רש"י/סנהדרין/ל/א

רש"י סנהדרין ל א

וכל לישני דבי דינא. כל דבריהם היו כתובין בלשון ב"ד ולא היו חתומין אלא שנים:

ולא הוה כתיב ביה במותב תלתא הוינא וחד ליתוהי. כדמצרכינן בכתובות (דף כב.) בשלשה שישבו לקיים את השטר ומת אחד מהם:

היינו דריש לקיש. דאמר חזקה אין ב"ד כותבין שטר אלא כדת וכהלכה והני וודאי תלתא הוו:

לבית דין טועין. סבורין שיהו שנים כשרים לדון:

בי דינא. הכל יודעין שאין שנים קרוים ב"ד:

בי דינא דרבנא אשי. דאינהו ודאי ידעי שאין ב"ד קרויין בשנים:

ואמר לן רבנא אשי. לכתוב כך דכיון דהוא היה שם מסתמא לא צוה לפחות משלשה לכתוב והאי דנקט רב אשי לפי שבית דינו היה ראש בימי רבינא ושניהם סידרו גמרא של תלמוד בבלי כדאמרינן התם (בהשוכר את הפועלים (דף פו.)) רב אשי ורבינא סוף הוראה ובימיו נאמרו דברים הללו והוקבעו בגמרא:

בבית לא אמר כלום. אינו נאמן לפי שאין בידו ליטלן:

בשדה דבריו קיימין. דמה לו לשקר אם רוצה נוטלן ונותנן לאותו שהוא מעיד עליו:

אם כמוסר. אם נראה להם כמוסר דבריו לבניו באמת בלשון צוואה:

כמערים. שהוא מתיירא שלא יטלם בחייו או שלא יחזיקוהו כעשיר להוסיף על יציאותיו:

שהניח לו אביו. ולא אמר להו היכן הם:

בעל החלום. שר המראה חלומות בלילה:

כך וכך הם. מגיד לו כמה יש:

לא מעלין כו'. ויכול להוציאם במקומן:

מיכתב היכי כתבינן. פסק דין במקום שיש מחלוקת ונטו אחרי הרבים:

זכאי. פלוני:

מדבריהם נזדכה. משמע שהיה מחלוקת ביניהם ומתוך דבריהם נזדכה:

לשלומי איהו מנתא בהדייהו. אם טעו השנים וחייבין לשלם מביתם פליגי הנך רבנן בדיין השלישי אם ישלם חלקו עמהם:

מאן דאמר זכאי. כתבינן ולא כתבינן פלוגתייהו דקסבר כולם שוין ואף השלישי ישלם עמהם דאי לא הוה איהו בהדייהו בתרי לא הוה מיפסיק דינא:

לשלומי אינהו. לבעל הדין חלקו של דיין שלישי:

למאן דאמר פלוני ופלוני מזכין כו' לא משלמי. דלהכי כתבינן פלוגתא בהדיא לאודועי דבתרי נגמר דינא ולא קיבלו עלייהו כולי דינא:

התם קיימי. דהא לא קתני מתני' שיוציאום לאחר ששמעו דבריהם:

עד שיראו שניהם כאחת. את העדות ולקמן יליף טעמא:

אין עדותן מתקיימת בב"ד. לפסוק הדין על פיהם:

עד שיעידו שניהם כאחת. וסתמא היא ולא ר' יהושע בן קרחה קאמר לה:

לימא דלא כר' נתן. דהא מתני' קתני דלעיילינהו לסהדי משום דמתחילה כשבדקום שמעו דבריו של זה בלא זה:

ור' נחמיה היא. דאמר בשעת משא ומתן הוו מפקי להו לבעלי דינים:

במאי קמיפלגי. ת"ק ור' יהושע:

אמנה דקא מסהיד האי כו'. זה אומר בפני הלוהו מנה וזה אומר בפני הלוהו מנה זה לא ראה של זה נמצא שאין כאן עדות שלם במנה אחד:

ואידך. מ"מ תרווייהו מסהדי דמנה קא רשי ביה:

והוא עד. והאי קרא בשני עדים משתעי לגבי קרבן שבועת העדות דאילו השביע עד אחד ולא העידו פטור:

דתניא ממשמע שנאמר כו'. עד אחד משמע:

ואפקיה רחמנא בלשון חד. דכתיב והוא עד:

לשבועה אתי. עד אחד אינו מחייבו ממון אלא שבועה הלכך כשהעיד זה יחידי וזה יחידי לא שייכא תורת ממון בעדותן ולא מצרפינן להו דהא לאו לחיוביה ממונא אתו:

ודכולי

---

---

שולי הגליון

---

---

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף