותר לעיין בבית הכסא במשקלי השמות והפעלים. והיה נראה לכאורה דמותר דהא קיי"ל דברים של חול מותר לאומרן בלשון הקודש. (ואהא סמיכנא ועבידנא עובדא לעיין בבית הכסא בספרי פילוסופיא המועתקים ללשון עברי. כגון ס' המדות לארסטו והדומה לו. ואפי' המחוברים בחכמת הטבע ובמה שאחר. עם היותם נחשבים לרד"ק ולר"ש בן תיבון בהקדמת המורה וסיעתם מעשה בראשית ומרכבה. שרי להו מרייהו שעשו כוונים מדמיונו של הר"מ ז"ל להעציבה). שמע מינה בלשון עצמו ליכא משום קדושה. אלא בתר ענין אזלינן. והא נמי ליכא ענין קדושה כי אם להרהר ולחשב באופני הדבור הנאות והלשון המדוקדק. ואפילו לדבר בם להוציאם בפה היה מותר. הגע בעצמך כשהיו ישראל על אדמתן ולשונם לשון הקודש, היו בודאי משתמשין בו אף בבית הכסא ולכל צרכם (אע"פ שבלי ספק יש קדושה בלשון גם מצד עצמו. וזהו דעת קצת במה שנקרא לשון הקודש) איברא לדידן מסתברא לאיסורא כיון שאין דרך להגיע לידיעת לה"ק על נכון כי אם על פי הכתובים אשר יורו באצבע על כללי הדקדוק. שלא נשארה בידינו ידיעת דרכי לשון הקודש אם לא על פיהם. ועל כן אי אפשר לעמוד בהם בלי הרהור דברי תורה ופסוקי המקרא ואסור:
שמעתי על הרמב"ן ז"ל שהיה מעיין בספרי לשון לעז של חכמי אומות העולם בבית הכסא כדי שלא להרהר בדברי תורה. (וכ"כ הרע"ב ספ"ה דאבות). וכן היה מנהגו של א"מ הגאון ז"ל ואם היה מוצאים היתר בעיון הנ"ל, נ"ל שלא היו עוסקים בהם. וצ"ע אליבא דרבי ישמעאל דפ' שתי הלחם (מנחות דף צט:) דאית ליה דברים ככתבן ואמר לו לבן דמא צא ובדוק שעה שאינה לא יום ולא לילה ולמוד בה חכמת יוונית. הא איכא שעי דבית הכסא דליכא לקיומי בהו קרא דוהגית וילמוד בהם שם. וכן יש להוכיח מהא דאיתא בפ' טבול יום {{ממ|זבחים דף קב:) א"ר הא דינא מרבי אלעזר ברבי שמעון גמירנא בבית הכסא שהיה גורס שם למודו לאונסו. ולא הוה חייש לעיוני בדברים של חולין כה"ג כי היכי דלא ליתי לידי הרהור תורה בבית הכסא וכן פ"ק דקידושין (דף לג.) דילמא לאונסיה שאני וצ"ע. וי"ל שלא היה להם ספרים בחכמות חיצוניות לעיין בהם. או שמא מתוך שדברי תורה היו שנונים בפיהם ולא היו מעיינים בהם אלא במחשבה. לא מתוך הספר. כי לא ניתנו ליכתב בימיהם. ומתוך העיון המחשבי נאנסו ושכחו להפסיק ההרהור בד"ת ולהסיח דעתם לדברים אחרים בהכנסם לבית הכסא. ובאמת אין להביא ראיה מן התנאים בדברים כאלו. ומההיא דמנחות נמי ליכא למשמע. ותסברא אטו מי ליכא שעי דבית הכסא והא לא אפשר בהו לקיומי קרא כדכתיב (וכה"ג איתא פרק רבי עקיבא (שבת דף פט:) דל תרתי סרי ופלגא דמיכל וצלויי ודבית הכסא).
(איברא (להירו"ר)[1] [להירושלמי] (ברכות פ"ג ה"ד) דמייתי בב"י סימן פ"ה. אה"נ דאיכא לקיומיה התם נמי ולק"מ. ועמ"ש שם בחבורי בס"ד).
אלא מאי אית לך למימר דברים ככתבן לאו דוקא, שעה שאינה לא יום ולא לילה נמי לאו דוקא, ושעה דבית הכסא אינה חשובה לא ביום ולא בלילה ואינה ראויה ללימוד חכמה מתחלתה וק"ל נ"ל:
- ↑ כך במקור, וכוונת רבנו בר"ת אלו לירושלמי דרבנו מנוח, היינו הירושלמי דאייתי רבנו מנוח (פ"ג מהל' ק"ש ה"ד) כמובא בבית יוסף, ורבנו עצמו לא ראה הירושלמי כמו שכתב במור וקציעה המובא להלן בסמוך.