רש"י/סנהדרין/סו/א
|
< עמוד קודם · עמוד הבא >
צור דיון על דף זה מפרשי הדף יד רמ"ה מהרש"ל מהר"ם חי' הלכות מהרש"א ערוך לנר רש"ש |
אל תתחיל בי. כשבא הגבאי לגבות מס ממנו או קיצת העיר אומר לו בבקשה ממך אל תתחיל בי להיות ראשון בדבר הפסד שסימן רע הוא לו:
שחרית הוא. שהיה תובע ממנו חוב אמר לו שחרית הוא ולא אתחיל תחלת מעשה היום בפירעון:
ראש חדש הוא. המתן לי עד מחר:
מוצאי שבת הוא. ראשון לימי השבוע:
המנחשין. כשיוצאין לדרך או כשמתחילין בשום דבר:
מתני' המחלל את השבת. דחשיב ליה תנא בנסקלין כגון שחללו במלאכה גמורה:
שחייבין על זדונו כרת ועל שגגתו חטאת. כגון דבר שיש בו מעשה ומלאכת מחשבת ולא המתעסק:
גמ' תחומין ואליבא דר"ע. דיליף להו מקראי במסכת סוטה (דף כז:):
הבערה ואליבא דר' יוסי. דאמר ללאו יצאת ור"ע מודה נמי בתחומים דאין חייבים עליהם כרת דתנן (שבת דף עג.) אבות מלאכות מ' חסר אחת ולא פליג ר' עקיבא:
מתני' עד שיקללם בשם. שיקלל בשמות הגמורין:
קללם בכנוי. כגון שדי צבאות חנון רחום:
גמ' בנקבו יומת. היה לו לכתוב מה ת"ל שם אם אינו ענין לו דהא כתיב ונוקב שם תנהו ענין למקלל אביו ואמו ור' מנחם לא ס"ל הא דדרשינן לעיל (דף נו.) מהאי קרא עד שיברך שם בשם ואפי' לא ברך שם בשם אלא יתברך יוסי ר' מנחם בר' יוסי מחייב עליה:
איש איש כי יקלל וגו' לרבות בת. שקללה או טומטום שקלל:
אין לי אלא אביו ואמו. כאחד:
אביו שלא אמו ואמו שלא אביו מניין ת"ל אביו ואמו קלל. כלומר סמך קללה בראש המקרא לאביו ובסופו סמך לאמו:
ר' יונתן אומר. מתחלת המקרא משמע את אביו ואת אמו דאע"ג דוי"ו מוסיף על ענין ראשון משמע נמי א' מהם עד שיפרט לך הכתוב יחדיו כדרך שהוצרך לפרוט בכלאים שכתוב בו (דברים כב) לא תחרוש בשור ובחמור ופרט בו יחדיו שלא תאמר אסור לחרוש בשור לבדו ובחמור לבדו ואביו ואמו קלל דסיפא דריש ליה רבי יונתן לקמן באלו הן הנחנקין לרבות את המקלל לאחר מיתה:
מה להלן בסקילה. דכתיב באבן ירגמו אותם:
בנין אב משניהם. דמחד מינייהו לא אתיא דאיכא למיפרך מה לדיין שכן אתה מצווה וחייב מיתה על הוראתו שנאמר (דברים יז) ושמרת לעשות ככל אשר יורוך והאיש אשר יעשה בזדון לבלתי וגו' ובנשיא איכא למיפרך שכן אתה חייב מיתה על המראתו שלא למרוד בצוויו ולהמרות את פיו שנאמר ביהושע כל איש אשר ימרה את פיך וגו':
לא ראי דיין כראי נשיא. לא ראיה של זה צד חמור שנא' בדיין ישנה בנשיא אפילו הכי הוזהר על הנשיא:
שהן בעמך. עושין מעשה עמך:
באומללים. בשפלים כמו היהודים האמללים בס' עזרא (נחמיה ג):
חרשותו גרמה לו. מתוך שהוא שפל הזהיר עליו הכתוב שלא תבזהו ולא תצערהו מפני שנותן צרתו על לבו ומיצר על שפלותו:
שכן משונין. משאר ב"א אלו לאמללות ואלו לגדולה וקיי"ל בשחיטת חולין (דף קטו:) כל מה הצד פרכינן כל דהוא כגון שכן משונין דאינו צד חמור דאי צד חמור פריך לאו פירכא היא דאביו נמי אית ביה צד חמור שהוקש כבודו לכבוד המקום:
ה"ג א"כ נכתוב אלהים וחרש או נשיא וחרש. פי' אלא לא אתיא אביו בבנין אב אלא באם אינו ענין נכתוב אלהים וחרש וניתי נשיא בהצד השוה לא ראי דיין שהוא גדול שאתה מצווה על הוראתו כראי חרש שאי אתה מצווה על הוראתו ולא ראי חרש ששפלותו גרמה לו כראי דיין שאין שפלותו גרמה לו הצד השוה שבהן שהן בעמך אף אני אביא נשיא והכא ליכא למיפרך שכן משונין דהא נשיא נמי משונה הוא:
או נשיא וחרש. וניתי דיין מינייהו:
אלהים חול. דהא אלהים דהכא חול הוא ולאזהרת דיין אתא:
אלא למאן דאמר קודש. וכאן הזהיר על ברכת השם מאי איכא למימר אין כאן קרא יתירא:
ומשני מאן דאמר אלהים חול על כרחיך גמר קודש מחול דהא לא אשכחן אזהרה לברכת השם אלא מהכא הלכך מאן דאמר קודש גמר נמי חול מקודש ויש כאן אזהרה לדיין דיליף לה מאזהרה דקדש וקס"ד במה מצינו גמר ומשום הכי פריך דילמא אקודש הזהיר אחול לא הזהיר: