שאגת אריה החדשות/ט

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

שאגת אריה החדשות ט

שאלה ט

אחר שנתברר לנו בסימן הקדום בראיות ברורות שאפילו ישראל מצווה על טומאת קרובים מן התורה ראוי לברר אם חייב לטמא על הספיקות. כגון ספק אחיו ספק אינו אחיו ספק בנו ספק אינו בנו או דלמא אינו חייב לטמא א"ע רק לקרובים הוודאים אבל לא לספיקות:

תשובה מצד הסברא הדבר ברור דכיון דישראל נמי מצווה לטמא לקרובים מן התורה א"כ דה"ה דחייב נמי לטמא לספק קרובים דהא הוה ליה ספיקא דאורייתא וכיון דספיקא דאורייתא הוא לחומרא אזלינן כדקי"ל ספיקא דאורייתא לחומרא אזלינן וכן נראה מדברי הרמב"ן בתה"א דכתב בזה הלשון ועכשיו אני חוזר לסייע על דברי הגאונים ז"ל ששנו באבל ספק שהוא אחיו ספק אינו אחיו ספק שהוא בנו. ספק אינו בנו מתאבל ואונן ואינו מטמא כו' הרי בכאן ספק אבילות להחמיר אלמא ספק תורה היא וזו שהקשינו למה הקילו בספק וולדות ונראה בעיני שלא מפני ספק של דבריהם הקילו בהן. אלא שכל ספק בן קיימא אין לבו של אדם דוה עליו. ולא מקיים בו ואחריתה כיום מר כו' עד וכן לענין אבילות וכמו שהעתקתי דבריו למעלה (בסי' הקודם) ומסיים הרמב"ן שם ואע"ג דתני התם לה יטמא על הוודאי הוא מטמא ואינו מטמא על הספק ואפילו הכי מתאבל ואונן על הספק. לענין ספיקות ליכא למגמר אנינות ואבילות מטומאה דהתם איכא איסורא דטומאת כהן ולא אתי עשה דספק ודחי ל"ת דוודאי משא"כ בנפלים דוודאי בנו ובתו הן והוציאן הכתוב מן הכלל ואני סובר שזה שאמרו לה יטמא לוודאי הוא מטמא ואינו מטמא על הספק אסמכתא בעלמא היא דנקט בקרא. ולא אצטריך קרא למעוטי ספיקא לטומאה שאין ספק מצוה מוציא מידי וודאי איסורא ע"כ. הרי משמע בהדיא מדבריו דדווקא כהן אינו מטמא לספק קרובים משום שאין ספק מצוה דטומאת קרובים מוציא מידי וודאי איסורא דטומאת כהן שאסור לטמא למתים אבל לגבי ישראל דליכא גביה איסורא לטמא למתים אפילו לרחוקים א"כ מחויב לטמא א"ע לספק קרובים כמו שמתאבל עליהם מספק משום דספק של תורה הוא כמו שכתב הרמב"ן ז"ל וה"ט שייך נמי לענין טומאת קרובים לגבי ישראל שמחויב לטמא א"ע מספק. אלא בספק בן קיימא לדעת (הרמב"ן ז"ל) נראה לי שאין צריך לטמא בו מספק אפילו ישראל שהרי אפילו בדלא אשתהי באדם שלשים יום דהוה כספק נפל לר"ש בן גמליאל אע"ג דרוב וולדות לאו נפלים נינהו מ"מ אין כהן מטמא לו וטעמא משום דבעינן בנו ובתו דומיא דאב ואם שהם וודאין בני קיימא ולאו משום ספק מיעטינהו רחמנא ולחומרא אזלינן גבי טומאת כהנים דא"כ הוה לן למיזל בתר רובא ורוב וולדות לאו נפלים נינהו אלא וודאי דלגמרי מיעטינהו רחמנא שאין צריך לטמא לבנו ובתו אלא דומיא דאב ואם שאי אפשר לספק בהם כלל אם הם בני קיימא ומה"ט למדו ממנו להקל באבילות אע"ג דאבילות יום ראשון הוה דאורייתא לדעת הגאונים ז"ל א"צ להתאבל עליו כל שלא שהה אע"ג דאם מתאבל עליו ליכא ספק איסורא מ"מ פטרי' רחמנא ש"מ דאפילו ישראל אין צריך א א"ע לבנו ובתו כל שלא שהה דאם היה צריך לטמא א"ע ללא שהה וא"כ ע"כ הא דאין כהן מטמא לו היינו משום ספק איסורא דטומאת כהן א"כ אי אפשר ללמוד אבילות ממנו לומר שאין מתאבל עליו כמו שאי אפשר ללמוד שאינו מתאבל על שאר ספיקות מדאין כהן מטמא לספק קרוב מטעמא דאין ספק מצוה מוציא מידי וודאי איסורא דטומאת כהן (אלא וודאי) אפילו ישראל א"צ לטמא א"ע לבנו ובתו כל שלא שהה אע"ג דרוב וולדות לאו נפלים נינהו כש"כ שאין צריך לטמא א"ע בספק שקול אם בן קיימא הוא או לא כגון ספק בן ח' ספק בן ט'.

מיהו כל זה לדעת הרמב"ן אבל לדידי איפכא מסתברא דוודאי לבנו ובתו כל שלא שהה שלשים יום מחויב ישראל לטמא להם מן התורה דאזלינן בתר רובא והרי רוב וולדות לאו נפלים נינהו אלא גבי כהן חששו חכמים למיעוטי דלמא נפל הוא מחמת איסור טומאה דכהונה אבל ישראל מחויב לטמא להם אבל בכל הספיקות כגון ספק קרובו ספק אינו קרובו או בספק שקול של בן קיימא דליכא למימר זיל בתר רובא בזה וודאי יש לדון אם מחויב ישראל לטמא להם מספק ככל ספיקא (דאורייתא) דאזלינן לחומרא וכמו שמתאבל על ספק בנו או אחיו מן התורה לדעת הגאונים דס"ל אבילות יום ראשון דאורייתא או נימא כיון דתניא בספרי לה יטמא על הוודאי הוא מטמא ואינו מטמא על הספק יש לומר דדרשא גמורה היא ומשום כהן לא צריך למעוטי ספיקות מלטמא להם. דהא פשיטא שאין ספק מצוה מוציא מידי וודאי איסורא דטומאת כהן וכי אצטריך קרא למעוטי ספיקות מלטמא להם משום ישראל אצטריך דליכא גבי' דררא דאיסורא אם אינו קרובו הספק הזה שמטמא לו והוה אמינא שחייב לטמא לו מספק דהא ספיקא דאורייתא לחומרא קמ"ל קרא לה יטמא על הוודאי הוא מטמא ואין צריך לטמא על הספק אע"פ שאינו מוזהר על הטומאה רחמנא פטרי' מהאי קרא דלה יטמא דספיקות לאו בני חיובא נינהו לטמויי מגזירת הכתוב דאזיל רחמנא גבי מ"ע זו דטומאת קרובים (לקולא) בספיקא משא"כ בכל הכתובים דקי"ל ספיקא דאורייתא לחומרא והכי מסתברא דהשתא הוה דרשא דספרי דווקא ולא אסמכתא בעלמא:

ומכאן נמי יש להוכיח דישראלים נמי מצווים על טומאת קרובים דאם לא כן קרא למעוטי ספק למה לי (קרא) פשיטא הא לא אתי ספק מצוה ודחי לוודאי איסורא וכדברי הרמב"ן אבל אי ישראל מצווה על מצוה זו אתי שפיר דממעט ספק דאפילו ישראל דליכא גבי' איסורא מ"מ ספיקא רחמנא פטרי' מלטמא לו והיינו דצריך קרא דלה יטמא דבלא קרא ה"א דחייב לטמא מספק ככל ספיקא דאזלינן לחומרא בדאורייתא קמ"ל קרא דלה יטמא דכאן אין צריך לטמא על הספק אלא שגם בזה י"ל לדעת הרמב"ם דס"ל דכהנת אינה מצווה על טומאת קרובים משום דבני אהרן כתובים בפרשה ולדידי' ה"ה דישראל נמי אין מצווים על טומאת קרובים כיון דבני אהרן דווקא וא"כ תקשה לי' למה לי למעוטי ספיקות מן לה יטמא הא קי"ל ספיקא דאורייתא לחומרא ופשיטא דלא אתי ספק מצוה ודחי לוודאי איסורא דטומאת כהן דלדידי' ע"כ מיעוטי דספיקות לכהנים לחוד אצטריך דאילו ישראל אינו מצווה לא על איסור טומאה ולא על מצות טומאת קרובים וכיון דמיעוטי דספיקות לכהנים לחוד אתי א"כ למה לי למעט ספיקא פשיטא הא בלא קרא נמי הוה אמינא דכהן אינו מטמא לספק כיון דקי"ל ספיקא דאורייתא לחומרא דהא לא קשה מידי דהרמב"ם לטעמי' אזיל שכתב בפ' תשיעי מהלכות טומאת מת דבר ידוע שכל אלו הטומאות וכיוצא בהן שהן משום ספק הרי הן של דבריהם ואין טמא מן התורה אלא מי שנטמא טומאה וודאי אבל כל הספיקות בין בטומאת כו' בין בעריות ושבתות אין להם אלא מדברי סופרים ע"כ וכן כתב הרמב"ם בסוף הלכות כלאים וא"כ צריך קרא למעוטי את הספיקות מן לה יטמא דאי לא מיעט רחמנא הוה אמינא כיון דאחותו ספק היא ורחמנא שרי' לטמא לאחותו וודאי לספק אחותו סד"א דיטמא אם ירצה דהא כל ספיקא דאיסורא מן התורה שרי' קמ"ל קרא דלא:

ודע שהרבה מחכמי הדורות חלקו על הרמב"ם בזה וס"ל דכל ספק איסור אסור מן התורה ולא הודה לו אלא איש ריבו הראב"ד ז"ל ויש לי אריכות דברים בזה אלא שאין זה מקומו להאריך בו רק מפני שנוגע לעניננו אבאר אפס קצהו ממנו. דע שהר"ן בסוף פ"ק דקדושין כתב שהרשב"א נחלק עליו וס"ל ספיקא דאורייתא איסורא מדברי תורה (והביא ראיה מדאיבעי) לן בפ"ק דחולין מנא הא מלתא דאמור רבנן זיל בתר רובא ואמרינן למפשטא משבירות עצם בפסח ודכוותי' כדאיתא התם דרחמנא אמר עצם לא תשברו בו וניחוש שמא ניקב קרום של מוח אלא דאמרינן זיל בתר רובא ואם איתא מאי ראיה מהני לרובא דעלמא דאתחזק איסורא דהא הני אפילו לא אזלינן בתר רובא שרי' דהא ספק טריפות נינהו וכל ספק איסורא רחמנא שרי' אלא וודאי משמע דמאי דאמרינן דספיקא דאורייתא לחומרא דבר תורה הוא ולא מדבריהם ע"כ וזה הוא הראיה היותר חזקה שהביאו להשיב על דברי הרמב"ם ז"ל ולדידי לאו ראיה היא כלל שהרי איתא בפ"ק דחולין (דף ט) ועיין בביצה (דף כ"ה) אמר רב הונא בהמה בחייה בחזקת איסור עומדת עד שיוודע לך במה נשחטה ופרש"י בחזקת איסור עומדת שהרי אסורה עליו משום אבר מן החי עכ"ל ומה"ט כל ספק בשחיטה אמרינן דאסורה דהעמד אותה על חזקתה הראשונה שהיתה אסורה משום אבר מן החי והכי נמי בספק טריפה נמי ראוי להעמידה על חזקתה הראשונה שהיתה אסורה משום אבר מן החי ומה"ט ראוי לאסור ספק טריפה משום חזקתה הראשונה שהיתה אסורה משום אבר מן החי ואע"ג דמסיים שם רב הונא למלתי' נשחטה בחזקת היתר עומדת עד שיוודע לך במה נטרפה אע"ג דאית לה ריעותא כדמפרש הש"ס התם הא דאמרינן נשחטה בחזקת היתר עומדת לאו מטעם חזקה קאתינן עלה דאיזה חזקת היתר יש לה משנשחטה אפילו אם תמצא לומר דאין מחזיקין חזקת איסור מאיסור לאיסור כגון מחזקת אבר מן החי לחזקת טריפה וא"כ ספק טריפה אין לה חזקת איסור משום דבהמה בחי' בחזקת איסור אבר מן החי עומדת ורישא דמלתא דרב הונא דאמר דבהמה בחייה בחזקת איסור עומדת עד שיוודע לך במה נשחטה לאו מחזקת איסור אבר מן החי מיירי אלא חזקת איסור שאינה זבוחה כמו שכתבו התוס' וכמו שאכתוב לקמן מ"מ נהי דבהמה לאחר שנשחטה אין לה חזקת איסור מ"מ גם חזקת היתר אין לה וא"כ מאי נשחטה בחזקת היתר עומדת דקאמר איזה חזקת היתר יש לה אלא ע"כ האי נשחטה בחזקת היתר עומדת דקאמר רב הונא לאו דווקא חזקת היתר מצד חזקה קאמר אלא נקט נשחטה בחזקת היתר עומדת כלומר דמסתמא מחזקינין לה בחזקת היתר ומטעם רובא אתינן עלה משום דרוב בהמות כשירות הן והא דנקט לישנא נשחטה בחזקת היתר עומדת איידי דתנא רישא בהמה בחיי' בחזקת איסור עומדת דהוה דווקא לישנא דחזקה שבחייה יש לה חזקת איסור אבר מן החי נקט נמי סיפא נשחטה בחזקת היתר עומדת לישנא דחזקה ולאו דווקא מטעם חזקה מתירין אותה אלא משום רובא דרוב בהמות כשירות הן וזה ברור וכן פירש הר"ן שם וכו' בהמה בחיי' בחזקת איסור עומדת שהרי אסורה משום אבר מן החי נשחטה הרי היא בחזקת היתר אע"פ שנולד בה ספק טריפות כל שיש לתלות לאחר שחיטה מוקמינן לה בחזקת היתר דסתם בהמות אינן טריפות ותלינן בלאחר שחיטה וכשירה ע"כ הרי בהא דאמרינן נשחטה בחזקת היתר עומדת היינו מטעם דרוב בהמות אינם טריפות והיינו סתם בהמות אינן טריפות דנקטי רש"י והר"ן כלומר דרוב בהמות אינן טריפות קאמרי אבל אי לאו משום טעמא דרוב בהמות אינן טריפות משנשחטה נמי בהאי חזקת איסור גופי' עומדת כמו בחייה שעומדת בחזקת איסור אבר מן החי שמהאי טעמא בעינן עד שיוודע שנשחטה משום דמחזקינן איסור מאיסור לאיסור מחזקת אבר מן החי לחזקת נבילה ה"נ משנשחטה בספק דטריפות ראוי להעמידה בחזקת איסור שבחייה היתה אסורה משום מן החי. ומחזיקינן חזקת איסור מאיסור לאיסור מאיסור אבר מן החי לאיסור טריפות הרי שאין בין עד שידוע שנשחטה לעד שידוע במה נטרפה שניהם שווים בהא שמצד חזקה חזקת איסור יש להם שהוא איסור אבר מן החי אלא בנטרפה יש לה מעלת היתר משום רובא דרוב בהמות אינן טריפות. משא"כ בנשחטה:

והשתא מייתי הש"ס שפיר דאזלינן בתר רובא בשבירת עצמות בפסח ודכוותי' דניחוש שמא ניקב קרום של מוח והרי הכא נמי בחזקת איסור עומדת שהרי בהמה משנשחטה יש לה אותו חזקת איסור גופי' של אבר מן החי. אלא למאי דקי"ל דאזלינן בתר רובא אתי רובא ומרעא לחזקת איסור דקי"ל רובא וחזקה רובא עדיף כדאמרינן בקדושין דף פ') ובכמה מקומות משום הכי אמרינן נשחטה בחזקת היתר עומדת דהיינו רובא דרוב בהמות אינם טריפות. אבל אי אמרת דלא אזלינן בתר רובא א"כ כיון דאתחזק איסורא דאבר מן החי ניחוש שמא טריפה היא משום שמא ניקב קרום של מוח דכיון דאתחזק איסורא מדאורייתא מספיקא אזלינן לחומרא אלא וודאי ש"מ דאזלינן בתר רובא אפילו במקום דאתחזק איסורא נמי דהוה ליה ספיקא דאזלינן לחומרא בדאורייתא במקום דאתחזק איסורא אפילו הכי אזלינן בתר רובא משום דרובא וחזקה רובא עדיף ומהכא פשיטא ליה להגמרא בכל דוכתא דרובא וחזקה רובא עדיף דהא הכא חזקת איסור יש לבהמה אפי' משנשחטה ואפי' הכי אזלינן בתר רובא וש"מ דרובא עדיף מחזקה ואע"פ שהתוס' כתבו שם (ביצה ד' כ"ה) אהא דמייתי הש"ס התם מלתא דבהמה בחיי' בחזקת איסור עומדת ופרש"י בחזקת אבר מן החי' ולא נהירא דא"כ למה ליה עד שיוודע במה נשחטה כיון דחזינן שמתה א"כ לא שייך בה איסור אבר מן החי דאיסור אבר מן החי לא שייך אלא מחיים לכן נראה לי דחזקת איסור ר"ל חזקת שלא נשחטה עד שיוודע לך כו' ומשום איסור שאינה זבוחה דרחמנא אמר תזבח ואכלת שחוט ואכול ובזה ניחא אפילו למ"ד בהמה בחיי' לאו לאכול עומדת ע"כ ולפי פירושם דחזקת איסור, דבהמה בחיי' הוא משום שאינה זבוחה א"כ בנשחטה אפילו אם תימצי לומר דלא אזלינן בתר רובא מ"מ אין לה חזקת איסור אכתי תקשה אי ספיקא דאורייתא מן התורה לקולא אזלינן אלא א"כ במקום דאתחזק איסורא א"כ מאי ראי' מייתי דאזלינן בתר רובא מה דלא חיישינן שמא ניקב קרום של מוח דלמא שאני הכא דלא אתחזק איסורא א"כ אפילו אם ת"ל דלא אזלינן בתר רובא מ"מ בספיקא אזלינן בדאורייתא לקולא לסברת הרמב"ם והראב"ד ואכתי היכא דאתחזק איסורא מנלן דאזלינן בתר רובא מ"מ יש בידי הוכחות ברורות דפרש"י עיקר דבהמה בחייה בחזקת איסור עומדת דקאמר היינו בחזקת אבר מן החי קאמר והא דקשה להתוס' דא"כ למה ליה לומר עד שיוודע במה נשחטה כגון דחזינן שמתה א"כ לא שייך בה אבר מן החי כו' לא קשה מידי דכיון דבחיי' בחזקת איסור עומדת אע"ג דעכשיו שנשחטה אי אפשר להעמידה על אותו חזקת איסור גופי' דאבר מן החי מחיים מ"מ דכיון שהיא עומדת בחזקת איסור מחזיקינן מאיסור אחד לאיסור אחר וכדמוכח בפרק (ארבעה אחין דף ל"א) גבי ספק קדושין וגרושין של ערוה לענין ייבום ועיין שם בתוס' ומה דילפינן התם משבירת עצם בפסח ודכוותי' דאזלינן בתר רובא דקי"ל דרובא וחזקה רובא עדיף ומנא ליה הא בשלמא לפרש"י אתי שפיר דבהמה משנשחטה נמי בחזקת איסור עומדת אלא משום דאזלינן בתר רובא (ואמרינן) נשחטה הותרה ש"מ דרובא וחזקה רובא עדיף אבל אא התוס' אע"ג דילפינן לה דאזלינן בתר רובא משבירת עצם בפסח אכתי מנא לן דרובא וחזקה רובא עדיף כיון דגבי' פסח ודכוותי' דאיתא התם ליכא חזקת איסור ועיין מה שכתבו תוס' שם גבי מנא הא מלתא דאמור רבנן זיל בתר רובא וכן פסק הרי"ף פ"ק דחולין דהא דאמרינן בהמה בחייה בחזקת איסור עומדת היינו בחזקת איסור אבר מן החי ואין כאן מקומו להאריך בזה וזה נראה לי נכון להציל את הרמב"ם והראב"ד ז"ל מקושי' שהקשו עליהם חכמי דורות ז"ל:

אבל עוד הקשו עליהם כשמ"כ הר"ן שם דא"כ אשם תלוי למה וכי תימא שאני התם דאתחזק איסורא הניחא למ"ד דבעי התם חתיכה אחת משתי חתיכות אבל למאן דלא בעי מאי איכא למימר ואע"ג דסתם לן תנא בפרק כל היד דבעינן חתיכה א' משתי חתיכות לא משמע דאיהו ותנא דברייתא דלא בעי בהכי פליגי ע"כ וכתב הכ"מ שם בפרק ט' מהלכות טומאת מת ודבר זה יישבו רבינו שמצאתי כתוב בספר ישן בסוף פרק זה בלשון הזה ואעפ"כ דבר שזדונו חייבין עליו כרת ספיקו אסור מן התורה שהרי העושה אותו חייב אשם תלוי עכ"ל ואני אומר דהא וודאי ראיה ברורה היא דא"כ אשם תלוי למה ומה שמחלק בין ל"ת גרידא ובין דבר שחייבין עליו על זדונו כרת דספיקו אסור מן התורה אי אפשר לחלק בהכי דהא בפרק ה' דמס' סוטה (דף כ"ט) אמרינן (אמר רב גידל אמר רב) דבר שיש בו דעת לישאל ואין בו דעת לישאל מהאי קרא נפקא כלומר הא דקי"ל דבר שיש בו דעת לישאל ספיקו טמא ושאין בו דעת לישאל אפילו ברה"י ספיקו טהור מהאי קרא נפקא. והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל וודאי טמא הוא דלא יאכל הא ספק טמא ספק טהור יאכל אימא סיפא והבשר כל טהור יאכל בשר טהור וודאי הוא דיאכל הא ספק טמא ספק טהור לא יאכל אלא לאו ש"מ כאן שיש בו דעת לישאל כאן שאין בו דעת לישאל והשתא אי ס"ד דיש חילוק בין איסור שאין בו כרת דספיקו מותר מן התורה ובין איסור שיש בו כרת דספיקו אסור מן התורה. א"כ מנא לי' לרב להוכיח מכאן לחלק בין דבר שיש בו דעת לישאל דספיקו טמא ובין דבר שאין בו דעת לישאל דספיקו טהור הא בלאו הכי לא קשה מידי רומיא דקרא אהדדי דהא טעמא רבה איכא למלתא דרישא דקרא והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל דמיירי בטומאת בשר שאינו אלא בלאו גרידא כדאמרינן במסכת זבחים (דף ל"ד) ובכמה דוכתי לפיכך וודאי טמא הוא דלא יאכל הא ספק טמא יאכל כיון שאין איסורו של טומאת בשר אלא בלאו גרידא ולא בכרת ספיקא שרי' מן התורה אבל סיפא דקרא דוהבשר כל טהור יאכל בשר דממעט טומאת הגוף דבכרת לפיכך וודאי טהור הוא דיאכל בשר הא ספק טהור ספק טמא לא יאכל דטומאת הגוף הוא איסור של כרת היכא שאוכל קדשים בטומאת הגוף לפיכך ספיקו אסור מן התורה ואסור לאכול ספק טמא ספק טהור דמן התורה חיישינן להאי ספיקא אלא וודאי ש"מ דכל ספק איסור אסור מן התורה לא שנא ספק איסור גרידא ל"ש ספק איסור כרת הלכך שפיר ש"מ מרומיא דקרא אהדדי שיש חילוק בין ספק שיש בו דעת לישאל ובין ספק שאין בו דעת לישאל דהבשר כל טהור יאכל מיירי מטומאת גברי דיש בו דעת (לישאל) מה"ט ספק טמא ספק טהור לא יאכל כיון שיש בו דעת לישאל ספיקו טמא אבל הבשר אשר יגע בכל טמא דרישא דקרא דאיירי מטומאת בשר שאין בו דעת לישאל משום הכי וודאי טמא הוא דלא יאכל הא ספק אם הבשר טמא או טהור יאכל כיון דהוה ליה דבר שאין בו דעת לישאל ספיקו טהור ואין לדחות ראיה זו דשאני התם דאיכא חזקת טהרה וספיקו לקולא אזלינן אפילו באיסור כרת כדמוכח בהאי דפרק ארבעה אחין שכתבתי וכדמוכח בהרבה מקומות בגמרא א"כ אי אפשר דה"ט דכל טהור יאכל בשר הא ספק טמא ספק טהור לא יאכל משום דבאיסור כרת אזלינן בספיקו לחומרא. הא במקום חזקה אפילו באיסור כרת אזלינן לקולא והרי יש לו חזקת טהרה לההיא גברא דהעמידהו על חזקתו הראשונה שהי' בחזקת טהרה ואי מיירי הא דספק טמא ספק טהור בגברא שהיה טמא וקודם שנטהר מטומאתו הראשונה אירע לו ספק טומאה אחרת שאין טבילה בת יומא עולה לו כגון שהיה בעל קרי או טומאת מת או נבילה וקודם שטבל מטומאתו הראשונה אירע לו ספק טומאת מת או זיבה ואח"כ טבל לטומאתו הראשונה אבל לטומאה שני' אם נטמא בה אין טבילה זו מטהרתו עד לבתר שבעה ימים אם נטמא א"כ אין חילוק נמי בכה"ג בין איסור כרת ללאו שהרי העמידהו בחזקת טומאה אפילו באיסור לאו ספיקא אסור מן התורה במקום דאיכא חזקה להחמיר ועוד דא"כ אמאי כתב רחמנא גבי טומאת בשר והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל משמע הא דוודאי טמא הוא דלא יאכל הא ספק טמא ספק טהור יאכל הרי ע"כ בטומאת בשר אי אפשר למשכחת לה חזקת טומאה שהרי אין טומאה פורחת ממנו וכיון שנטמא שוב אין לו טהרה לעולם במקוה וע"כ האי ספק טמא ספק טהור דטומאת בשר לא מצי למימר אלא בשלא נטמא מעולם אלא באותו פעם לחוד אירע לה ספק טומאה מתוך חזקת טהרתה ובע"כ בכה"ג נמי מיירי האי ספיקא דספק נטמא ספק לא נטמא דסיפא בטומאת גברי דאל"כ למה פליג רחמנא בין טומאת גברי לטומאת בשר לענין ספיקא דטומאת גברי טמא וטומאת בשר טהור הא בטומאת גברי גופי' דומיא דטומאת בשר שיש לו חזקת טהרה ספיקא טהור אלא ע"כ האי ספיקא דטומאת גברי דטמא מיירי דומיא דטומאת בשר שיש לו חזקת טהרה ואפ"ה ספיקא דטומאת גברי טמא. וא"כ ליכא למתלי משום דטומאת גברי הוה ספק כרת דאזלינן ביה לחומרא מדאורייתא דהא במקום חזקה לעולם אזלינן לקולא אפילו במקום כרת וע"כ ליכא למתלי טעמא דטומאת גברי ספיקו טמא אלא משום שיש בו דעת לישאל והבשר ספיקו טהור שאין בו דעת לישאל וכדרב גידל אמר רב ומטעמא דאמרן נמי אי אפשר למימר להא ספק טמא ספק טהור דגבי טומאת גברי בספק טבל ספק לא טבל דיש לו חזקת טומאה הא גבי טומאת בשר אי אפשר למימר הכי:

אבל מ"מ אי אפשר לומר כן דמשום דגבי טומאת גברי אית ליה חזקת טהרה משום הכי אי אפשר למתלי טעמא דספק טמא ספק טהור לא יאכל משום דטומאת הגוף בכרת ובספק כרת מדאורייתא אסור שהרי כיון שיש לו חזקת טהרה ספיקו מותר אפילו באיסור כרת משום דאזלינן בתר חזקה הלכך ע"כ טעמא משום דטומאת גברי דבר שיש בו דעת לישאל הוא משום הכי ספיקו טמא שהרי ע"כ השתא נמי הא דספיקו טמא ע"כ חידש לן רחמנא גבי טומאה בדבר שיש בו דעת לישאל דלא אזלינן בתר חזקה דחזקת טהרה כמו דאזלינן בכל ספק כרת דכל התורה כולה בתר חזקה אפילו לקולא אבל לגבי (טומאה) גלי לן קרא דחזקת טהרה לא מהני מידי והחזקה כמאן דליתי' דמיא וכיון דע"כ מוכרחים אנו לאמר דחזקה גבי טומאת גברי כמאן דליתא דמי א"כ מנ"ל לרב גידל אמר רב למתלי טעמא דאע"ג דחזקה כמאן דליתי' דמיא ה"מ לגבי טומאת גברי משום דיש בו דעת לישאל לפיכך ספיקו טמא. ונ"מ דבספק (שאירע) בטומאת גברי אם נטמא או לא נטמא אפילו בטומאת בשר מטמאינן ליה. דאם ספק זה יגע בבשר קודש מטמאינן ליה נמי לבשר הואיל והספק אירע בתחילה למי שיש בו דעת לישאל כדמוכח בכולה סדר טהרות ובהרבה מקומות בגמרא דלמא הא דדייק מקרא דספק טומאה דטומאת הגוף לא יאכל ולא מהני חזקת טהרה הכא מגזירת הכתוב היינו משום דכיון דלא מהני כאן חזקת טהרה לפיכך ספק טמא לא יאכל דכיון דגלי לן קרא דחזקת טהרה כמאן דליתי' דמי לגבי טומאה א"כ ספיקא דטומאת הגוף דבכרת הוא דלא יאכל ספיקו לחומרא כיון דלא מהני כאן חזקה לדידי' גופא אזלינן לחומרא אבל אם נגע ספק זה בבשר קודש הוה ליה כספק טומאת בשר דרחמנא אמר והבשר אשר יגע בכל טמא בוודאי טמא הוא דלא יאכל אבל לא בספק טמא וטעמא דמלתא משום דטומאת בשר בלאו וכל ספק לאו גרידא רחמנא שרי' בכל התורה כולה הלכך הכא נמי א"עג דלא מהני חזקת טהרה מידי לגבי טומאה מ"מ לטומאת בשר דבלאו דל חזקה מכאן הא בלאו הכי ספיקו שרי' ככל ספק לאו ולא שנא אם אירע טומאת בשר בבשר עצמו כגון ספק נגע בטומאה ספק לא נגע ול"ש וודאי נגע אדם בבשר קודש זה אלא שהאדם ספק טמא ספק טהור אע"ג שהאדם גופי' אסור לאכול בקדשים היינו משום דלגבי' דידי' הוה ליה טומאת הגוף דבכרת וספיקו אסור אבל אם נגע אדם ספק טמא זה בבשר קודש אע"ג שוודאי נגע בהם מ"מ כיון דאדם הנוגע בהן ספק טמא הוא והוה ליה הבשר נמי ספק טמא ספק טהור לגבי טומאת בשר שאינו אלא בלאו ספיקו טהור אלא וודאי כל ספיקא דאיסורא לחומרא אזלינן מן התורה ל"ש איסור לאו גרידא ל"ש איסור כרת הלכך לא מתוקמא טעמא דרומיא דקרא אלא כדרב גידל אמר רב והרבה דקדוקי דברים יש לי בזה אלא שאין כאן מקומו ש"מ דכל ספיקו דאורייתא אסור מן התורה:

ומעתה נבוא לנידן שלפנינו דכיון דכל ספק איסור אסור מדאורייתא ש"מ דהא דתניא בספרי לה יטמא על וודאי הוא מטמא ואינו מטמא על הספק דישראל נמי מצווה על מ"ע דטומאת קרובים וכי אצטריך קרא ללמדנו ספיקו משום ישראל אצטריך דסד"א דמספק חייב לטמא ככל ספיקא דאורייתא דאזלינן לחומרא קמ"ל קרא דלא דאלו לכהנים למה לי קרא למשרי ספיקות פשיטא דלא אתי ספק מצוה ודחי לוודאי איסור כיון דהספיקות של איסור אסורין מן התורה ואפילו למאי דס"ל להרמב"ם והראב"ד דספק (איסור שרי מן התורה ואינו אלא מדרבנן) יש לי לדון דאין צריך למעוטי דאין כהן מטמא לספק אחותו כיון דטומאת כהן לקרובים דיחוי הוא ולא הותרה כמ"ש הרמב"ם בפ"ב (מהלכות אבל) וא"כ איכא למימר דלא שרי' רחמנא לכהן (לטמא לקרובים) אלא משום מ"ע דלה יטמא לדידן דקי"ל כר"ע דלה יטמא חובה דוחה ל"ת דטומאת כהן וכה"ג מצינו להרמב"ם שכתב הוא עצמו בסוף הלכות כלאים לגבי בגדי כהונה דהוי של כלאים דאם לבש שלא בשעת עבודה משום דהא דשרי' רחמנא כלאים בבגדי כהונה הוא משום דאתי עשה ודחי לל"ת נמצא אפילו כשמטמא כהן לקרובים איסור טומאה איכא אלא שנדחה מפני העשה וכיון דכל הספיקות מן התורה לא חיישינן להו בין ספק איסור בין ספק מ"ע מספיקא אין צריך לקיימה מן התורה. א"כ בספק אחותו אצל כהן אין צריך קרא למעוטי שהרי כיון דספק אחותו היא אזדא לה לגמרי מ"ע דלה יטמא דספיקו (אינו דמיא לוודאי) לענין מ"ע דלה יטמא א"כ הל"ת דלנפש לא יטמא ממילא כדקאי קאי (הוא) וא"כ אינו מטמא לספק כאלו היא וודאי אינו אחותו ואפילו הי' הותרה טומאה לגמרי יש לדון כן כש"כ עכשיו שדחוי' הוא כש"כ שיש לדון כן ומ"מ לדעת הרבה מרבוותא ז"ל שהם (הרשב"א) בת"ה והרא"ה בב"ה והר"ן דס"ל דספיקא דאיסור מן התורה היא דאסור א"כ הא וודאי דלה יטמא משום כהן לא צריך למעט שאינו מטמא על הספק. אלא משום ישראל דאינו מוזהר על הטומאה וש"מ דאין צריך לטמא א"ע לספק קרוב אפילו ישראל וה"נ מוכח מדברי רש"י ותוס' במקומות הרבה שדעתם כדעת הרשב"א] וסיעתו ואין זה מקום ביאורו והכי משמע מדברי הרמב"ן אלו שכתב דהאי לה יטמא אסמכתא הוא משום דפשיטא שאין ספק מצוה מוציא מידי וודאי איסורא ש"מ שס"ל דספיקות של איסור אסור מן התורה ואע"פ שכתב הכ"מ שם (בפ"ט מהלכות ט"מ) שדעת הרמב"ן כדעת הרמב"ם לא מצינו לו ז"ל שכתב כן וכמדומה לי שנוסח הר"ן בספרים שלנו בפ"ק דקדושין איתא שכתב שהרמב"ן הביא ראיה בתשו' שהספיקות מותרות מדקי"ל ממזר וודאי הוא דלא יבוא ספק ממזר יבוא ובאמת ט"ס הוא וצריך להיות שהרמב"ם כתב בתשו' וכן הוא להדיא בת"ה להרשב"א ז"ל וכן כתב הר"ן בתשובה סי' נ"א בשם תשובה להרמב"ם אלא שיש לדחות דאע"ג דסבירא לי' להרמב"ן ז"ל כהרמב"ם והראב"ד מ"מ כתב דאסמכתא בעלמא הוא האי לה יטמא דממעט לספק ומטעמא שיש לדון שכתבתי למעלה לדעתו ז"ל:

ומ"מ אני תמה על הרמב"ן ז"ל שהרי כתב בתה"א בשער הכהנים תני ר' חייא בר אמי אשתו ארוסה לא אונן ולא מטמא לה וכן היא לא אוננת ולא מטמאת לו כתב ר"ש אינו מטמאת לאו משום כהנת נקט לה שלא הוזהרו כהנות ליטמא למתים אלא ה"ק אינו חייבת להתעסק ולטמאת לו בין כהנת בין ישראלית אע"פ שמצווה לטמא למתים האמורים בפרשה הזה אינו חייבת דלאו שאר היא אבל הרמב"ם ז"ל כתב הכהנות הואיל ואין מוזהרות על הטומאה כך אינו מצווין לטמאת לקרובים כו'. וכמו שהעתקתי למעלה בתשובה הקודמת עד א"נ כי כתיב בני אהרן ולא בנות אהרן אכולא ענינא כתיב ואפילו על בל תקיף ובל תשחית הכתובים בסוף הפרשה כדאתמר בפ"ק דקדושין ואפילו למ"ד התם לאו אכולא ענינא כתיב משום דלה יטמא הפסיק הענין ולא קאי משם ואילך מודה דלה יטמא בכלל מיעוט הוא בני אהרן ולא בנות אהרן ואתו בנות ישראל מק"ו מה כהנים שריבה בהם הכתוב מצוות יתירות בני אהרן ולא בנות אהרן ישראל לא כש"כ וכדאיתא התם להקפת זקן והדברים צריכים תלמוד עכ"ל וכיון שדעתו נוטה דכהנת נמי מחויבת בחובה דלה יטמא א"כ למה כתב דהא דספרי דלה יטמא על הוודאי הוא מטמא ואינו מטמא על הספק הוה אסמכתא משום דלא אתי ספק מצוה ומוציא מידי וודאי איסור הא יותר ראוי לומר דדרשה גמורה היא ולכהנת וישראל אצטריך שאינם מצווים על הטומאה וסד"א דחייבין לטמא מספק דספיקא דאורייתא לחומרא קא משמע לן קרא דבהאי חובה דלה יטמא אזלינן לקולא מגזירת הכתוב' ואי ס"ל להרב ז"ל דכל ספיקא בין ספק איסור בין של מ"ע לקולא אזלינן מן התורה א"כ למה ליה למימר דאסמכתא היא משום דפשיטא דלא אתי ספק מצוה ודחי לוודאי איסורא הא איכא למימר דסד"א דכיון דשרי רחמנא לטמא לאחותו וודאי לספק אחותו נמי יטמא דדילמא אחותו היא ואין כאן איסור טומאה קמ"ל קרא דלא דבטומאת כהנים גזירת הכתוב הוא דספיקו אסור משא"כ בשאר ספק איסורא דמותר מן התורה. ואולי סבירא ליה להרמב"ן כהאי יש לדון שכתבתי למעלה. והיינו שתלה לטעמי' שספק מצוה אינו דוחה לוודאי איסורא ומדקרי ליה וודאי איסורא ש"מ דס"ל דבמקום מצוה נמי איסורא איכא אלא דמ"מ דחי לל"ת דאי במקום מצוה ליכא איסורא לא הוה קרי ליה וודאי איסור דהא איכא לספוקי דלמא אחותו היא והוה ליה ספק איסור כמו שקרי ליה ספק מצוה משום דלמא לאו אחותו היא. ה"נ הוה ליה למקרי ספק איסור משום אידך גיסא דלמא אחותו היא וליכא איסורא כלל וכיון דהוה ליה ספק מצוה וספיקא מן התורה לקולא אזלינן ממילא קם לנו איסור טומאה וודאי איסורא ואפשר דלא דק כל כך בלישני' וסבירא ליה כאינך רבוותא דספיקא דאורייתא לקולא אזלינן מן התורה והא דלא מוקי לה בכהנת וישראל דא"כ לטמא לספק קרובים משום דלא ברירה ליה דבנות אהרן נמי בלה יטמא מצוה נכללו וכמו שמסיים והדבר צריך תלמוד אבל מ"מ לדידן דכבר בררנו דישראל וכהנת נמי בכלל לה יטמא מצוה וקיי"ל דספיקא דאיסור ודמצוה אזלינן לחומרא מן התורה והא דלה יטמא דדריש בספרי דאין מטמא על הספק אין לנו לומר דאסמכתא היא בלא ראיה והכרח לזה הא וודאי לכהן לא צריך קרא דאינו מטמא על הספק הא בלאו הכי לספיקו לחומרא אזלינן מן התורה וכי אצטריך קרא לכהנת וישראל שאינם מצווים על הטומאה אבל מצווים על מ"ע דטומאת קרובים וסלקא דעתך אמינא הואיל וספיקו לחומרא אזלינן מן התורה לטמא מספק דדילמא מצוה איכא והרי איסורא וודאי ליכא קא משמע לן קרא דלה יטמא דאין צריך לטמא לספק קרוב דגזירת הכתוב דבהאי ספיקא לקולא אזלינן. משא"כ בכל התורה כולה בכל הספיקות לחומרא אזלינן מן התורה וכדאמרן:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף