שאגת אריה החדשות/יב

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

שאגת אריה החדשות יב

שאלה יב

שאלה כהן שוכב ערום בלילה ופתאום מת אחד בבית אם צריך הוא לרוץ ערום מתוך הבית או ימתין עד שילבש איזה בגד עליו ולא ירוץ ערום לחוץ מפני כבוד הבריות:

תשובה בתרומת הדשן סי' רפ"ה כתוב כהן שוכב על מטתו ופשט בגדיו כדרך העולם ופתאום קראו לו ואמרו מת באהל צריך הוא לקפוץ ערום ממש ולרוץ חוץ לאהל כדי שלא ישהא בטומאה או שרי משום כבוד הבריות לשהות באהל עד שילבש מקצת בגדיו תשובה ראה דמשום כבוד הבריות לא נעשה שום איסור דאורייתא כדאיתא בהדי' בפ' מי שמתו שהיי' בטומאת אהל המת לכהן איסור דאורייתא היא כדאיתא בהדיא בסמ"ג וכדמוכח נמי באשר"י פ"ב דכתובות אמנם אותם שקוראים לכהן לצאת יזהרו בתחלה שלא יגידו לו מיד שיש מת באהל אלא יקראו לו בסתם לקום ולצאת אליהם וכשילבש יגידו לו' ובדרך זה שרי משום כבוד הבריות ואע"פ שמניחים אותו שוהא בטומאה הואיל והוא לא ידע ושוגג הוא שרי ע"כ והא דכתב כדמוכח באשר"י פ"ב דכתובות כיון על מה דכתב הרא"ש שם אההיא דירושלמי אין מדקדקין לא במת ולא בכלאים בבית המדרש כתב וההיא דירושלמי הכי פירושא אין מדקדקין בבית המדרש כהן שיושב בבית המדרש וטומאה מאהלת עליו אין מצריכין אותו לצאת דסבר דמותר לטמאות לתלמוד תורה ובגמרא דידן פליגא דלא שרי אלא בבית הפרס וחוץ לארץ אבל טומאה דאורייתא לא ע"כ ולא היה צריך להוכיח מדברי הסמ"ג והרא"ש שהרי גמרא ערוכה היא כמו שאכתוב לקמן בס"ד ולכאורה יש להקשות עליו מהא דברכות גופא דאמר בפרק מי שמתו (דף י"ט) אמר רב יהודא אמר רב המוצא כלאים בבגדו פושטן אפילו בשוק מאי טעמא אין חכמה ואין תבונה לנגד ה' כל מקום שיש חילל השם אין חולקין כבוד להרב ואקשינן עליו בסוף הסוגיא ת"ש ולאחותו מה תלמוד לומר הרי שהיה הולך לשחוט את פסחו ולמול את בנו ושמע שמת לו מת יכול יחזור ויטמא אמרת לא יטמא יכול כשם שאינו מטמא להם. כך אינו מטמא למת מצוה ת"ל ולאחותו לאחותו הוא דאינו מטמא אבל מטמא הוא למת מצוה אמאי לימא אין חכמה ואין תבונה ואין עצה לנגד ה' ומשני שאני הכא דכתיב ולאחותו ופריך ולגמר מיני'. ומשני שב ואל תעשה שאני וכתבו התוספות שב ואל תעשה שאני וא"ת נזיר וכהן גדול קום עשה הוא דיטמא למת ותירץ רש"י דקרא גלוי לן דלאו דלא יטמא לא נאמר גבי מת מצוה ולא נהירא דא"כ כל מקום דאמרינן שעשה דוחה ל"ת לקרי שב ואל תעשה והאיך קרי ליה דחייה אימא שאינו דחייה דהתם לא נאמר הלאו ועוד דהא מילה ותמיד ופסח דדחי שבת כדאמרינן בפ' אלו דברים אלמא מקרי שפיר דחייה אלא נראה דמנזיר לא גמרינן דמה לנזיר שכן ישנו בשאלה וכן מכהן מה לכהן שכן לאו שאינו שוה בכל ע"כ וכן כתב הרמב"ן בספרו דאיכא נוסחי עתיקי דגרסינן וכי תימא נילף מכהן מה לכהן שכן לאו שאינו שוה בכל וכי תימא נילף מנזיר מה לנזיר שכן ישנו בשאלה וא"כ עכ"פ נגמור לגופי' ומדכהן ונזיר מטמאים למ"מ ש"מ דאיסור טומאת כהן ונזיר נדחין מפני כבוד הבריות וא"כ אין צריך כהן לרוץ לחוץ ערום אלא ישהא בבית עד שילבש איזה בגד דאיסור טומאת כהן ונזיר נדחה מפני כבוד הבריות שהרי התירה לו לטמא למת מצוה אלמא לאו דטומאה נדחה מפני כבוד הבריות אבל כי דייקת שפיר לק"מ דוודאי קבורת מת מצוה מצות עשה היא כשאר כל מצות שבתורה דהיינו דקרי' ליה בכל דוכתא מ"מ. אבל קבורתו מצוה היא כאחת מכל המצות וכן מה שכתב הרמב"ם בספר המצות שלו בחלק מ"ע מצוה (רל"א) היא שצונו לקבור הרוגי ב"ד ביום שנהרגו והוא אמרו יתעלה כי קבר תקברנו ביום ההוא ולשון ספרי כי קבור תקברנו מצות עשה וה"ה בשאר מתים ר"ל שנקבור כל מת ישראל ביום מותם ולכן המת שאין לו מי שיתעסק בקבורתו נקרא מת מצוה כלומר המת שמצוה על כל אדם לקברו באמרו קבור תקברנו ע"כ ובוודאי אם לא קברו את המת ביום מותו עדיין לא נתבטלה מצוה זו וחייב לקוברו למחר ולא מאחרא. אלא שאם לא קברו ביום מותו עובר בעשה ועדיין מחוייב לקיים מצוה זו של קבור תקברנו לעולם וכיון דקבורת המת מצות עשה הוא דין הוא שתדחה את ל"ת ככל מצות עשה דקי"ל אתא עשה ודוחה את ל"ת ולאו משום כבוד הבריות מפני שהמת מוטל בבזיון דוחה את הל"ת. אלא גזירת המלך היא ככל מצות עשה שבתורה שדוחין את מצות ל"ת בקום ועשה ומה"ט נמי דחי קבורת מת מצוה לאיסור טומאת כהן ונזיר מפני שהוא מת מצוה ולא משום כבוד הבריות ואע"ג דכהן שמטמא את עצמו עובר בעשה ול"ת שנאמר קדושים יהיו לנפש לא יטמא וכן בנזיר נאמר על נפש מת לא יבא זהו ל"ת וכתיב כל ימי נזרו קדוש הוא לה' ופירש רש"י בפירוש התורה זו קדושת הגוף מלטמא למתים [ומהתימא על הרמב"ם שלא חשוב זאת למצות עשה לא בספר המצות ולא בהל' נזירות] מ"מ הא ילפינן בפ' קמא דיבמות דראשו וזקנו במצורע אתי לרבוי ראשו של נזיר וזקנו של כהן שמגלחין תגלחת מצוה ולמצורע דאתו עשה דוגלח את כל שערו ודחי להו ואע"ג דאין עשה דוחה את ל"ת ועשה ואיסור תגלחת דכהן ונזיר הוי בעשה ול"ת משום דשאני הני ל"ת ועשה דקילי דמה לכהן שכן לאו שאינו שוה בכל ומה לנזיר שכן ישנו בשאלה מש"ה אתו עשה גרידא ודחי לעשה ול"ת דידהו דקילי והיינו טעמא נמי דראוי למ"ע דקבורה לדחות את עשה ול"ת דטומאת מת דכהן ונזיר דקילי מצד מ"ע שבה אפילו בלא האי טעמא דכבוד הבריות דשייך במצות קבורה אלא כשאר מצות עשה שאין בהם משום כבוד הבריות ואפ"ה דוחה למצות עשה ול"ת בכה"ג דקילי והכי פירושא דגירסת נוסחא עתיקא וכי תימא נילף מכהן כלומר מדמטמא כהן למת מצוה ע"כ לאו מטעמא דאתו עשה ודוחה ל"ת הוא שהרי גבי טומאת כהן איכא עשה ול"ת ואלו מצות קבורה אינו אלא עשה לחוד ואין עשה דוחה עשה ול"ת אלא וודאי הא דכהן מטמא למת מצוה משום כבוד הבריות לחוד ולא משום מצות עשה דקבורה ושמ"מ דגדול כבוד הבריות שדוחה את איסורי תורה אפילו בקום ועשה דהא ליתא דמה לכהן שכן לאו שאינו שוה בכל וקיל ונדחה עשה ול"ת דידי' מפני עשה אחת לחוד והשתא איכא למימר דה"ט דנדחה איסור טומאת כהן מפני מ"ע דקבורה לאו משום כבוד הבריות אלא כיון דאיסורי דידי' אינו שוה בכל כו' ומ"ע דקבורה לדחות את מ"ע ול"ת דטומאת כהן מפני מצות עשה שבה לחוד ולא מטעמא דכבוד הבריות שיש במצות קבורה וכן תפרש דהא דמסיים וכי תימא נילף מנזיר מה לנזיר שכן ישנו בשאלה וכיון דקילי אתי עשה דקבורה ודחי לעשה ול"ת דידהו ומטעמא דעשה דקבורה הוא דקא דחי להו ולא משום דכבוד הבריות דחי לעשה ול"ת דידהו וא"כ היכא דליכא מ"ע דקבורה אלא כבוד הבריות לחוד כגון כהן ששוכב ערום ומת באהל צריך לרוץ ערום מתוך האהל ואין כבוד הבריות לחוד דלית עמו שום דררא דמצוה דוחה אפילו עשה ול"ת דכהן ונזיר דקילי ומת מצוה שאני דמצות עשה דקבורה הוא דקא דחי להו לאיסור טומאת כהן ונזיר דקילי כדאמרן משא"כ מדדחי קבורת מת מצוה לפסח ומילה דחמירו שפיר איכא למילף מני' דע"כ משום דגדול כבוד הבריות דקא דחי להו דאלו עשה דקבורה אין בה כח לדחות לעשה דפסח ומילה שאין דוחין אותן מצות עשה דטומאת קרובים דהא האי ברייתא דלאחותו כר"ע אתי דס"ל לה יטמא חוב דהכי מוקי לה בזבחים ר"פ ט"ו (דף ק') ואפי' להרמב"ם דס"ל דעשה דטומאת קרובים אינו נוהגת בנשים כמ"ש בפרק שני מה' אבל וא"א למילף מטומאת קרובים דקילי שאינו נוהגת בכל ואיכא למימר דמה"ט נדחית מפני פסח ומילה משא"כ עשה דקבורה שנוהגת בכל מ"מ אשכחן בהדיא ברא"ש פ' תמיד נשחט (דף נ"ט) דאתי עשה דפסח שיש בה כרת ודחי לעשה דהשלמה וברפ"ג דזבחים אמרינן דאתי עשה דפסח שיש בה כרת ודוחה לעשה דטבול יום הנכנס במחנה לוי' ולחד פי' של תוספ' שם טבול יום הנכנס במחכה לוי' עובר בעשה מן התורה וע"כ הא דמת מצוה דוחה לפסח ומילה לאו משום עשה דקבורה הוא אלא משום כבוד הבריות ושפיר רצה הש"ס למילף מיניה דכבוד הבריות דוחה את ל"ת שבתורה אלא שדחה שאי אפשר למילף מיניה אלא בשב ואל תעשה דומיא דפסח ומילה ולא בקום ועשה:

ותדע לך דע"כ האי דמת מצוה דוחה לאסור טומאת כהן ונזיר אינו משום כבוד הבריות לחוד אלא משום מ"ע שבה כדאמרן דאל"כ תקשי לך הא דקיימא לן למאן דקרי ותני מטמא לו כהן ונזיר עד דאיכא שיתא אלפי גברי ומאן דמתני וכן לנשיא אין לו שיעור ולעולם מטמא לו כהן ונזיר אפילו יש לי' הרבה מתעסקים מטמא לכהן ונזיר עם הכל כי כבודו בכל אדם. כמ"ש הרמב"ן בספר תורת האדם והרא"ש והטו"ר יו"ד סי' (ע"ד) והוא מהירושלמי והרי אם ימנעו הכהן והנזיר מלטמאות לו אין כאן בזיון. שהרי יש לו מתעסקים בלא"ה כדי צרכו קבורה ויותר ולא יהי' מוטל בבזיון ואין משום העדר כבוד שהרי כבודם בכל אדם מ"מ משום כבוד לחוד אין נדחה שום דבר מן התורה אפילו בשב ואל תעשה אם לא משום בזיון אלא ע"כ הטעם דכיון ששיערו חכמים שיעור של כל אחד ואחד כבודו בכמה הוי לי' עשה דכבוד תורה וכל שאין לו מתעסקים כשיעור כבודו נדחה איסור טומאת כהן ונזיר מפנו עשה דכבוד תורה ואמאי הרי טומאת כהן ונזיר ה"ל עשה ול"ת והיאך כבוד תורה דליכא אלא עשה בלבד דוחה אותם וע"כ הטעם משום דעשה ול"ת דכהן ונזיר קילי ואתי עשה לחוד דכבוד תורה ודחי אותן וא"כ ה"ה דמצות קבורה של כל אדם דוחה עשה דקבורה לחוד לעשה ול"ת דכהן ונזיר ולאו משום כ"ה נגע בה ואין לדחות דשאני עשה דכבוד תורה דחמיר תדע שהרי יש בה כח לדחות לשאר עשה כדאמרינן במסכת שבועות ר"פ שבועות העדות (דף ל' ע"ב) רב יימר הוי ידע לי' סהדותא למר זוטרא אתי לקמי' דאמימר אותבינהו לכולהו א"ל ר"א לאמימר והאמר עולא מחלוקת בבעלי דינין אבל בעדות ד"ה בעמידה א"ל האי עשה והאי עשה עשה דכבוד תורה עדיף כלומר האי עשה ועמדו שני האנשים והאי עשה דאת ה' אלקיך תירא לרבי' ת"ח עשה דכבוד תורה עדיף משא"כ לעשה דקבורה דקיל ואין דוחה לשאר עשה משום דמאי אלימא האי עשה מהאי עשה ואיכא למימר דהא דדחי עשה דכבוד תורה דקרי ומתני לעשה ול"ת דכהן ונזיר לאו משום דטומאת כהן ונזיר קילי אלא משום חומרא דעשה דכבוד תורה אבל שאר עשה וכן עשה דקבורה דלא חמירי אין בהם כח לדחות לעשה ול"ת דטומאת כהן ונזיר דלא היא שהרי במסכת חולין אמרינן שלח תשלח אין לי אלא לדבר הרשות לדבר מצוה מנין ת"ל תשלח מ"מ ומעיקרא דחיק הש"ס לאוקמי למצות שלוח הקן על עשה דשלח תשלח לחוד דליכא ל"ת דלא תקח אם על בנים משום דאל"כ לא צריך קרא למעוטי לדבר מצוה משום דהאי עשה והאי עשה ול"ת ואין עשה דוחה ל"ת ועשה ואח"כ פריך מכדי האי עשה והאי עשה מאי אלימא דהאי עשה מהאי עשה ומשני סד"א הואיל ואמר מר גדול שלום שבין איש לאשתו שהרי אמרה תורה שמו של הקב"ה שנכתב בקדושה ימחה על המים והאי מצורע כיון דכמה דלא מטהר אסור בתשמיש המטה דכתיב וישב מחוץ לאהלו שבעת ימים אהלו זו אשתו מכאן שאסור בתשמיש המטה. מ"ד כיון דאסור בתשמיש המטה ליתי עשה דידי' ולידחי עשה דשלוח הקן קמ"ל אלמא אפילו עשה דמצורע שיש עמו הטלת שלום שבין איש לאשתו שדוחה את כבוד המקום דחמיר מכבוד תורה לא צריך קרא למעוטי אלא שלא ידחה לעשה דשלוח הקן לחוד אבל לעשה ול"ת לא צריך קרא למעוטי דבלא"ה לא דחי עשה דחמיר לשאר עשה ול"ת וה"ה לעשה דכבוד תורה אין ראוי לדחות מחמת חומרא דידי' לעשה ול"ת דכהן ונזיר א"ו ה"ט דדחי עשה דכבוד תורה לעשה ול"ת דכהן ונזיר משום קילותא דידהו דמה לכהן שכן שאינו שוה בכל ומה לנזיר שכן ישנו בשאלה וגריעי טפי מכל עשה ול"ת שבתורה וה"ה עשה דקבורה נמי דוחה אותם מה"ט ועוד שהרי מקשה בברכות לרב דאמר המוצא כלאים בבגדו פושטן אפילו בשוק מהא דתנן והתעלמת מהם פעמים שאתה מתעלם מהם ופעמים שאין אתה מתעלם מהם הא כיצד כהן והוא בבית הקברות או שהי' זקן ואינו לפ"כ או שהיתה מלאכתו מרובה משל חבירו לכך נאמר והתעלמת אמאי לימא אין חכמה ואין תבונה ואין עצה לנגד ה' ומשני שאני התם דכתיב והתעלמת מהם ופריך וליגמר מינה ומשני איסורא ממונא לא ילפינן והרי בזקן ואינו לפי כבודו איכא (משום) עשה דכבוד תורה כמש"כ הרא"ש בפ 'אלו מציאו' ויראה לי כיון שפוטרו תורה את הזקן שאין לו לזלזל בכבודו הוא לגבי דידי' שמזלזל לכבוד תורה במקום שאין חייב כו' ע"כ אפילו הכי בממונא דהשבת אבידה הוא דדחי עשה דכבוד תודה לעשה ול"ת דהשבת אבידה דהוי עשה ול"ת כדאמרינן (בב"מ דף ל') הא באיסורא לא דחי אפילו היכי דאיכא בזיון קצת דומי' דהשבת אבידה לזקן ואינו לפי כבודו מ"מ באיסורא אפילו בכה"ג דאיכא בזיון קצת לא דחי עשה דכבוד תורה לעשה ול"ת דאיסורא ואמאי דחי לעשה ול"ת דטומאת כהן ונזיר אע"פ שיש לו מתעסקים כל צרכו ואין כאן בזיון כלל רק מניעת כבוד בלבד למאן דקרי ותני או מתני ונשיא ואין כאן משום בזיון כלל אלא עשה דכבוד תורה לחוד ודחי לעשה ול"ת דידהו של איסורא אלא וודאי היינו טעמא משום קילותי דאיסורא דידהו כדאמרן וא"ת א"כ למה לי קרא יתירה דלאביו אינו מטמא אבל מטמא הוא למת מצוה כדאמרינן בר"פ כהן גדול (דף מ"ז) ת"ל דאתי עשה דקבורה ודחי את איסור טומאת מת דכהן ונזיר ואם משום דאית בהו עשה ול"ת הא מראשו וזקנו כבר שמעינן לה דעשה דוחה את עשה ול"ת דכהן ונזיר גבי תגלחת ומשום דקילי וי"ל דממצות גילוח לא הוה מצי למילף למצות קבורה אי לאו דכתב רחמנא לאביו להיתר מת מצוה משום דשאני מצות גילוח דבעידנא דקעקר לעשה ול"ת דכהן ונזיר קא מקיים לעשה דגלוח אבל קבורת מ"מ בעידנא דמתעסק במ"מ לטלטלו ולקוברו קעקר לי' לעשה ול"ת דכהן ונזיר ואכתי לא מקיים למ"ע דקבור תקברנו עד דקבור לי' מקבר ואע"ג דבעשה דקיל דהודחה מפני עשה דחמור לא בעינן בעידנא דקא עקר לעשה דקיל לקיים לעשה דחמיר כמ"ש התוס' שם בפסחים נ"ט ד"ה אתי אמרינן בל"ת קיל אבל בשבת ר"פ ר"א דמילה (ד' קל"ג) דבעי בעידנא דקא עקר ללאו לקיים לעשה וסד"א דאין עשה דגלוח דוחה את ל"ת דכהן ונזיר קמ"ל קרא דלאביו דאפילו הכי דחי להו ולא דמי לשאר מצות עשה דבעינן בעידנא דקא מתעקר לאו קא מקיים עשה שאני הני לאוין דקילי וא"ת ראשו וזקנו ל"ל ניליף מדמטמא למת מצוה מלאביו י"ל דה"א דשאני מת מצוה דחמיר שהרי פסח שיש בו כרת דוחה אותו והרי בסנהדרין פרק אחד דיני ממונות (דף ל"ה) רוצה לומר הש"ס שתהא קבורת מת מצוה דוחה שבת מק"ו מעבודה שנדחה מפני מת מצות מלאחותו ודחי רציחה תוכיח שדוחה את העבודה ואינו דוחה את השבת ורציחה יליף התם מקראי דלא דחי שבת אבל מצות גילוח דכהן ונזיר לא שייך משום דיחוי דפסח אצלו ואע"ג דלא שייך מ"מ פרכינן שפיר כמו שפריך בפ' החובל מה לאשה שאינה במילה כלומר ומש"ה פסולה לעדות תאמר בעבד שישנו במילה אע"ג דלא שייך מצות מילה גבי אשה פרכינן שפיר וכן כתבו (התם) בכמה מקומות ועוד הא דאיצטריך קרא דטומאה בגילוח דנזיר נדחה מפני מ"ע ולא ילפינן חד מחבירו משום דהוי ילפינן מאיסור יין דנזיר מק"ו דכתיב מיין ושכר יזיר לאסור יין מצוה כיין רשות כדאמרן בפ' ג' מינין (דף מ"ד):

נמצא הא דנוסחי עתיקא פירשתי היטב דלא תקשי להוראת בעל תרומת הדשן ז"ל אלא שכוונת התו' א"נ לפרש כן שאין הדרך התנא לסתום כ"כ אלא לפרש מ"מ כיון דאיכא לפרש טעמא דנדחה כהן ונזיר מפני מ"מ משום מצות עשה שבהן ולא משום כבוד הבריות וכדפרשתי אין בו כח לדחות טומאת כהן ונזיר מפני כבוד הבריות לחוד ויפה כ' בעל ת"ה ז"ל שהרי גם שהיי' בטומאת אהל המת וכהן ונזיר איסורי דאורייתא הוא כמו שביארתי היטיב בסימן הקודם לזה מההיא סוגי' דפ' ג' מינין מהא דאמרינן התם להזהירה על הטומאה להזהירה על הביאה ומבעיין דנזיר בקבר בפ' ב' דשבועות ובפ' ג' דנזיר וכבר נתבאר שם כל הצורך בזה ואין צריך לכפול את הדברים וגם אין להתיר לשהות כהן ונזיר באהל המת משום דהוי לי' שב ואל תעשה כיון שהוא כבר, באהל עם המת ואין עליו אלא מצות פרוש בלבד דהא נמי ליתא דאם כן תקשי לך הא דרב דאמר המוצא כלאים בבגדו פושטן אפילו בשוק אמאי כיון דילפינן מלאחותו דשב ואל תעשה נדחה מפני כבוד הבריות והרי הכא כיון שכבר הוא מלובש בכלאים אמאי פושטן אפילו בשוק הרי אין כאן קום ועשה דקום ועשה של כלאים אינו אלא בשעת לבישה שעושה מעשה בלבישתו אבל המוצא כלאים בבגדו שכבר עומד ומלובש וקום ועשה של שעת לבישה כבר חלף והלך לו ומאי דהוי הוי וא"א בתקנתי' ועכשיו אפילו לא יפשיטנה מעליו אינו אלא שב ואל תעשה ואמאי אינו נדחה מפני כבוד הבריות ונ"ל דהיינו טעמא כיון שתחילת הלבישה ע"י מעשה בא ומשום הכי כל זמן שהוא עומד ומלובש בה חשבינן לו כעושה מעשה בידים. והכל נגרר אחר תחילת הלבישה שהיתה ע"י מעשה וכל זמן שהוא מלובש בה כעשה מעשה בידים דמי וראי' לזה מהא דתנן במסכת מכות (ד' כ"א) הי' לבוש בכלאים כל היום אינו חייב אלא אחת א"ל אל תלבש אל תלבש והוא פושט ולובש חייב על כאו"א ובגמ' א"ר ביבי א"ר אסי לא פושט ולובש ממש אלא אפילו מכניס ומוציא בית יד אונקלי שלו מחוי ר"א ברי' דר' איקא עיולי ואפוקי רב אשי אומר אפילו לא שהה אלא כדי לפשוט וללבוש חייב ודע שהגירסא בספרים שלנו היא משובשת במילתי' דר"ב וכפי מה שכתבתי הא הגירסא להרי"ף ושאר פוסקים ועיקר ופי' שם נ"י אפי' לא שהה כלומר אפילו לא הכניס והוציא בי' אלא שהה אחר התראה ועמד לבוש כדי שהי' יכול לפשוט וללבוש ארבעה או חמשה פעמים חייב על כל אחת ואחת ואף על פי שאינו עושה מעשה דכיון שמתחילה עשה מעשה כשלבש. ועתה שוהה כדי לפשוט וללבוש חשיב מעשה כיון שהתרו בו על כל שהיי' ושהיי' ע"כ אלמא אפילו לענין מלקות דקי"ל לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו מ"מ בשהה כדי לפשוט וללבוש כיון שמתחילה עשה מעשה כשלבש כל שהי' ושהי' ששוהה אחר הלבישה שיש בה כדי לפשוט וללבוש חשבינן לי כעושה מעשה ולוקין על כל התראה והתראה דכל שהי' ושהי' וה"נ דכוותי' חשבינן לי' כעושה מעשה ומש"ה פושט אפילו בשוק ואין נדחה מפני כבוד הבריות. כיון שדמינן לי' כעושה מעשה ואין איסור תורה נדחה בקום ועשה מפני כבוד הבריות והכא נמי בנידן דידן כיון דתחילת ביאתו לאהל הי' ע"י מעשה מש"ה חייב לרוץ ערום מן האהל ואינו נדחה מפני כבוד הבריות דכל שהי' ושהיי' חשבינן לי' כעושה מעשה כיון שמתחילה עשה מעשה כשבא לאהל דומי' דכלאים מ"מ אכתי איכא לעיוני אי איכא לפלוגי' בהאי ענינא לענין טומאת כהן באהל המת בין קדים מיתת המת לביאת הכהן אל האהל ובין קדים ביאת הכהן למיתת המת ואח"כ כשהוא בתוך האהל מת המת דבכה"ג איכא למימר הואיל בשעת כניסתו לאהל דקא עביד מעשה הי' בהיתר נדחה איסור טומאה מפני כבוד הבריות שהרי כשנולד האיסור דהיינו במיתת המת מעכשיו לא קא עביד הכהן שום מעשה והוה לי' (שב ואל תעשה) דנדחה מפני כבוד הבריות והנה ענין זה מילתא עמיקתא היא וצריך ביאור רחב ודע דבריש פ"ב דשבועות (דף י"ד) תנן נטמא בעזרה ונעלם ממנו טומאה וזכור את המקדש נעלם הימנו מקדש וזכור הטומאה נעלם ממנו זה וזה והשתחוה או ששהא כדי השתחווי' או בא לו בארוכה חייב בקצרה פטור ובגמ' דף ט"ז בעי רבא צריך שהיי' למלקות או אין צריך שהיי' למלקות לקרבן גמירי שהיי' למלקות לא גמירי שהיי' או דילמא בפנים גמירי שהיי' ל"ש לקרבן ל"ש למלקות והקשו בתוס' מהא דאר"א גבי כלאים אפילו לא שהה אלא כדי לפשוט וללבוש חייב מכלל דלרב ביבי לא מחייב בשהיי' ותירצו דרב ביבי לא פליג על ר"א אלא דלא נחית לאשמועינן חדוש של שהיי' אלא לאשמועינן דבהכנסת בית אונקלי חייב אע"פ שאינו לובש כל המלבוש א"נ לרב ביבי לא לקי אשהיי' משום דהוי לאו שאין בו מעשה והכא איירי למאן דאמר לאו שאין בו מעשה לוקין עליו א"נ איירי לענין איסור מלקות ולא לענין חיוב ור"א דפליג עלי' התם וחשיב שהי' כמעשה כיון דתחילת הלבישה ע"י מעשה. והכא אפילו אי לא בעינן שהיי' כדי השתחוואה מ"מ בעינן כדי יציאה וכניסה. אבל בפחות מכאן לא. כי היכא דבעינן גבי כלאים כדי פשיטה ולבישה ע"כ והרי האי איבעי דרבא דצריך שהיי' למלקות או לא אנטמא בעזרה קאי דכניסתו לעזרה היה בהיתר מ"מ לר"א חשוב שהי' כמעשה כיון דתחלת כניסתו היתה ע"י מעשה אע"פ שמעשה זו של כניסה בשעת היתר היתה ולשנוי' קמא של התוספ' אפילו ר' ביבי לא פליג עלה דר"א בהא. וה"נ בנידון דידן אע"פ שבשעת כניסת הכהן בתוך האהל היה בהיתר שהרי עדיין לא הי' שום מת באהל אלא שאח"כ מת עליו מת בתוך האהל מ"מ ע"י כניסה ראשונה שהיתה ע"י מעשה אע"פ שבהיתר היתה חשוב השהיי' של איסור אחר שמת עליו המת כמעשה והוי לי' כקום ועשה שאינו נדחה מפני כבוד הבריות:

אלא שמדברי התוס' במסכת נזיר פ' ג' מינין (דף מ"ג) לא משמע הכי שהרי מהא דאמר רבה אמר ר"ה התם מקרא מלא דיבר הכתוב לא יטמא כשהוא אומר לא יבא להזהירה על הטומאה להזהירה על הביאה אבל טומאה וטומאה לא וקדייק הש"ס מ"ש טומאה וטומאה דלא דהא מיטמא וקאים טומאה וביאה נמי הא מיטמא וקאים ושני ר"פ כגון שנכנס בשידה תיבה ומגדל ובא חבירו ופרע עליו את המעזיבה דטומאה וביאה בהדי הדדי קאתיין מר ב"ר אשי אמר כגון דעייל כשהוא גוסס ונפק נשמתו אדיתי' דטומאה וביאה בהדי הדדי קאתיין וכתב התוס' כגון שנכנס בשידה תיבה ומגדל כו' צ"ל דההוא מסייע להסיר המעזיבה דהא בהתרו בו למלקות איירי ע"כ ולדבריהם אלו שבנזיר ע"כ צ"ל דמשמע דאם אינו מסייע להסיר המעזיבה אינו חייב מלקות משום דה"ל לאו שאין בו מעשה דאפילו ר"א דאמר גבי כלאים דבשהה כדי לפשוט וללבוש חייב היינו דווקא גבי כלאים שתחלת המעשה של לבישה היתה באיסור נגרר כל משך זמן הלבישה אחר תחלת הלבישה שהיתה ע"י מעשה לחייב עליו ע"כ שהי' ושהי' של כדי לפשוט וללבוש אבל גבי נכנס בשידה תיבה ומגדל ובא חבירו ופרע עליו את המעזיבה דתחלת כניסתו בבית הקברות בהיתר היתה שהרי אהל היה מפסיק בינו ובין הטומאה אע"פ שבא חבירו ופרע עליו את המעזיבה אם אינו מסייע להסיר המעזיבה לא מחייב דה"ל לאו שאין בו מעשה ואפילו ר"א מודה דלא חשבינן ליה השהיי' כמעשה מחמת תחלת הכניסה שהיתה ע"י מעשה כיון דתחלת הכניסה היתה בהיתר משעה שחל האיסור דהיינו משעה שבא חבירו ופרע עליו את המעזיבה שוב לא עשה שום מעשה דאל"כ אלא לרב. אשי מחייב בהא דבא חבירו ופרע עליו את המעזיבה אפילו בלא סייע עצמו להסיר המעזיבה כמו גבי כלאים ומטעמא משום דתחלת הכניסה היתה ע"י מעשה א"כ ל"ל לאוקמי הא דרב פפא במסייע להסיר המעזיבה דילמא ר"פ כר"א ס"ל. ואפילו אינו מסייע להסיר המעזיבה נמי חייב ועוד הא וודאי קי"ל כוותי' דבתראי הוא א"ו כדאמרן ועוד דא"א לפרש איבעי' דנזיר בקבר (בד' י'ז) דמיירי דמסייע להסיר המעזיבה שהרי כמו שמקשה הגמ' שם בנזיר אהאי איבעי ה"ד אלימ' דאמר לי' לא תנזור ל"ל שהיי' נזיר מ"ט לא בעי שהיי' דקא מתרי ביה ה"נ קא מתרי בי' ואם איירי במסייע להסיר המעזיבה אכתי תקשה לך ל"ל שהייה נזיר מ"ט לא בעי שהיי' דקא מתרי בי' ה"נ קא מתרי בי' לא תסיר המעזיבה ולדבריהם ז"ל מוכרח אני לומר דהא איבעי דרבא דפ"ב דשבועות אצטריך שהיה למלקות או לא וכן הא דבעי התם ר' אשי גופא נזיר בקבר בעי שהי' למלקות או אין צריך בפנים גמירי שהיי' בחוץ לא גמירי שהיי' או דלמא באונס גמירי שהיי' ל"ש בפנים ל"ש בחוץ דש"מ דאפילו היכי דכניסתו היתה בהיתר מ"מ חייב מלקות ע"י שהיי' שהרי האיבעי' דנזיר בקבר מפרש לה הגמ' במסכת נזיר פ"ג הכי דגרסינן התם בעי רבא נזיר והוא בבה"ק מאי בעי שהי' למלקות או לא ה"ד אילימא דאמרי לי' לא תנזור ל"ל שהייה נזיר מ"ט לא בעי שהי' דקא מתרי בי' ה"נ קא מתרי ביה אלא כגון שנכנס בשידה תיבה ומגדל ובא חבירו ופרע עליו את המעזיבה כי גמירי' שהי' בבה"מ אבל אבראי לא או דלמא ל"ש ואמאי דהא אפי' לר' אשי כל כה"ג שהיתה הכניסה בהיתר לאו שאין בו מעשה חשוב ליה ואין לוקין עליו. וצ"ל דס"ל כשנויי בתרא של התוס' במסכת שבועות שם בהא. דאיבעי דרבא איירי לענין איסור מלקות ולא לענין חיוב וה"נ איכא לפרושי בעל שנויי דנזיר בקבר דלענין איסור מלקות מיירי ולא לענין חיוב. אלא דבהא פליגא תוספות דנזיר אתוספות דשבועות דבמסכת שבועות פירשו האי שנויי אליבא דר' ביבי אבל לרב אשי חייב מלקות הואיל ותחלת הכניסה היתה ע"י מעשה אע"פ שהיתה בהיתר כיש בה מעשה חשוב לה ולוקין עליו והתירץ דנזיר ס"ל דכיון דתחלת הכניסה היתה ע"י היתר אפילו ר' אשי מודה דה"ל לאו שאין בו מעשה ואין לוקין עליו ולא קמבעי להו לרבא ולר' אשי אלא לענין איסור מלקות ולא לענין חיוב שהרי א"א לאוקמי האי בעי דר', אשי דנזיר בקבר כגון שהוא עצמו מסייע להסיר המעזיבה דקא עבד מעשה דא"כ דמיירי שעצמו מסייע להסיר את המעזיבה שהיי' ל"ל ומאי קא מיבעי לר' אשי שהרי ע"כ לא קמיבעי ליה אלא משום א"ד באונס גמור שהיי' ל"ש בפנים ל"ש בחוץ וכיון דהוא עצמו מסייע להסיר המעזיבה אין כאן אונס ואפילו אם תמצא לומר דבאונס גמור שהיי' הא בכה"ג וודאי לא בעי' שהיי' א"ו בדלא סייע להסיר המעזיבה קא מיירי וכדאמרן וכן פירשו התוספות להדי' שם בנזיר פרק ג' ובא חבירו ופרע עליו המעזיבה דווקא באונס דאם ברצונו אי נמי הוא עצמו פרע כה"ג לא איבעי לן אי בעי שהיי' דבפ' ב' דשבועות קאמר אהך בעי דנזיר טמא איכא דאמרי באונס גמירי לה שהיי' ל"ש בפנים ל"ש בחוץ ע"כ מ"מ הרבה קשה לי לפי סברת התוספות דמסכת נזיר דס"ל דהא כל היכי דהי' הכניסה בהיתר תו לא מחייב אשהי' שאיסור הבא עליו אחר כך משום דכל כה"ג לא חשיבי לו מעשה חדא דא"א לפרש דאיבעיא דרבא ור"א מיירי לענין איסור מלקות ולא לענין חיוב' דאיסור זה אינו ידוע מה טיבו דאילו איסורא גרידא הדבר ברור דאיכא מדאורייתא אפילו בלא שהיי' ולא קמיבעי' לי' אלא לענין חיוב מלקות אי בעי שהי' או לא וזה דבר פשוט ועוד קשה לי אי הא דר"פ מיירי במסייע להסיר המעזיבה ל"ל למינקט ובא חבירו ופרע המעזיבה מה טיבו של חבירו לכאן שהרי עיקר חיובו באה דווקא ע"י סיוע דידי' עצמו ולא ע"י מעשה חבירו ועוד קשה לי מה יאמרו בשנויא דמר בר רב אשי אטו הוא סייע במיתתו של הגוסס וא"כ ע"כ למר בר ר' אשי בלי שום מעשה לוקה על הביאה ועל הטומאה לרב הונא היכי דאתינן בהדי הדדי וש"מ דכל כה"ג כלאו שיש בו מעשה חשבינן לי' ולוקין עליו ואע"פ שתחלת הכניסה בהיתר היתה חשבינן להשהיו' של איסור שחל עליו לאחר מכאן שהיתה ע"י כניסה זו של היתר כלאו שיש בו מעשה ללקות עליו' וזה מן התימ' לומר דאתי' מילתא דר"ה ודר"פ ומר ברא"ש שנאמרו עליו דלא כהלכתא דקים לן בכולהו תלמודא לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו ועוד שהרי פלוגתא דתנאי היא בכמה דוכתא ומהם בריש מס' שבועות (דף ג') וריש תמורה אי לוקין על לאו שאין בו מעשה או לא ומאן דאמר אין לוקין עליו ע"כ א"א למדרש מקרא מלא דבר הכתוב לא יטמא כשהוא אומר לא להזהירה על הטומאה להזהירה על הביאה למר ב"ר אשי ובע"כ האי מקרא מלא לדרשה אחרינא אתא א"כ מנ"ל לר' הונא למדרש ממקרא מלא מדלאו שאין בו מעשה לוקין עליו דלהזהירה על הטומאה ולהזהירה על הביאה והיינו לחייבו שתים הוא דקאתי וכן פירשו התוספות לכולהו סוגי' דלחייבו ב' מלקות קאמר ר"ה וכן דוחק לומר דאיבעי' דרבא במס' שבועות ובעיא דר"א דנזיר בקבר הוי דלא כהלכתא וכמ"ד לאו שאין בו מעשה לוקין עליו (ותימא על הכסף משנה) שכתוב בפרק ג' מה' אבל אההוא אוקימתא דר"פ ומר ב"ר אשי דמס' נזיר וא"ת אמאי לוקה הרי כשנכנס לאהל לא נטמא ואח"כ כשמת המת או כשפרע עליו את גג השידה לא עשה מעשה ולמה ילקה והתוס' תירצו דהכא במאי עסקינן כשסייע הוא לפורעו גג השידה וצ"ל שהתרו בו כשסייע לפרוע המעזיבה ולפ"ז נצטרך לומר דאוקימתא דעייל כשהוא. גוסס בשתיכף שנכנס לשם מת הגוסס והתרו בו כשנכנס אל תכנס שהרי זה גוסס ומיד ימות ואפשר דמש"ה כתוב רבינו עד שמת המת ולא כתב עד שמת הגוסס לרמוז על תקיפות מיתתו שהי' כבר קרוב להקרא מת כשנכנס זה שם ועי"ל דכשנכנס באהל התרו בו הזהר מלהכנס שמא ימות זה בעודך שם ובנכנס והוא בשידה תיבה ומגדל התרו בו אל תכנס שמא יבא אחר לפרע עליך את המעזיבה (לפרוע) ואע"ג דהתראת ספק הוא רבי' פסק בפ' י"ו מהלכות סנהדרין דשמה התראה ע"כ ואין אלו אלא דברי תימא דמ"ש שהתרו בו כשנכנס אל תכנס שהרי זה גוסס ומיד ימות וכי עדים נביאים הם שידעו שימות מיד קודם שיספיק זה מלצאת משם ובתירץ שני הוסיף תמה על תמה שהרי בנכנס בשידה תיבה ומגדל נכנס בהיתר דהא לכתחילה מותר לכהן ונזיר לכנוס כן במקום טומאה כדאמרי' פ"ג דערובין (דף ל"א) ר"י אומר מערבין לכהן טהור בתרומה טהורה בקבר. ומפרש הש"ס היכא אזיל בשידה תיבה ומגדל והאיך שייך התראה בכה"ג שיתרו בו בשעת היתר אל תעשה כן שמא תבוא לידי איסור כיון דמותר לו לכתחילה לעשות כן מה התראה היא זו אין זה אלא כמשחקין בו וגם בגוסס אין איסור לכנוס להבית שהגוסס שם להאי שנויי דמר ב"ר אשי ועוד אפילו אם היה שייך כאן איסור מספק שמא יבא אחד ויפרע את המעזיבה מ"מ אין זה התראה אפילו למ"ד התראת ספק הוי התראה כמ"ש התוס' בפ' ט' במס' סנהדרין (דף ע"ט) דדווקא היכי שיודע בבירור שיבוא לידי וודאי איסור אם יותיר או אם יכה שניהם מש"ה שמה התראה אבל הכא בזורק אבן לגו אינו יודע שיבוא לידי איסור שאינו יודע את מי יכה ע"כ וה"נ אינו יודע בבירור שיבוא לידי וודאי איסור שימות הגוסס או שיבוא אחד ויפרע את המעזיבה. ועוד תמהני על בעל כ"מ איך שכח מה שכתב הוא בעצמו בה' כלאים פ"י גבי הא דר' אשי דאפילו שהה כדי לפשוט וללבוש חייב שכתב ויש לתמוה מאחר שאינו עושה מעשה בכל פעם למה יתחייב על כל התראה והתראה ונ"ל שמאחר שהיה בידו לתקן להסיר האיסור מעליו בכל פעם שמתרין בו חשוב כלובש וכן כתב הריטב"א בשם התוס' וכתב שהביא ראיה לדבר ע"כ. וה"נ הוי מצי לשנויי הכא דכיון שיש בידו לצאת משם כשמת הגוסס וכשפרע חבירו את המעזיבה כשלא יצא אחר התראה חשוב כנכנס לשם ומ"מ בעיקר דברי הריטב"א בשם התוס' דבריו תמוהין הם דמה בכך דיש בידו להסיר האיסור מ"מ הרי במה שאינו מסיר את האסור אינו עושה שום מעשה אלא שהוא בשב ואל תעשה והאיסור ממילא חל והרי נותר וכן נשבע לאכול ולא אכל דחשיב להו לאו שאין בו מעשה ברפ"ק דשבועות ובכמה מקומות בש"ס אע"ג דבידו להסיר האיסור שכשאוכל לא יהיה נותר ולא יעבור על שבועתו א"ו כל כה"ג חשוב להו לאו שאין בו מעשה וקרוב הדבר בעיני שכוונת הריטב"א בשם התוס' היא כמ"ש התוס' גופא בשבועות שהבאתי למעלה דה"ט דר"א דמשום דתחלת הלבישה היתה ע"י מעשה חשוב העשיה נמי כמעשה ובעל הכ"מ ז"ל לא דייק במלתי' שפיר אגב ריהטא להביא מדברי הריטב"א ראיה לדבריו וליתא וזה פשוט בעיני כי אין רבותינו בעלי תוס' ז"ל חשודין ח"ו לסבור סברה כזו דהאיך עשו תירוץ מן הקושיא גופא:

ומדברי הרמב"ם נראה לי בזה שטה אחרת שכתב בפ"ה מהלכות נזירות לענין נזיר נכנס לאהל המת. או לבה"ק בשגגה ואחר שנודע לו התרו בו ולא קפץ ויצא אלא עמד שם הרי זה לוקה והוא ששוהא שם כדי השתחויי' כמו טמא שנכנס למקדש ע"כ וכ"כ בפ"ג מהלכות אבל כהן שנכנס לאהל המת או לבה"ק בשגגה ואחר שידע התרו בו אם קפץ ויצא פטור ואם ישב שם כדי השתחוי' כמו בענין טומאת מקדש הרי זה לוקה ע"כ וקשה דידי' אדידי' שהוא ז"ל כתב בפ' וא"ו מהלכות נזירות נכנס לשם בשידה תיבה ומגדל ובא חבירו ופרע עליו את המעזיבה ונטמא אע"פ ששהא שם אינו לוקה אבל מכין אותו מכת מרדות אם שהה עכ"ל והדבר תמוה מ"ש בנכנס לאהל המת בשגגה ואח"כ נודע לו מחייב לכהן ולנזיר בשהיי' ומ"ש בנכנס לשם בשידה תיבה ומגדל ובא חבירו ופרע עליו את המעזיבה דפטר לנזיר אע"פ ששהא מ"ש ההיא שהיי' מהאי שהיי' הא דא ודא אחת היא ועוד שהראב"ד השיגו על האי דינא דנכנס לשם בשידה וכו' ובא חבירו ופרע עליו וכו' אע"פ ששהה שם אינו לוקה. א"א אין דרך הסוגיא כן אלא הבעיא כך היא נכנס בשידה תיבה ומגדל ונזר שם ובא חבירו ופרע עליו את התקרה ונטמא מי בעיא שהי' או לא וכו' אלמא היכא דשהא לית בה ספיקא דחייב מלקות ואם לא שהא הוי ספיקא עכ"ל. והיא תמי' עצומה איך מפרש הרמב"ם סוגי' זו שכתוב להיפך ומה שהליץ הכ"מ בעדו שהוא ז"ל מפרש דהכי קמיבעי לי' בעי שהיי' למלקות שאם ישהה ילקה או לא בעי שהיי' כלומר שהיי' אין לה ענין שאינה מעלה ולא מורדת דאפילו שהה אינו לוקה דכי גמירי שהיי' דלקי עלה במקדש אבל אבראי לא לקי עלה ואסיקנא בתיקו ולקולא עכ"ל אין זה אלא דאזיל בתר אפכא וחלילה להרמב"ם לפרש כן הסוגיא כן חדא לישנא דבעי שהיי' למלקות או לא משמע דלחומרא קא מיבעי לן דילמא לא צריך שהי' ובלא שהיי' נמי חייב דאס"ד דלקולא קמיבעי לי' דדילמא לא מהני שהיי' ואפילו בשהה נמי פטור אין נופל עליו הלשון בעי שהי' או לא בעי שהי' והכי הוי ליה למימר נזיר והוא בבית הקברות ושהה מי חייב או לא דמשמע דפשיטא לו דבלא שהי' וודאי פטור אלא דמספקא ליה אי מהני שהי' או לא מהני ובשהה נמי פטור אבל לישנא דצריך ולא צריך משמע דלחומרא קמיבעי ליה ולחייבו בלא שהי' אבל בשהה פשיטא לי' דחייב. אבל הא לא תקשי לפירש הכ"מ דמפרש דהיכא דלא גמירי שהי' הוי קולא ואפילו בשהה לא מחייב דא"כ מאי קמיבעי ליה התם לר' אשי טימא עצמו במזיד מהו באונס גמירי שהי' במזיד לא גמירי שהי' או דילמא בפנים גמירי שהי' ל"ש באונס ול"ש במזיד ולדידן ע"כ לפוטרו במזיד אפילו בדשהה מבעי ליה ואמאי נימא ק"ו השתא אם נטמא באונס חייב בשיעור שהי' נטמא במזיד לכ"ש דמחייב מיהו בשיעור שהי' דס"ל דאין דנין ק"ו מהלכה. וכן הא דבעי רבא התם אצטריך שהי' למלקות לענין טומאת מקדש לדברי הכ"מ נמי ה"ט דמשום דאין דנין ק"ו מהלכה ועוד האי בעי' דמלקות בלא"ה אתא שפיר דקי"ל אין עונשין מן הדין אבל דברי הרמב"ם א"א לפרש כן מטעם דכתיבנא ועוד יגיד עליו רעו שהרי שם למעלה מהאי בעי' דנזיר בקבר בעי ר' אשי הא דטימא עצמו במזיד שכתבתי והתם ע"כ להרמב"ם אפילו אם תמצא לומר דבמזיד לא גמירי שהי' מ"מ בשהה וודאי חייב וע"כ לא קמיבעי לי' אלא לחומרא אם מחייב אפילו פחות מכדי שיעור שהי' או דילמא לא מחייב עד דשהה שיעור שהי' אבל בשהה פשיטא לן דמחייב ולא אמרינן דאי במזיד לא גמירי שהי' אפילו בשהה שפטור לפטור משום דכי גמירי הלכתא לקולא גמירי דאינו חייב עד דשהה וממילא היכא דלא גמירי הלכתא בדלא שהה נמי חייב שהרי כתב בפ' ג' מה' ביאת מקדש נכנס למקדש ונטמא שם אחר שנכנס אפילו טמא עצמו במזיד ימהר ויבהל ויצא בדרך קצרה ואסור לו לשהות או להשתחוות או לצאת בדרך ארוכה ואם שהה או שיצא בארוכה אע"פ שלא שהה או שהחזיר פניו להיכל והשתחווה אע"פ שלא שהה חייב כרת ואם הי' שוגג מביא קרבן ע"כ הרי שפסק בטימא עצמו במזיד אם שהה במזיד חייב כרת ובשוגג חייב קרבן אע"ג דלא איפשט בעיין דטימא עצמו במזיד מ"מ מחייב לו בשהה אלמא בשהה פשיטא לן דחייב. וע"כ לא קמיבעי לן אלא דלא שהה ומש"ה פסק בלא שהה דספיקא לקולא וה"נ משמע מדבריו דבמזיד צריך שהי' לחייב כרת והא נמי הוי איבעי' דלא איפשיטא אי צריך שהי' למלקות או לאו ומ"מ בדשהה מחייב ליה אלמא היכא דלא גמירי שהי' כגון טימא עצמו במזיד או בשהי' למלקות את"ל דלא גמירי שהי' אפילו בלא שהי' מחייב. ה"ה בנזיר בקבר דלא גמירי שהי' אפילו פחות מכדי שהי' מחייב וא"כ היכי אפשר לפטור נזיר בקבר בדשהה לחייב ממ"נ אי לא גמירי שהי' אפילו בפחות מכדי שיעור שהי' חייב אי גמירי שהי' בדשהה מיהו לחייב ומן התימא היותר גדולה על הכ"מ שאיך אפשר לומר שהרמב"ם פוטר בנזיר אפילו בדשהה שהרי בפ' ה' מה' נזירות מחייב בנכנס לאהל המת או לבית הקברות בשגגה ואחר שנודע לו התרו בו ולא קפץ ויצא בדשהה שם כדי השתחווי' ומכאן מוכח להדי' שהרמב"ם מפרש האי בעיא זו דנזיר בקבר לחומרא ומספקא אינו מחייב אלא בדשהה ומ"מ בשהה חייב ומה שנ"ל בזה הוא דוודאי דהא דתנן שם בשבועות דבניטמא בעזרה חייב בדשהה כדי השתחוי' ובדלא שהה פטור והלכתא גמירי לה כדמוכח בגמרא וודאי חידושא הוא להאי גיסא ולקולא דאי לאו הלכה הוי מחייב קרבן אפילו בדלא שהה ואע"ג דתנן במסכת כריתות לרבנן פטור מן הקרבן מפני שאין בו מעשה ואפילו ר"ע דפליג עלייהו הוא מטעמא אחרינא כדמפרש בגמרא התם היינו דווקא בחטאת קבועה דכתיב בו אשר לא תעשינה דבעינן דווקא מעשה אבל בטמא מקדש דהוא בקרבן עולה ויורד לא בעינן מעשה ומדינא בנטמא במקדש מביא קרבן עולה ויורד אפי' אם ת"ל דהיכי דנטמא במקדש לא הוי כמעשה אם לא יצא מיד הואיל ונכנס בהיתר שעדיין לא נטמא מ"מ חייב ולא אתי הלכתא אלא להקל עליו דעד שישה' כדי השתחוו' לא מחייב והאי איבעי דנזיר בקבר הכי מיבעי לן אי בעי שהי' למלקות משום דבאונס גמירי שהי' לא שנא בפנים ולא שנא בחוץ וכיון דפרע חבירו מעליו את המעזיבה דהוי ליה טומאת אונס בעי שהיי' ובשהה מיהו מחייב ואפילו לדידן דקי"ל לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו. מ"מ כיון דבאונס נטמא גמירי לן שהיי' ולרבוי' נזיר בקבר אתי חידושי דחידש לן רחמנא דהכי לקי אע"פ שאין בו מעשה כמו שחידש לן הכא דבטומאת אונס אינו מביא קרבן עד דשהה משא"כ בכל התורה כולה ה"ה לענין מלקות בנזיר בקבר גלוי לן דאף על פי שאין בו מעשה לוקה משא"כ בכל התורה כולה או דלמא בפנים גמירי שהי' בחוץ לא גמירי שהי' ולמ"ד לאו שאין בו מעשה לוקין עליו בלא שהה נמי חייב אבל לדידן דקים לן לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו אפילו שהה נמי פטור דהא לא חידש לן רחמנא הכא מידי יותר משאר דוכתא ואע"ג דתחילת הכניסה היתה ע"י מעשה לא דמי לכלאים דרב אשי דחייב בשהה כדי לפשוט וללבוש משום דתחילת הלבישה היתה ע"י מעשה דשאני התם דמשום תחלת הלבישה שהיתה באיסור שלבש בגד כלאים מה"ט חייב על כל שהיי' ושהיי' שכדי לפשוט וללבוש כאלו עושה מעשה דמהני לי' תחלת הלבישה שהיתה באיסור וע"י מעשה זה נגרר כל משך זמן הלבישה אחר המעשה שנעשה בהתחלת האיסור משא"כ בנזיר בקבר שהתחלת המעשה שהיא הכניסה לא היתה באיסורי שהרי נכנס בשידה תיבה ומגדל וכניסה זו לא מעלה ולא מורדת. והאיסור מתחיל משבא חבירו ופרע עליו את המעזיבה ואף על פי שלא יצא אין כאן מעשה ולא מצטרפת כאן תחלת הכניסה שהיתה בהיתר אע"פ שהיתה במעשה לסוף השהי' של איסור שלא היתה במעשה ומה"ט פסק הרמב"ם בנכנס לשם בשידה תיבה ומגדל ובא חבירו ופרע עליו את המעזיבה דפטור אף על פי ששהה כיון דלא איפשיט בעי' דבאונס אי גמירי שהיי' ואיכא לספקא דלמא בפנים גמירי שהיי' ולא נאמרה להלכתא כלל גבי נזיר א"כ דין נזיר ככל התורה כולה וקי"ל לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו ולא מפיק נמי נזיר מהאי כללא דכיון דלא חידש בו רחמנא מידי מספיקא לא מלקינן לי' אפילו בשהיי' כיון דאין בו מעשה ומהשתא נסתלקה השגת הראב"ד מעליו משא"כ בנכנס לאהל המת בשגגה ואח"כ נודע לו דחייב בשהה אע"ג דאיכא למימר בפנים גמירי שהיי' מ"מ אף שלא נאמר הלכתא גבי נזיר אפילו הכא כיון דשעת הכניסה שהיתה במעשה אע"ג דהיה שוגג מ"מ הוא באיסור ושם איסור עליו חשבינן לי' לכל זמן שהוא באהל המת ע"י כניסה שוגגת זו שהיתה באיסור כאלו יש בה מעשה ודמי לכלאים לר' אשי דאם שהה כדי לפשוט וללבוש חייב ומ"מ בלא שהה כדי השתחוי' משעה שנודע לו פטור משום שמא באונס גמירי ואף גבי נזיר גמירי הלכתא דבעינן שהה ובלא שהה פטור וא"ת למאי דפרישת לן לר' אשי למבעיין נזיר בקבר אי בעי שהיי' למלקות או לא בעי שהיי' משום דבפנים גמירי שהיי' ולקי אפילו בלא שהיי'. והיינו דלא כהלכתא דלמאן דאמר לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו וקי"ל כוותי' לא לקי הוי לי' למיבעי אליבי' דהלכתא הכא נזיר בקבר אי לקי על ידי שהיי' מיהת או לא דבאונס גמירי שהיי' לקי מיהת בשהיי' אע"פ שאין בו מעשה ואי בפנים גמירי שהיי' אפילו בשהה אינו לוקה דאין בו מעשה וי"ל דלרבותא נקט לאיבעיא דידי' אליבא דמ"ד לאו שאין בו מעשה לוקין עליו וקמ"ל דאת"ל באונס גמירי שהיי' אי קולא איקל רחמנא עליו דלא לקי עד דשהה ואי הוי בעי לה אליבא דמ"ד לאו שאין בו מעשה אין לוקין אי נאמרה הלכתא גבי' לאחמורי עליו דלילקי בשהה הא דלמ"ד לאו שאין בו מעשה לוקין עליו לא גמירי הלכתא לאקולי עליו ולהיות חוטא נשכר דלא לילקי בדלא שהה כיון דמדינא לקי אף על גב דלא שהה קמ"ל דאפילו לדידי' איכא למבעי דילמא גמירי הלכתא להקל מ"מ לדעת הרמב"ם קשה לי הא דלא מיבעי לי' אליבא דכ"ע בנכנס לבית הקברות בשוגג ואח"כ נודע לו דלקי לכ"ע כאלו יש בו מעשה אי בעי שהיי' או לקי אע"ג דלא שהה והוי קמ"ל אליבי' דכ"ע הך רבותא דקאמרן ולולי דברי הרמב"ם דבנכנס שוגג ואח"כ נודע לו דלא מחויב אלא בשהה אפילו תימא דבנכנס בשוגג ואח"כ נודע לו חשוב כעושה מעשה לענין מלקות מ"מ לק"מ אמאי מוקי הש"ס במסכת נזיר לאיבעי דנזיר בקבר כגון שנכנס בשידה תיבה ומגדל ובא חבירו ופרע עליו את המעזיבה במלתא דלא שכיחא אמאי לא מוקי לה בנכנס בשוגג ואח"כ נודע ואליבי' דהלכתא וי"ל דבכה"ג לא בעי' שהיי' אפילו את"ל דבאונס גמירי שהיי' משום דבטומאת מקדש גופא לא גמירי שהיי' אלא בגוונא דתנן נטמא בעזרה דבכניסתו לא הי' טמא כלל ולכאורה הכי משמע מאיבעי דטימא עצמו במזיד מאי באונס גמירי שהיי' במזיד לא גמירי שהיי' או דילמא בפנים גמירי שהיי' ל"ש באונס ול"ש במזיד ופרש"י בפנים גמירי שהיי' בטומאה שאירע לו בתוך העזרה ע"כ מש"ה מפרש רש"י לאיבעי דנזיר בקבר בנכנס בשידה תיבה ומגדל וכן פרש"י ז"ל נזיר בקבר שנטמא באונס בתוך בית הקברות דומי' דנטמא בעזרה שלא נתחייב בפנים בכניסתו כו' ע"כ אבל בנטמא קודם לכן אע"פ שנכנס בשוגג ואח"כ נודע לו לא בעי שהיי' כדי השתחוויי' אפילו בטומאת מקדש אבל בנכנס בשידה תיבה ומגדל הוי כניסתו בטהרה דומי' דנטמא בפנים אבל על הרמב"ם קשה:

ועוד מדקמיבעי לן בנזיר שנכנס בשידה תיבה ומגדל ולא מיבעי לן בכהן בכה"ג ש"מ בכהן פשיטא לן דחייב אפילו בלא שהיי' וע"כ ה"ט משום דקודם שנכנס לשם בהיתר הי' עליו קדושת כהונה שמוזהר מטומאת מת מש"ה חייב בלא שהיי' ע"כ לא קמיבעי לן אלא בנזיר שמשעת כניסה לבית הקברות לא הי' עליו קדושת נזירות ושם קבל עליו הנזירות והרמב"ם כתב בפ"ג מה' אבל כהן שנכנס באהל המת או לבית הקברות בשגגה ואחר שידע התרו בו:

אם קפץ ויצא פטור ואם ישב שם כדי השתחווי' כמו שבארנו בענין טומאת מקדש הרי זה לוקה ע"כ ולטעמי' אזיל דבנזיר שנכנס בשוגג ואח"כ נודע לו בעי שהיי' ועוד שאפילו על רש"י ז"ל אני תמה שמתוך פירושו משמע דאם הי' נזיר כבר ונכנס לבית הקברות בשידה תיבה ומגדל ובא חבירו ופרע עליו את המעזיבה ואם באונס גמירי שהיי' ל"ש בפנים ול"ש בחוץ אין לוקה עד שישהה כדי השתחוי' והא ליתא דאם הי' נזיר כבר אף על פי שפרע עליו את המעזיבה לאחר שנכנס לבה"ק לא בעי שהיי' אפילו אם גמירי שהיי' באונס ולא מיבעי לןן אלא אם כן קיבל עליו נזירות בבית הקברות בטהרה כגון שנכנס לשם בשידה תיבה ומגדל קודם שנזר ונזר שם בעודו טהור ונטמא באונס אחר שנזר כגון שבא חבירו ופרע עליו את המעזיבה אבל אם הי' נזיר קודם שנכנס לשם אע"פ שנכנס לשם בטהרה ונטמא באונס וודאי לא בעי שהיי' והיינו דגרסינן שם במסכת נזיר והוא בבה"ק מהו כו' דמשמע שקיבל עליו הנזירות אחר שנכנס לבה"ק דאם לא כן הו"ל למימר נזיר ונכנס לבה"ק ומתניתין וכל הסוגיא דהתם מיירי מנזיר והוא בבה"ק ופירש"י דכל הסוגיא הכי הוי דקיבל עליו נזירות אחר שנכנס לבית הקברות אע"פ שכתוב בספרים דידן נזיר והוא בבית הקברות האי יו"ד של נזיר טעות סופר הוא. ונזר והוא בבית הקברות גרסינן גם אחר האיבעי' זו גרסינן בעי ר' אשי נזיר והוא בבה"ק טעון גילוח או לא. כי בעי תגלחת טהור שנטמא דקא מטמא נזירותו אבל טמא שנזר לא או דילמא ל"ש וההוא נזיר והוא בבה"ק ע"כ פירושו שקיבל עליו נזירות בבית הקברות ודקאמר כי בעי תגלחת טהור שנטמא כו' אבל טמא דנזיר לא ומדכולי' סוגי' דלפניו ודלאחריו מיירי שקיבל עליו הנזירות בבה"ק וכמו שמפרש רש"י להאי בעי דשהיי' באמצע אלמא האי בעי נמי בכה"ג איירי וגם בהאי בעיא דגילוח נמי כתוב בספרים דידן נזיר ביו"ד ושיבוש הוא אלא נזר בלא יו"ד גרסינן ונחזור לבעיי' דשהיי' דמיבעי לן נזר והוא בבה"ק דהיינו שקיבל עליו אחר שנכנס לשם בעי שהיי' למלקות או לא והיינו דקאמר ה"ד אילימא דא"ל לא תנזור הלא במקבל עליו נזירות בבה"ק מיירי וכן פירש הראב"ד בפ"ו מה' נזירות הנזכרה אלא האי בעי' כך היא נכנס, בשידה תיבה ומגדל ונזר שם. ובא חבירו ופרע עליו את התקרה ונטמא מי בעי שהיי' או לא ע"כ וקשה לי על הראב"ד דמפרש לאיבעי דנזיר בקבר כשנזר שם בבה"ק מיירי אמאי לא השיגו בהא דנזיר שנכנס בשוגג ובהא דכהן שנכנס לאהל המת דלחייב בהני תרתי אע"ג דלא שהה וכן דעת המפרש במס' נזיר שפירש בעי רבא הואיל דאמר ר' יוחנן דלוקה ותנן במתניתין כוותי' בעי שהיי' למלקות כו' ע"כ והא דרבי יוחנן במקבל עליו נזירות בבה"ק איירי באותו סוגי' וכן פירש עוד כגון שנכנס בשידה תיבה ומגדל בבה"ק שמפסיק בינו ובין הטומאה ונזר בעודו בשידה שהיה טהור. ואחר כך בא חבירו ופרע עלי' את המעזיבה שהוא תחתיו שהיתה השידה על ראשו ע"כ וגם הרמב"ם עצמו כתב. מי שנזר והוא בבה"ק נזירות חל עליו ואפי' שהה שם כמה ימים אין עולין לו ולוקין לכל שהייתו שם ואם התרו בו שלא יזיר שם אינו מגלח שערו כשיצא משם ואם נטמא שם בבה"ק באחת מן הטומאות שהנזיר מגלח עליהן אינו מגלח ואינו מביא קרבן טומאה נכנס לשם בשידה תיבה ומגדל ובא חבירו ופרע עליו המעזיבה ונטמא. אע"פ ששהה שם אינו לוקה אבל מכין אותו מכת מרדות אם שהה יצא מבית הקברות ושהה ימים וחזר ונכנס אין אותו הימים עולין לו ע"כ הרי שהתחיל שנזר בעודו בבה"ק וסיים בדין דיצא משם ובאמצע הכניס דין בנכנס לשם בשידה תיבה ומגדל אלמא דהוא ז"ל נמי מיירי כמו שפרשתי לבעיין דנזיר והוא בבה"ק וכדאמרן ותימא לי' עליו ז"ל ל"ל למינקט בכה"ג שנכנס בהיתר ונזר שם אפילו נזר קודם ונכנס בהיתר נמי דלדידי' ליכא למימר האי בעיי' כדפרישית. ולישנא הש"ס נקט כדרכו בכ"מ דהא גופא תקשי לי' ל"ל להש"ס למבעי כה"ג שהרי להרמב"ם אי באונס גמירי שהיי' אפילו בנזיר מקודם ונכנס בשוגג בעי שהיי' כ"ש בנזיר שנכנס בהיתר דאיכא למבעי אי בעי שהיי' דדמי' טפי לנכנס לעזרה ונטמא דתנן בפ' ד' דשבועות ואי בפנים גמירי שהיי' אין שום רבותא בזה יותר מזה כיון שלא נאמרה הלכתא אבראי ולקי בלא שהיי' למ"ד לאו שאין בו מעשה לוקין עליו וליכא למימר דאף על פי שהוא ז"ל מפרש האי בעי' בנזיר ואחר כך נכנס בהיתר והכניסה כיון שהיתה אחר חלות הנזירות אע"פ שהיתה בהיתר גורמת לכל זמן שהוא בבה"ק להיות כעושה מעשה וללקות עליו אפילו למ"ד לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו כאלו נכנס באיסור דחייב על כל שהיי' ושהיי' כ"ש של כדי לצאת ולכנוס אע"פ שלא שהה כדי השתחוי' דומי' דכלאי' דחייב לר' אשי בשהה כדי לפשוט וללבוש ומבעי לן אפילו למ"ד לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו מ"מ כיון שנזר קודם שנכנס כיש בו מעשה דנינין לי' לחייב על זמן שהייתו בבה"ק שבא ע"י מעשה של הכניסה שהיתה אחר חלות הנזירות ומיבעי לן אי באונס גמירי בעי שהיי' כדי השתחוויי' ואי בפנים גמירי לא בעי שהיי' ולוקין אותו כיון דנזר כבר אף על פי שנכנס בהיתר כנכנס באיסור דמי' להא מילתא לדון כל זמן שהייתו בבה"ק כעושה מעשה הואיל שהשהיי' היתה באה ע"י מעשה של כניסה שהיתה כבר נזיר וכיון שעלתה בתיקו אזלינן לקולא ולא לקי בכה"ג אלא א"כ שהה כדי השתחויה והרמב"ם ל"צ לאשמועינן כה"ג היכא דנזיר כבר ונכנס בהיתר דאינו חייב אלא א"כ שהה כדי השתחוי' כיון דכבר כתב היכא דנזר כבר ונכנס בשוגג ואח"כ נודע לו דאינו חייב אלא א"כ שהה כדי השתחווי'י אלמא אי באונס גמירי אפילו בנכנס באיסור בשוגג נמי גמירי דאינו חייב אלא א"כ שהה כדי השתחווי'. כ"ש היכי שנכנס בהיתר אע"פ שנזיר כבר דהוי יותר דמי' להא דתנן נכנס לעזרה ונטמא דהוי בכללא דהלכתא דאי באונס גמירי שהיי' דאינו חייב אלא א"כ שהה כדי השתחווי' ומה"ט שינה הרמב"ם וכתב שהא דנכנס בשידה תיבה ומגדל דנכנס בהיתר ואח"כ נזר דהוא דאינו לוקה אא"כ ששהה שם אחר שפרע עליו חבירו את המעזיבה כדי השתחווי וטעמא דמלתא דלא חשבינן לי' כעושה מעשה בשהייתו משום (שעל) מעשה של הכניסה (הוי) ולחייבו מיהו בשהה כדי השתחווי משום כיון דבשעת כניסה זו לא היה עדיין נזיר אין ראוי' לכניסה זו לגרום השהיי' שלאחר קבלת הנזירות כעושה מעשה כיון דבשעת מעשה של הכניסה לא הי' עדיין הנזירות בעולם ומדלא פטיר לי' הרמב"ם בשהה כדי השתחווי' אלא בנכנס ואח"כ נזר ממילא שמעינן בנזר ואח"כ נכנס אע"פ שנכנס בהיתר כגון דחל עליו נזירות כבר כשנכנס חייב מיהו בשהה. וקמ"ל בנזר ונכנס בשוגג דאינו חייב אלא בשהה משום דאי באונס גמירי בכה"ג נמי נאמרה הלכתא ושנכנס ואח"כ נזר קמ"ל דפטור אפילו בשהה וממילא משמע דבנר ואח"כ נכנס בהיתר דחייב מדלא פטור אלא בשנכנס ואח"כ נזר ומ"מ שהה בעינן (מכ"ש):

(חסר מלות אחדות בכ"י אבל הענין מובן בלי טורח):

וא"ש מה שהקשיתי להרמב"ם הא דלא מבעי' לי' אליבי' בנכנס לבית הקברות בשוגג ואח"כ נודע לו דלוקה לכ"ע דהשתא נמי אליבי' דכ"ע מבעי לי' אפילו למ"ד לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו ולא קשה נמי אמאי לא מבעי' לן כה"ג דשכיח טפי משום דרבותא קמשמע לן דאפי' בנכנס בהיתר מכל מקום לוקה הואיל ונזר כבר אפי' למ"ד לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו אבל א"א לפרש דברי הרמב"ם כן שהרי כתב בפ' ג' מה' ביאת מקדש לענין טומאת מקדש יצא בקצרה והלך מעט ועמד ושהה מעט עד שנצטרף מכל השהיות כדי השתחווי' במזיד אינו לוקה בשוגג אינו מביא קרבן מפני שהדבר ספק אבל מכין אותו מכת מרדות ע"כ. ובנכנס למקדש ואחר כך נטמא איירי התם ומה טעמא דאינו לוקה משום דמבעי לן בגמרא במסכת שבועות שם שהיות מהו שיצטרפו ולא איפשיט לן אבל בשהה בבת אחת שיעור שהיי' כדי השתחוי' לוקה אף על פי שכשנכנס לעזרה טהור הי' ואחר כך נטמא חשבינן לי' כעושה מעשה על הכניסה שהיתה בהיתר שעדיין לא נטמא ודמי' לנכנס ואח"כ (הזהיר) [נזר] שכמו שבכאן שבעת כניסתו למקום טומאה ה"ה התם לא [היה] טמא עדיין בשעת כניסה ואף על פי שהרמב"ם פסק לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו מ"מ ע"י כניסה זו של היתר ה"ל כלאו שיש בו מעשה ואע"ג דמבעי לן התם לענין טומאת מקדש אי גמירי שהיי' למלקות או לא ולא איפשיט לן מ"מ אפילו אי לא גמירי שהיי' במזיד למלקות אפילו הכי לקי מיהת בשהה אלמא כניסה של היתר עושה את השהיי' כמעשה ולוקין עליו אפילו את"ל לקרבן גמירי שהיי' וה"ה לנכנס לבית הקברות ואחר כך נזר נלקה מה"ט ועוד שא"א לפרש לאיבעי דנזיר בקבר למ"ד לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו כמו שאכתוב לקמן בס"ד ומכח קושיא זו א"א נמי לפרש כשיטה ראשונה שכתבתי לדעת הרמב"ם ועוד קשה לי על אותו שיטה מהא דכתב הרמב"ם בפ"ה מה' נזירות נזיר שנכנס לבה"ק ושהה שם עד שמת שם המת או שנכנס לאהל המת בשידה תיבה ומגדל ובא חבירו ופרע מעליו מדעתו הרי זה לוקה שתים אחת משום לא יבא וא' משום לא יטמא שהרי טומאה וביאה באין כאחת ע"כ הרי כשנכנס לבית הי' בהיתר ואפ"ה לוקה בשהה עד שמת המת אבל לפירש שני לק"מ דכיון שהיה נזיר כשנכנס לבית אע"פ שנכנס בהיתר חייב בשהייתו שם אחר שמת המת ונחזור לענינינו דאיבעי זו דנזיר בקבר דכבר פירשתי לאיבעי זו בתרי גוונא. ולתרווייהו פירשו הכי הוא דאי אבראי גמירי הלכתא דנזיר בקבר הוי נמי בכללא דהלכתא אפילו למ"ד לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו מ"מ חידש לן רחמנא בהלכתא חומרא זו דבשהה כדי השתחוי' לקי הכא ולמ"ד לאו שאין בו מעשה לוקין עליו חידש לן רחמנא בהלכתא זו קולא דבדלא שהה כדי השתחוי' אינו לוקה ולא מיבעי' לן אלא בדלא שהה אי לקי ואי בפנים גמירי שהיי' ונזיר בקבר לאו בכלל הלכתא זו:

(סוף התשובה חסר קצת בכ"י):

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף