רש"י/ערכין/ו/א

רש"י ערכין ו א

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

בתחילה. בתחילת הבנין אין מקבלין דשמא לרפיון ידים מתכוונין:

לבסוף. לחזק את בדק דאין לומר רפיון ידים מקבלין. ל"א בתחילה כשלא היתה אימתן של עובדי כוכבים עליהן אין מקבלין אבל לבסוף מקבלין משום אימה. וראשון עיקר וזה אינו טעם דהא כל ימי בית שני היתה אימת העובדי כוכבים עליהן ובתחילתו יותר מסופו. וא"ת האי בתחילה נמי אמקדש ראשון קאמר א"כ מאי מותיב ליה לקמן מואגרת אל אסף וגו' דהיינו במקדש שני:

דבר המסויים. שנראה בעין אין מקבלין מהם דגנאי הוא ועוד שמתפארים בו:

אמה כליא עורב. להכי נקט אמה דאמרי' בפרק בתרא דמנחות (דף קז.) הרי עלי ברזל לא יפחות מאמה על אמה לכליא עורב שהיו מביאין טבלאות של ברזל אמה על אמה ובהן מסמרות גבוהין אמה קבועין ומחפין בהן ראש הגג של היכל לגרש את העורבים שלא ישכנו שם. כליא לשון שמגרש את העורבין כמו כייל דידבי כייל פרוחי דאמר במסכת נדה (דף יז. ע"ש) שהיה מגרש זבובין ממטתו בשעת תשמיש משום צניעות דאסור לשמש מטתו בפני כל חי. ל"א כליא עורב מונע העורבים כמו (תהילים מ׳:י״ב) לא תכלא רחמיך:

ואגרת אל אסף שומר הפרדס וגו'. והיינו בתחילת בנין וקשקיל בדק הבית מכורש:

דלא הדרא בה. הואיל ותחילתו לטובה נתכוין שוב אינו חוזר:

מכריו. של תבואת עצמו:

אם אמר בדעת ישראל הפרשתיה. שלמקום שתרומת ישראל הולכת תלך זו. ל"א שישראל אמר לי להפרישה וראשון שמעתי:

טעונה גניזה. ואסורה בהנאה דחיישינן שמא בלבו לשמים לשם הקדש הילכך יגנז. ובזמן הזה עסקינן דהקדש אסור בהנאה כדתניא בכורות (דף נג.) אין מקדישים ואין מעריכין בזמן הזה ואם הקדיש בהמה תיעקר פירות כסות וכלים ירקבו:

יגוד. יחתוך מקום השם ויגנוז החתיכה וישתמש במותר ויבננו בבית הכנסת:

לשמים. להקדש ובזמן הזה אין לו תקנה:

טעמא דשם כתוב עליה. דמוכחא מילתא דבלבו לשמים שהרי כתב עליה שמו של הקב"ה:

שם שלא במקומו אינו קדוש. כלומר אינו קדוש אלא מקום השם ואותה חתיכה תיגנז והשאר יבנה בבית הכנסת כי אמר בדעת ישראל הפרשתיה. ל"א שם שלא במקומו כגון על גבי קורות וכלים לא קדיש דלא הוי מקומו אלא על הנייר ושיכתוב המקרא עם השם כנתינתו אבל שם לבדו הוי שלא במקומו ולא קדיש וראשון שמעתי והוא עיקר:

לשנותה. לצרכיו ולאחר זמן ישלם:

אבל לאחר. להלוותה לחבירו לא דלעצמו איכא למימר על מנת כן היקצה לצדקה שאם יצטרך יטלנה וישלם אחרת אבל חבירו לא אסיק אדעתיה:

לא שנו. דמותר לשנותה אלא דאמר סלע זו עלי לצדקה דכיון דאמר עלי וקיבלה באחריות לענין גניבה ואבידה כדידיה דמי:

אבל אמר הרי זו. ולא אמר עלי בעינא בעי למיתב:

כי היכי דליחייב באחריותה. דכיון דמשתמש הוי כשולח יד בפקדון וקמה לה ברשותיה לענין תשלומין אבל אמר עלי דבלאו הכי מיחייב באחריות לא ישתמש:

אלא ל"ש. ומותר:

לא נדר צדקה. דסתם נדר דמי עלי לב"ה:

בבל תאחר. והכי משמע נדר הוא הצדקה דקאי עליה בבל תאחר כנדר דקאמר בפרק קמא דר"ה (דף ו.) בפיך זו צדקה:

לשמעתא. דהאומר סלע זו לצדקה כו':

אתון הכי מתניתו לה. דרב נחמן מותר לשנותה סתמא קאמר ורבי אמי פירשה בין לעצמו בין לאחר ורבא הדר פירשה בין עלי בין הרי זו אנן בהדיא מתנינן כו' ופירושה כדרב נחמן:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף