רשב"א/יבמות/פב/א

רשב"א יבמות פב א

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

הגרש"י ז"ל וכן היא ברוב הספרים ולריש לקיש מאי שנא רישא ומאי שנא סיפא אמר רב שישא בריה דרב אידי רישא בטומאת משקין דרבנן סיפא באיסורא דאורייתא. ופירש בשלמא לר' יוחנן רישא משום הפסד מרובה חששו סיפא דהפסד מועט לא חששו אלא לריש לקיש דאוקמה בנימוחה אפילו סיפא נמי תעלה דבנימוחה ליכא לאיפלוגי אפילו בהפסד מועט שאם כן אין לך תרומה גדולה עולה בחולין לעולם. ופריק לעולם כולה ברייתא רישא וסיפא בנמוחה, וטעמא דרישא בשנטמאת בטומאה דרבנן וכגון שנטמא כלי בטומאת משקין דרבנן, דאלו מדאורייתא אין אדם וכלים מקבלין טומאה אלא מאב הטומאה, ולפיכך הקלו בה ואמרו תעלה. וסיפא שנתערבה בחולין דאיסורא דאורייתא אפילו נימוחה לא תעלה, דקסבר האי תנא דמין במינו דאורייתא לא תעלה. ור' יהודה דאמר ברישא לא תעלה קסבר אפילו בדרבנן לא תעלה. זהו דרך פירושו של רש"י ז"ל וסוגיתו. וגם ר"ח ז"ל גריס ולריש לקיש מאי שנא רישא ומאי שנא סיפא אלא בפירוקא דרב שישא גריס רישא בטומאת משקין דרבנן ורבנן לטעמייהו דאמרי טומאת משקין לטמא אחרים דרבנן, ור' יהודה לטעמיה דאמר טומאת משקין אפילו לטמא אחרים דאורייתא. וכן מצאתי גירסא ספרדית כתוב בה כן רישא בבשר שנטמא מחמת משקין שנטמאו מחמת שרץ ואזדא ר' יהודה לטעמיה ורבנן לטעמייהו דאמרי טומאת משקין לטמא אחרים דרבנן ור' יהודה סבר דאורייתא אבל בשר שנטמא בשרץ עצמו מאי וכו'. וקשיא לי טובא לגירסתן דגרסי לריש לקיש, חדא דאי גרסינן לריש לקיש מאי קאמר ולריש לקיש דהא מדריש לקיש סלקינן ולא הוה ליה למימר אלא מאי שנא רישא ומאי שנא סיפא ואנא ידענא דלריש לקיש קא מקשה דהא מיניה סלקינן. ואפשר לומר בזו דאורחא דתלמודא הוא בהכין, דאף על גב דסליק מיניה כי הדר מקשה עליה קושיא אחרינא הדר ואמר ולפלוני מאי שנא או מנא ליה. וכיוצא בזה לקמן דקאמר ורבנן זבה מנא להו ואף על גב דסליק מינייהו. וגדולה מזו בפרק אלו מציאות (בבא מציעא כז, א) גבי ומצאת' ואידך אף על גב דסליק מיניה. אלא שקשה עוד דאנן קשיא לן לריש לקיש כיון דנמוחה מאי שנא סיפא דלא תעלה, ואיהו מהדר דטעמא דרישא דתעלה משום דלא איטמי אלא בטומאת משקין דרבנן כאלו הוה קשיא לן טעמא דרישא. וגם בזו אפשר לתרץ דמשום דאוקמה השתא באוקימתא חדתא ואוקי סיפא בטומאה דאורייתא אצטריך נמי למימר רישא אטומאת משקין דרבנן. [הגה"ה: ק"ל לתירוץ זה דלאו אוקמתא חדתא היא בסיפא דלעולם קדשים לזר דאורייתא נינהו ולא בעינן למימר שנטמאת דאורייתא. ועוד דטהורה בטהורות היא וא"כ הדרא לדוכתא. ע"כ מהר"ר שמואל הלוי בן חכם זלה"ה]. אלא דאכתי קשיא עוד דמעיקרא קא קשיא לן טעמא דר' יהודה ואמרינן אי הכי מאי טעמא דר' יהודה, ואמרינן ר' יהודה לטעמיה דאמר מין במינו לא בטל ורבנן פליגי עלה ואמרי בטל, והשתא להאי פירוקא דרב שישא אמרינן דהוי טעמא דסיפא לכלהו משום דמין במינו לא בטל ופליגי רבנן עליה דר' יהודה ברישא אי בטל בדרבנן או לא ולא פרשינן כלום. על כן איני יכול להלום גירסא זו ופירושה.

גם למה שפירש רש"י ז"ל טעמא דברייתא לר' יוחנן משום הפסד מועט והפסד מרובה, קשיא לי דאם כן היינו כעין פירוקיה דרב אשי דאמר סיפא הוי דבר שיש לו מתירין, ואם איתא אמאי לא פירש רב אשי אהאי לישנא ולא תיקשי ליה מאי דאקשינן עליה.

וגירסא אחרת מצאתי במקצת ספרי הגאונים ז"ל דגרסי ולר' יוחנן מאי שנא רישא ומאי שנא סיפא, וגרסי בדר' חייא בריה דרב הונא רישא בשנימוחה. ולהאי גרסא אפשר לפרש בשלמא לריש לקיש רישא בנימוחה וסיפא שלא נימוחה, אלא לר' יוחנן אי כל שדרכו לימנות שנינו אפילו רישא לא תעלה, אי את שדרכו לימנות שנינו אפילו סיפא תעלה. והשתא לא מפלגינן בין הפסד מרובה להפסד מועט. ופריק רישא בדרבנן וסיפא בדאורייתא. ומכל מקום האי נמי לא סלקא כלל דהא לרבי יוחנן את שדרכו לימנות שנינו ואפילו בדאורייתא כל שדרכו לימנות אינו מקדש, ואם כן חתיכת חטאת טהורה אמאי לא תעלה וצל"ע.

ומכל מקום לפי הגירסא הראשונה נמי דגרסי לר"ל יש לפרש דלר' יוחנן ניחא רישא וסיפא, רישא בטלה דאת דאת שדרכו לימנות שנינו, וחתיכה אינה אלא מכל שדרכו, וסיפא דאינה בטלה לאו משום חשיבות מנין אלא משום חשיבות אחר שיש בה, דהיינו שראויה להתכבד בה בפני האורחין, כלומר בפני כל אורח לכשתמצא לומר שתתבטל ולפיכך אינה בטלה, מה שאין כן ברישא דאם תבטלנה אינה ראויה להתכבד בה בפני כל אורח אלא בפני זכרי כהונה וכמו שכתבתי למעלה (פא, ב בד"ה ואי) וזה יותר נכון בעיני.

והא דרב אשי בדותא הוא וכו'. ומכאן נ"ל קושיא על מ"ש הרב אלפסי ז"ל בהלכות בפרק גיד הנשה (סי' תתצג) על ההיא דאמרינן בפרק כיצד צולין (פסחים סו, ב) פת שאפאו בתנור עם צלי דאסריה רב כהנא למיכל בכותחא. וקא פריש הרב אלפסי ז"ל טעמא בהלכות משום דכיון דמצי למיכליה בהדי בשרא הוה ליה כדבר שיש לו מתירין דאפילו באלף לא בטל. ולפום מאי דאמרינן הכא ליתא, דלמיכליה בבשר לעולם מישרא שרי, ולמיכל בכותחא לעולם אסור וכדדחינן הכא בפירוקיה דרב אשי מהאי טעמא כנ"ל.

בשלמא לריש לקיש קסבר בדרבנן נמי בעינן רבויא אלא לר' יוחנן קשיא. כלומר כיון דאית ליה תרומה בזמן הזה דאורייתא אמאי לא בעינן רבויא. קשה לי דעדיפא מינה הוה ליה לאקשויי אמאי אמרינן שאני אומר וכדאמרינן באלו עוברין (פסחים מד, א) למאן דאמר כזית בכדי אכילת פרס דאורייתא אמאיאמרינן שאני אומר. ונראה לי דהא עדיפא ליה לאקשויי דאפילו לכשתמצא לומר דאפילו בדאורייתא אמרינן שאני אומר, חד בחד מיהא לא בטל וכי אהדר להו ר' יוחנן אנא דאמרי כר' יוסי הכי קאמר להו, דתרומה דאורייתא ואפילו ברבייה נמי לא אמרינן שאני אומר דבאורייתא לא אמרינן שאני אומר.

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.