רש"ש/תמורה/לד/א

רש"ש תמורה לד א

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

גמרא כאן בנזיר טמא. הגרי"פ הביא מתוספות דנזיר דצ"ע מנלן דנקבר. והוא מהתוי"ט. ונ"ל דל"ד כלל במחכ"ת. דהכא פשוט כיון דאסור בהנאה מקרא דקדוש יהיה כו' כדאיתא בקדושין (נז ב) ממילא דנקבר כשאר אה"נ דמתניתין. והתוספות שם לא עיינו אלא לר"מ שם דס"ל דהכל משלחין תחת הדוד חוץ מטמא שבמדינה ומפרש בברייתא טעמא מפני ששערו נקבר. הא ודאי טעמא בעי כיון דיליף מן זבח לרבות האשם אף במדינה נמי כמו נזיר טהור:

שם ובשר המת שנפרכו טהורין. נדה (נה):

שם עולת העוף שנתמצה כו' ואסורין. עמש"כ בזבחים (לה א) לתמוה על הרמב"ם שכתב ד"ז אצל חטאת העוף והעלתיו בצ"ע. ועתה נ"ל שגירסתו היה בכאן חטאת העוף שנתמצה כו' וכמ"ד דמיצוי מעכב עיין בפ"ז מהלכות מעה"ק ה"ז ובלח"מ שם. דלגירסא שלפנינו קשה מפ"ב דמעילה (מ"ב) "עולת העוף כו' מיצה דמה כו' ומועלין בה כו'". מדוע לא תני ואין מועלין במוראה ונוצה כדתני שם במ"ד בעולת בהמה נזרק דמה כו' ואין מועלין בעורה אבל מועלין בבשרה כו'. אלא ש"מ דגם בהן יש מעילה אף לאחר המיצוי. ואימתי יוצאין מידי מעילה. נ"ל משישליכן אל מקום הדשן כי אז נעשו מצותן וכמו דישון מזבח הפנימי והמנורה שם בפ"ג מ"ד דמשמע שם מפירוש הרע"ב דמועלין בהן עד שמוציאם למקום הדשן. (ודלא כתוספות שם בד"ה בשלמא) ושם בגמרא נפ"ל דישונם ומקומם מהדשן דכתיב אצל מוראה ונוצה ולכן חד דינא אית להו לכולהו. ונראה עוד דהא דתנן גבי עולת העוף ומועלין בה עד שתצא לבית הדשן קאי אכולה אבשרה וגם על מוראה ונוצה וכל חד לבית דישונו מורו"נ לדישנו שהוא אצל הכבש. ובשרה לדישונה שהוא חוץ לג' מחנות לרב כדא"ל ולריו"ח כדא"ל. ואף שמפרש"י כאן משמע דהכא ג"כ ר"ל לאחר שהשליכן אצל המזבח. מ"מ קשיא חדא מאי קא מקשה הלא הכא הוא מטעם אחר משום דכבר נעשו מצותן ואפילו לא נבלעו נמי. שנית מאי דתלי במיצוי הא עדיין לא גמרו מצותן עד שישליכם אצל המזבח. אבל אי גרסינן חטאת ניחא דבה לא צותה התורה מאומה לעשות בהן רק אסורים בהנאה מאיזה דרשה או מהל"מ. לכן ה"ל כשאר אה"נ. והברייתא לא הזכירה הקבורה כיון שאינה מן המצוה. ודע דלפי סברת התוספות לעיל בד"ה הנשרפין בטעם שהנקברים אפרן אסורין כיון דלא צותה התורה על ביעורן משוך איסורייהו לעולם. הנ"ל דלרבנן דס"ל בחמץ אף מפרר וזורה לרוח. מ"מ אפרן מותר הואיל דצותה התורה תשביתו בכ"ד שאתה יכול להשביתו ה"ל נעשית מצותו ודלא כהרמב"ם והטור שהביא המ"א ר"ס תמ"ה וכן התוספות בפסחים (כא ב) בד"ה בהדי וא"ש לפ"ז גי' אף מפרר ובזה נדחו ראיות הש"א בתשו' פ"ז לפרש"י נגד פירוש ר"ת ע"ש כנ"ל נכון בס"ד. [אבל ק"ק לפ"ז מאי אהדרו ליה רבנן לר"י בפסחים (סוף דף כז) חלבו של שור הנסקל יוכיח כו'. הא ביה לא צותה התורה כלל לבערו. משא"כ חמץ דצותה להשביתו שפיר יליף מנותר דבשריפה]:

רש"י (ברה"ע). ונודע לו שלא חטא כו'. וכ"כ הרע"ב אחריו וכמ"ק בפירוש הרמב"ם. משמע דהיכא דלא נודע לו רק שאירע בו פסול אחר כגון נותר או טומאה או שנשחט חל"ז וחל"מ לכ"ע בשרפה כשאר קדשים. וצ"ע דמוכח להדיא בפסחים (ר"ד כח) דר"י פליג אף בגווני שזכרתי וכפרש"י בעצמו שם וע"ש בתד"ה ואתה דיליף ליה מקרא בת"כ (והוא בצו פרשתא ט' פי"ג הלכה ה והק"א הבין שם הת"כ כפרש"י דהכא). וגם לשון המשנה עצמה מוכח כן דקאי על נשחט חו"ל כו' דסמיך ליה דנודע לו מאן דכר שמיה. וכ"מ בכריתות (כד ב) דמשני התם ר"א תברא מי ששנה זו כו'. משמע דלא אשכח תנאי בהדיא דפליגי בהא. ולפרש"י הל"ל הא רבנן והא ר"י. והא דל"ק הא רבנן והא ר"ש דפליגי בחולין שנב"ע. י"ל דס"ל דבהא אפילו חכמים דר"ש מודו משום דמחזי כזבח פסול. רק דלא ידע לחלק בין א"ת לאשם ודאי:

רש"י ד"ה כאן בשק. ואידי ואידי בטהור או טמא. פשוט דזה לא קאי רק אשער נזיר דבפטר חמור מאי שייטא דטומאה וטהרה גבי'. והתוי"ט ל"ד דהעתיקו רק על פ"ח. אבל קשה דבנזיר טהור ודאי אף בשער ישרף כדכתיב בקרא. וראיתי בהגהה מוהר"ב רנשבורג דמחק או טמא. ול"נ איפכא לגרוס בטמא לבד:

סליק מסכת תמורה. בעזר בורא רוח וצר צורה

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף