רשב"א/בבא מציעא/כז/ב
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
סימנין כדי נסבה. משום דמחזירין אבדה אפילו בסימנין שאינן מובהקין ומדרבנן, אסמכינהו אקרא דשלמה.
מאי לאו בסימנין לא בעדים. פירש רש"י ז"ל: עד שיביא עדים שהיא שלו. ואיכא למדיק, אם כן קרא למאי אצטריך, אי לאשמועינן דמחזירין בעדים, פשיטא, ואי לאשמועינן דאפילו בסימנים לא נהדר, לשתוק קרא מיניה ואנא ידענא, דמינה תיתי. ויש לומר, דסברא הוא דנהדר בסימנים, ולהכי אצטריך קרא דלא נהדר אלא בעדים. ור"ח ז"ל פירש בעדים, שיביא ראיה שהוא צורבא מרבנן, ונחזיר לו בטביעות עינא.
מאי לאו בסימנים. קשה לי, והיאך אפשר לומר דקרא דרישא בסימנים קאמר, והא קתני במתניתין (לקמן כח, ב) והרמאי אף על פי שאמר סימניה לא יתן, שנאמר עד דרוש אחיך אותו, דרשהו אם רמאי הוא אם לאו. ויש לומר דהשתא הוה סלקא דעתך דתנא דברייתא הכי דריש ליה לקרא, אחיך שאינך יודע אם רמאי הוא באבדה זו אם לאו, דרשהו בנתינת סימן, וכי קאמר וכי תעלה על דעתך שיתנהו לו [קודם שידרשנו], קודם שיתבענו [קאמר], אבל ממתניתין ליכא למשמע מינה אם סימנים דאורייתא או דרבנן, דלכשתמצא לומר סימנים דאורייתא, הכי קאמר והרמאי הידוע בדברים אחרים, אף על פי שאמר סימניה לא יתן לו, שנאמר עד דרוש אחיך אותו, דרשהו אם רמאי הוא בדברים אחרים, אל תחזיר לו בסימנים עד שיביא ראיה בעדים שאבדה זו שלו, כגון שיביא עדי אריגה או עידי נפילה. ולכשתמצא לומר סימנים דרבנן, הכי קאמר והרמאי הידוע, אף על פי שאמר סימניה לא יחזיר, אלא מעמידים אותו על דין תורה, שאמרה שלא תחזיר לשום אבדה לאחיך עד שתדרוש אותו באבדה זו בעדים, או בעידי נפילה או בעידי אריגה, אלמא ממתניתין ליכא למשמע מינה מידי, ולפיכך שביק מתניתין ומייתי מברייתא, כך נראה לי.
הכי גרסינן בכל הספרים: חמור בסימני אוכף היכי מהדרינן. ואיכא למידק, אמאי לא אקשי ליה ממתניתין דמצא פירות בכלי (לעיל כד, ב) דהא כלי משאלי אינשי, ואפילו הכי קתני דמחזירין הפירות אגב הכלי, דאלמא לא חיישינן לשאלה. ויש לומר דדילמא לענין ממון תקנו דלא ניחוש לשאלה, ולפיכך מקשה מחמור בסימני אוכף, דדרשינן מרבויא דחמור.
ואיכא מאן דגריס חמור בעידי אוכף היכי מהדרינן. והם אומרים, דלעולם למי שנותן סימנין, אין חוששין לא לשאלה ולא למכירה, שאם השאילו או מכרו מנין הוא יודע שנאבד, ולא אמרו כאן דחוששין, אלא למי שהוא רואה החפץ ביד המוצא, דומיא דאין מעידין על סימנים שבגופו ובכליו, ועל כן הקשה מעידי אוכף, דהא כשהוא רואה את האוכף, אף על פי שהוא נותן עדים שהוא שלו, יש לחוש שמא השאילו לאחר, וחמורו של שואל הוא ולא שלו. וכן הא דתני בגט מצאו קשור דפריך נחוש לשאלה, משום דלאו בסימנים מהדרינן אלא בעידי כליו. והשתא ניחא דלא אקשי ממתניתין דמצא פירות בכלי, דבכל כי הא ליכא מאן דחייש לשאלה, כדלא חיישינן לכולהו אבדות דעלמא.וזה נכון, אלא שבכל הספרים גרסי סימני אוכף, ואלא מיהו לכולי עלמא באבדות דעלמא, לא חיישינן כי מהדרינן להו בסימנים דגופייהו, דאפילו תמצא לומר דהשאילו, הא דידיה קא מהדרין ליה, ואי לשואל לא חיישינן, דשואל לפי שעה לא ידע סימנין דידה, ולשמא השאילו חששו [לשמא שאלו לא חששו], ועוד דמשאיל אפשר דידע דאותו כלי שהשאיל נאבד, לפי שהוא תובע כליו מן השואל, ואפשר דאמר ליה שואל דנאבד, אבל שואל לאחר שהחזירו, מנין הוא יודע שאותו כלי ששאל נאבד ויאמר כלי פלוני הוא ויתן סימניו, והוא הטעם למוכר, אם מכרו מנין הוא יודע שנאבד, ולפיכך בכל אבדות דעלמא אין לחוש כלל, ואפילו מאן דחייש לשאלה.
מהא דאמר: כיס וארנקי וטבעת לא משאלי אינשי. שמעינן דמעידין עליהן, ואפילו למאן דאמר סימנין לאו דאורייתא, דהא מהדרינן גיטא עלייהו, ולא חיישינן לשאלה כלל בכל כי הא, וסמכינן עלייהו לאהדורי גט אשה, והוא הדין לעידי מיתה.
הא דאמר: ניחא ליה לבעל אבדה דניהדרו ליה בסימנים דכי אתו כולי עלמא לא ידעי למיהב סימן מובהק דידה ואתי איהו ויהיב סימן מובהק דידה ויהבו ליה ניהליה. תמיה לי טובא, חדא דאי משום דאיהו ידע סימן מובהק דידה, אמאי ניחא ליה דלהדרוה בסימן שאינו מובהק, אדרבה, ניחא ליה טפי דלא ניהדרוה אלא בסימן מובהק, דכולי עלמא לא ידעי ליה ואיהו ידע ליה. ועוד מאי קא יהיב טעמא לניחותא דבעל אבדה, משום דכי אתי כולי עלמא לא יהבי סימן מובהק, ואיהו יהיב ושקיל, דאטו משום דאחריני לא ידעי סימן מובהק דידה, ניחא ליה דלהדרוה בסימן שאינו מובהק. ויש לומר דהאי סימן מובהק, לאו סימן [מובהק] ממש קאמר, אלא סימן חשוב כמדת ארכו דחשיב טפי ממדת רחבו, ומדת משקלותיו דחשיב טפי ממדת [ארכו] ורחבו (לקמן כח, א), וכיוצא בו. והאי דקאמר ניחא ליה משום דכי אתו כולי עלמא, לאו טעמא הוא לניחותיה, אלא אדרבה טעמא הוא דיהיב אמאי לא חייש לרמאי. והכי פירושא, ניחא ליה לבעל אבדה דנהדרו אבדה בסימנין שאינן מובהקין ממש, דאי לא, הרי היא אבודה ממנו והרי היא של מוצא, דלאו כולהו אינשי ידעי סימנין מובהקין בכליהם ובממונם כנקב בצד אות פלונית, ואם אתה אומר שאין מחזירין אבדה אלא בעדים או בסימנים מובהקין, נמצאת אבודה ממנה לעולם, הילכך ניחא ליה דנהדרוה בסימנים דעלמא אף על פי שאינן מובהקין, ואי משום רמאי דדילמא אתי ויהיב סימן ושקיל ליה, מכל מקום הא ניחא ליה טפי, משום דאפילו אתי אחרינא ויהב סימנא, אי הוי איהו נמי התם, איהו יהיב סימן חשוב טפי ושקיל ליה, כן נראה לי.
הא דאקשינן גבי שלשה שלוו מאחד ניחא ליה ללוה דנהדרוה למלוה. איכא למידק, וכי ההיא משום סימנים מהדרינן, אם כן היכי פסיק ותני יחזיר למלוה, דלמא זמנין דלא יהיב מלוה סימן ולא יחזיר, ועוד דזמנין דיהב לוה ויחזיר לו, אי בסימנים תליא מילתא. ויש לומר דמקשה היה סבור דללוה לא יחזיר לעולם, דודאי לאו מיניה נפיל, [ולמלוה נמי לא יחזיר, דאיכא למיחש דלמא לאו מיניה נפול], אלא מיהו בסימן כל דהו, שיאמר כך וכך הן שפלוני ופלוני ופלוני לוו ממני, מחזירין למלוה, ואהדר ליה, דכולה מילתא לאו בסימן תליא כלל, אלא סברא היא, דלגבי מלוה שכיחי גבי לוה לא שכיחי.
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |