רש"י/סנהדרין/מה/א
| < עמוד קודם · עמוד הבא > מעבר לתחתית הדף |
|
צור דיון על דף זה מפרשי הדף יד רמ"ה מהרש"ל מהר"ם ערוך לנר רש"ש |
גמ' פרק אחד. כלומר מעט ממנו מלפניו ויש אומרים פרק חתיכת בגד ולשון פרק בתרוייהו לישני טורנצי"ן:
ולא אותה. דאין אשה נסקלת ערומה:
ור' יהודה. אמר לך אותו לאו למעוטי אשה אתא אלא לאורויי לן דנסקל ערום דמאותו נפקא לן בלא כסותו:
לא שנא הוא ולא שנא היא. שהרי אין כאן מיעוט והשוה הכתוב איש לאשה לכל מיתות שבתורה:
להרהורא. שמא יתנו בה עיניהם ויבואו לידי הרהור דאי לאו האי טעמא נהי דלרבנן לא אצרכה קרא להפשיטה נעביד לה אנן כדי שתמות מהר:
בבגדיה. של סוטה:
נקרעו. כדרך כל הנקרעים:
נפרמו. קרע משונה לכאן ולכאן ולחתיכות קטנות:
וסותר את שערה. קלעי שערה:
ונוסרו כל הנשים. ואם לא היו מקלקלין אותה אין כאן ייסור אם תצא זכאה ואנו מתכוונים לביישה ואפילו היא זכאה שלא נטמאה מכל מקום פרוצה היתה שהרי קינא לה ונסתרה:
הכא. דמיקטלא אין ייסור גדול מזה וטעמא לאו משום הרהור היא:
מיתה יפה. ולא תבזהו:
בזיוני דאינש עדיף ליה. כלומר גדול בעיניו טפי מניחא דגופיה הלכך נוח לה שתיסקל בלבושה ותשהא למות ואע"ג דאיכא צערא דגופא ולא תבזה אותה להפשיטה הלכך זו היא ברירת מיתה יפה:
ניחא דגופא עדיף ליה. גדול בעיניו טפי מבזיוני הלכך כשתפשיטנה זו היא יפה לה:
מתני' היה גבוה שתי קומות. ומפילו משם לארץ:
הופכו על מתניו. כשהוא מושכב פרקדן הוא מגונה יותר:
גמ' תנא וקומה שלו. שהיה מפילו מעומד ולא מיושב:
ומי בעינן כולי האי. דבלאו הכי ליכא שיעור מיתה:
מה בור שהוא כדי להמית. משנה היא בבבא קמא (דף נ:) אחד החופר בור ואחד החופר שיח ומערה חייב בנפילת שור וחמור אם כן למה נאמר בור מה בור שיש בו כדי להמית והיינו עשרה טפחים דסתם בור אינו פחות מעשרה טפחים אף כל שיש בו כדי להמית ומאי ניהו עשרה טפחים היו פחותין מכאן ונפל לתוכן שור וחמור ומת פטור אלמא עשרה הוי שיעור להמית:
מיתה יפה. שימות מהר:
מינוול. אם גבוה יותר מדאי מתפזר גופו ואבריו מתפרקין וכריסו נבקעת:
מניין שבדחייה. נידונו הנוגעים בהר סיני ת"ל ירה לא תגע וגו':
יירה. לשון השלכה כמו (שמות טו) ירה בים ומשמעות דריש ולא ריבוייא:
מניין. שסקילת אבנים הוזכרה שם ת"ל סקול דהוא לשון אבנים כדכתיב (דברים כב) וסקלוה (כל) אנשי עירה באבנים:
ומנין שבסקילה ובדחייה. אם הוצרך לשתיהן כגון שדחפוהו ולא מת:
ת"ל כי סקול יסלק או ירה יירה. ריבוייא הוא דאי חדא מינייהו דווקא קאמר או הא או הא ליכתוב כי סקול או ירה מדכתיב הני לרבויי כתבינהו:
שאם מת בדחייה יצא. לכך נאמר או לחלק:
ומניין שאף לדורות. כל חייבי סקילה תהא דחייה שם: