רשב"א/חולין/קיא/א

רשב"א חולין קיא א

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

הא דאמרינן: דילמא פי קנה חוץ לקדרה הוה. תמיהא דהא דחיישינן לדם של כבד לאו משום שבסימפונות הוא, אלא משום שבבשר הכבד עצמו, ולדם שבבשר הכבד כי הוה פי קנה חוץ לקדרה מאי הוי, פולט הוא מפני הקנה ופולט הוא מדפניו לתוך הקדרה, ושמא כל שמוצא בפתח לצאת משם הוא עושה דרכו ופולט, וכדאמרינן נמי בפסחים (עד, א) גבי מוליאתא נימא מסייע ליה נותן את כרעיו ואת בני מעיו לתוכו מאי לאו משום דאמרינן כבולעו כך פולטו, ומשני שאני התם דאיכא בית השחיטה דמחלחל.

כי הא דרב הונא חלטי ליה בחלא ורב נחמן חלטי ליה ברותחין. וכתב הראב"ד ז"ל דלא מהניא חליטה אלא כי הכא דלא לסריה לבשרא דשלקי בהדיא ולמשרי לכבדא גופיה חוץ מן הסימפונות, דאי אית בהו דם מבושל הוא ואסור דדם שבחוטין שמכונס בין פי' בין לא פי' אסור מדאורייתא, ולא הוי כדם האיברים דהיכא דלא פירש שהוא מותר לגמרי. והא דאמרינן בפסחים (שם) אומצא הוא וחליה, אסור, אלמא לא מהני ליה חליטה כלל, ההוא משום דכוליה בשר הוא דאסמיק ודמי לסימפונות גופיהו דלא מהני להו חליטה למישרינהו, וחליה אסיר נמי מפני הדם שעל פניו, ושדרו ממתיבא דהאידנא לא בקיאינן בחליטה וספק איסורא לחומרא.

כתנאי רבי אליעזר אומר הכבד אוסרת ואינה נאסרת מפני שפולטת ואינה בולעת ר' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקה אומר מתובלת אוסרות ונאסרת שלוקה אוסרת ונאסרת. כ"ה גרסתו של רש"י ז"ל. ופירוש שלוקה שנשלקה הרבה, ומש"ה נאסרת לפי שלאחר שנגמרה פליטתה חוזרת ובולעת. והיינו תנאי דהני דלעיל דשלקי להו ס"ל כר"א דס"ל דכל עוד שמתבשלת אינה גומרת פליטתה ולעולם פולטת ואינו בולעת, והיינו דקאמר לפי שפולטת ואינו בולעת, כלומר לעולם היא פולטת, ור' ישמעאל סבר שלאחר גמר בשולה בולעת היא שאינה פולטת בכל עת, ורב שבא דלא אכל ס"ל כר' ישמעאל, והא דלא כאיל להוא ר' ישמעאל לתרוייהו ותני להו בחדא מתובלת ושלוקה אוסרת ונאסרת, משום דתנא קמא לא פליג עליה במתובלת דמתוך חריפותה אף על פי שפולטת בולעת, והילכך לא תנא להו בחדא, והכא קאמר כך שלוקה הרבה בולעת, כנ"ל לפרש לפי גירסת רש"י ז"ל, והיא הגירסא הנכונה.

ויש שגורסין שלוקה אוסרת ואינה נאסרת ותנאי היינו במתובלת, ואינו נכון, דמתובלת מאן דכר שמה לעיל דנימא עלה השתא כתנאי עד השתא בשלוקה איירי ולא במתובלת כלל.

ונראה דהלכה כת"ק דשרי בשלוקה, מדר' אמי דשלקי ליה, ורב נחמן נמי דשליק ויהיב ליה לרב שבא, וכל הני דלעיל דאכלי ליה שליקה, ואביי נמי דאמר למיסר נפשה לא קא מיבעיא לי דמשמע דכולהו ס"ל כת"ק ואפילו בלא מליחה כלל לא אסרה נפשה דפולטת היא ואינה בולעת, והא דחלטי ליה לרב הונא [ו]לרב נחמן (ו)לכתחילה ולרוחא דמילתא, ולא משום דס"ל דאי שלקי ליה בלא חליטה דתיתסר. ותדע דרב נחמן גופיה דחלטי ליה איהו הוא דיהיב ליה לרב שבא שליקה למיכל, וכי לא אכל אמר להו גומו לשבא, אלמא כי חלטי ליה לרוחא דמילתא הוא. א"נ כי חלטו ליה לבשולי בהדי בשר, אבל למיכל באפי נפשה לא חלטי ליה כלל, וזה יותר נכון, דהיינו (ב)[ד]לא חלטי ליה נמי כי יהיב לרב שבא דאי לנפשיה חליט אמאי לא חליט ליה נמי כי יהיב ליה לרב שבא. וכזה מצאתי בפי' רבותינו הצרפתים ז"ל והא דשדרו ממתיבתא דלא שרי למיכל כבדא שליקא אלא היכא דטוו ליה מעיקרא ושלקי ליה בתר הכי, אבל שלקי ליה מעיקרא אסור כמו שכתוב בהלכות הרב אלפסי ז"ל דילמא לכתחילה קא אמרי אבל דיעבד שרי דהא אינה בולעת.

ותדע נמי דהא רבה בר רב הונא איקלע לבי רבה בר בריה דרב נחמן ואייתיאו לקמיה כבדא דהוה ביה סימפונא דהוה מלי דמא, ומשמע דלא אסרה להו, דהכי משמע לינשא דאמר להו אמאי עבדיתו הכי, דאלמא מכאן ולהבא הוא דמילף להו, אבל האי דאייתו ליה לא אסר ליה דהוה לן למימר אסרה עלייהו כנ"ל. אע"פ שראיתי לרמב"ם ז"ל (פ"ו מהל' מאכלות אסורות ה"ח) שכתב הכבד שבשלה ולא הבהבה באור [ו]לא חלטה בחומץ או ברותחין הרי הקדרה כולה אסורה הכבד וכל שנתבשל עמו ע"כ, ולא ידעתי טעם לאיסור הכבד אא"כ הוא גזרת אחרונים.

אמר להו קרעוהו שתי וערב וחתכוה לתחת. רש"י ז"ל פי' בצלי וא"ה צריך חתיכה שתי וערב וחתוכו לתחת (על שני שפש') כדי שיזוב הדם היטב וכתב הר"ז הלוי ז"ל דאינו נראה, דמכדי פסק אמימר הילכתא דכבדא וכחלא כי הדדי נינהו למיטוינהו תותי בשרא ועלוי בשרא, וכחל באפי נפשה בצלי ליכא מאן דאמר דבעי קריעה שתי וערב, ומאי טעמא דבעי כבדא קריעה שתי וערב בצלי, ומיהו נראה דזו אינה קושיא דכחל כדינו וכבד כדינו, ומשום דמזכיר שניהם ביחד נאמר כדינו של זה וכדינ של זה.

אלא ודאי קשה לפרש"י מאומצא דאסמוק וביעי ומזריקי, ואסיקנא לעיל (צג, ב) ובפסחים (עד, ב) דבין תלינהו בשפודא או אנחינהו אגומרי דשרו דנורא מישאב שאבי ולא בעו חתוך כלל ולא גרע כבדא מינייהו. וכן מצאתי לרמב"ן ז"ל, וכ"כ הראב"ד ז"ל דכי איתמר קריעה לכבדא בשמעתא לקדרה אתמר וע"י מליחה. וראיה לדבר שהרי הרי"ף ז"ל לא הביא זו המימרא בהלכותיו, וא"כ הוא דאפילו לצלי בעי' קריעה שתי וערב וחתוכיה לתחת ה"ל למכתבה, אלא ש"מ לקדרה אתמר, והשתא דתקינו רבנן (רבותא) [בתראי דמתיבתא] דלא למיכליה בקדרה אלא בהיתר צליה, מש"ה לא איצטריך למכתבה, דכל לצלי לא בעיא חתוכה כלל ש"מ ע"כ. ולא הצריכו קריעה לצלי, אלא כל היכא דאטויה שפיר דמי ואפילו לקדרה, ומה שהצריך רבה ברב הונא קריעה שתי וערב וחתוכה לתחת במליחה הצרי' לעשות כן ולבשלו בקדרה.

אבל הרמב"ן ז"ל כתב בשם הרב בעל ההלכות ז"ל דמאן דמטוי כבדא בשלומא צריך לחתוכיה, מ"ט דאזיל דמא ומיכנף בסימפונות דכבדא, והיכא דלא קרעי' קרע לאחר בישוליה ומותרת, וכתב הוא ז"ל דמ"מ לכ"ע אם לאחר שקרעו שתי וערב ומלחו וחתוכיה לתחת נתבשל בקדרה אינה אוסרת, ולא החמירו הגאונים לצלותו אלא לכתחלה, אבל לאסור אחרי' בדיעבד לא, וחששת אחרונים היא שמא לא יקרעוהו יפה וחתוכיה לתחת כדי שיעור זמן מליחתו, ובחששת אחרונים אין מדקדקין בה להחמיר בדיעבד אלא להקל דהתורה חסה על ממונן של ישראל.

הא דאמרינן: וה"מ בכבדא אבל טחלא שומנא בעלמא. לפי מה שפירשנו דכבדא במליחא קאמר, הכי פירושו ה"מ דבעינן שתי וערב וחתוכיה לתחת בכבד' דאיכא דמי' יתירי', אבל טחל' מה שנשאר בו לאחר מליח' אינו אלא שומן, אבל מ"מ מליחה צרי', דהא אמרינן בכריתות (כב, ב) דם הלב ודם הטחול הרי הוא כדם האיברים שהוא בלא תעשה אחר שפירש ואין בו כרת.

רב דימי מנהרדעא מתני איפכא כחלא עילוי בשרא שרי חלב שחוטה דרבנן כבדא עלוי בשרא אסור מ"ט דם דאורייתא. ויש לדקדק דם כזה שיוצא ע"י בישול היאך קאמר דהוי דאורייתא, דהא אמרינן במנחות (כא, א) דהדם שבשלו ושמלחו אינו עובר עליו, וכתבו בתוס' דהכי פירושא דם אפשר להיות דאורייתא כגון דם אם סחטו ויצא ע"י סחיטה שלא ע"י בישול ולא ע"י מליחה, אבל חלב הכחל א"א להיות מדאורייתא לעולם, דחלב מתה אינה מדאורייתא, וראיתי בס' העיטור בהכשר הבשר דאיכא מאן דאמר דמיעבר הוא דלא עבר הא איסורא איכא, מידי דהוי אחצי שיעור, ואיכא מאן דאמר דההיא דמנחות דוקא בדם קדשים וחולין מקדשים לא גמרינן אפילו להקל.

ואסיקנא דבין כחלא בין כבדא עלוי בשרא דיעבד אין לכתחלה לא ותותי בשרא שרו. וכתב רש"י ז"ל דלדידהו איכא לחלק בין עלוי בשרא לתותי בשרא, לפי שהיו צולין בתנור ולעולם ראש השפוד למטה וזנבו למעלה, אבל לדידן פעמים שהראש למטה והזנב למעלה או בהפך ולעולם אסור לכתחלה בין למעלה בין למטה, ומי' בהא דשריא כחלא עלוי בשרא בדיעבד איכא לעיוני, מ"ש מכחל שנתבשל עם בשר דאפילו בדיעבד אסור כדאמר כחל בס' דה"נ חלב הכחל נסרך הוא ע"ג בשר ונבלע בו, כדאמרינן חלב מסרך סריך, והא דפסיק מרימר דבדיעבד שרי, לא שרי אלא משום דחלב שחוטה דרבנן וקל הוא שהקל[ו] בדרבנן כרב דימי מנהרדעא, אלא דרב דימי שרי אפילו לכתחלה ומרימר לא שרא ליה אלא בדיעבד, וא"א לומר דהכא בכחל שנקרע כהילכתו ונכשר קאמר, דא"כ עלוי בשרא לכתחלה אמאי לא, ואם נקרא [קצת] מה הועיל לענין בשר שעמו, כיון שלא נקרע כהלכתו שתי וערב, דהא בשנקרע קצת הועיל ונתבשל עם הבשר משערין אותו בס'. ומהיו לפי פירוש ר"ת זצ"ל שכתבתי למעלה דבקריעה קצת אם נתבשל אפילו עם בשר מותר בדיעבד אתי שפיר, אבל לשאר הפירושין שכתבתי קשה.

ושמא נאמר משום דחלב הנוטף על הבשר אע"פ שהוא מסתרך, דבר מועט הוא, ורובו נופל באש, ובדבר מועט בדיעבד לא גזרו, אבל בקדרה מתבשל הוא היטב וקולט טעם החלב, ואיכא למיגזר אטו בשר בחלב, ומשום הכי נמי התירו לבשלו עם בשר נבילה, ומה שאין כן בשפוד שצלו בו בשר שאסור לצלות בו גבינה, ולעיל (קט, ב) הארכתי בענין כלים שנתבשל בו כחל מה הן עם בשר.

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.