רש"י/סנהדרין/טו/א
|
< עמוד קודם · עמוד הבא >
צור דיון על דף זה מפרשי הדף רש"י תוספות יד רמ"ה מהרש"ל חי' הלכות מהרש"א ערוך לנר רש"ש |
האומר ערך כלי זה עלי נותן דמיו. כמו שהוא שוה דיודע הוא שאין לומר לשון ערך לכלי ואין ערכו קצוב וגמר ואמר לשם דמים דאין אדם מוציא דבריו לבטלה:
ערכין המטלטלין. משמע שהערכין מיטלטלין:
במתפיס מטלטלין לערכו. שאומר ערכי עלי ונתחייב ערך הקצוב לפי שניו והיה לו מטלטלין ואמר הרי אלו לערכי וחלה עליהן קדושה ובא לפדותן צריך ג' להוציאן מיד הקדש:
ר' אבהו אומר באומר ערכי עלי. ואינו פורע ובא כהן למשכנו ומצא לו מטלטלין והכי קאמר הערכין דהיינו ערך אדם ובא ליתן מטלטלין נגבין בשלשה שמאין:
בשלמא לאפוקי מהקדש. כגון דרב גידל ורב חסדא הוא דבעי שלשה דכיון דחל עליו הקדש לא ניפוק עד שיפדנו בשויו:
אלא לעיולי. כגון דר' אבהו:
עיולי נמי דילמא טעו. ויקחנו להקדש ביותר משויו:
חד לגופיה. דניבעי כהן:
מיעוט אחר מיעוט. דכולהו ממעטי ישראל דמשמע כהן ולא ישראל:
ואימא חמשה כהנים וחמשה ישראל. בעינן דקמא לגופיה ושני לו הוי מיעוט אחר מיעוט ושלישי הדר איצטריך לגופיה דניהוי כהן דכיון דאיתרבי ליה ממיעוט אחר מיעוט דאפילו ישראל כי הדר כתב כהן דוקא כתביה דלאו מיעוט אחר מיעוט הוא דהא שני לאו מיעוט הוא אלא ריבוי וכן כולם חד דווקא וחד הוי מיעוט אחר מיעוט:
ואדם כיוצא בהן. כקרקעות דבעי נמי תשע וכהן לשומו:
ועבד איתקש לקרקעות. והתנחלתם אותם (ויקרא כה):
שער העומד ליגזוז. והקדישו ובא לפדותו בשויו שעושין משער אדם נפה וקילקלי וחבק:
כגזוז דמי. והוו להו מטלטלין ובשלשה:
אין מועלין בו. דעבד הרי הוא כקרקע ואין מעילה בקרקע ובמסכת מעילה (דף יח:) גמר חטא חטא מתרומה בפרק הנהנה:
מועלים בשערו. דשערו לאו כגופו והוה ליה כשאר מטלטלין:
העומד ליגזוז. שכבר שילח פרע וראוי להסתפר:
ש"מ. פלוגתא דתנאי הוא לתנא קמא דאמר לית בהו מעילה סבר כמחובר דמי ולענין פדייה נמי בעי עשרה ולרבן שמעון כגזוז דמיא:
דברים שהן כקרקע. מחוברין לקרקע:
ואינן כקרקע. אלא כמטלטלין:
ר"מ מחייב. לישבע על השאר שהודה מקצת הטענה אע"ג דאין נשבעין על הקרקעות כדילפינן בשבועת הדיינים (שבועות דף מב.) הכא כיון דאין צריכין לקרקע דעומדות ליבצר הן כדמוקי ר' יוסי בר חנינא לפולוגתיה כבצורו' דמיין ונשבעין:
לא. התם בענבים כל כמה דשבקת להו מיכחש כחשי אבל שערו אשבוחי משבח הלכך אפי' ר' מאיר בשער כרבנן סבירא ליה:
קא פסיק ותני. מתני' רובע סתמא בכ"ג:
לא שנא. שור שרבע אדם זכר ולא שנא שור שרבע אשה נקבה דנפקא לן תרוייהו מקראי בפרק ארבע מיתות (לקמן נד:) שהן בסקילה ותנא דמתני' מרבי להו לכ"ג:
בשלמא רובע נקבה. כתיב ביה כ"ג דכתיב והרגת את האשה ואת הבהמה איתקש בהמה לאשה ודיני נפשות נפקינן לקמן בעשרים ושלשה:
אלא רובע זכר. מנלן דבעי כ"ג:
דכתיב כל שוכב וגו'. ומהאי נפקא לן בארבע מיתות לרובע זכר:
דאם אינו ענין. לאדם הבא על הבהמה דהא קרא אחרינא כתיב (ויקרא כ) איש אשר יתן שכבתו וגו':
תניהו ענין לנשכב. למביא בהמה עליו ומדאפקיה בלשון שוכב לידון כשוכב מה בא על הבהמה הוא והיא בכ"ג כדילפינן מואת הבהמה תהרוגו (שם) דאיתקש בהמה לאדם אף מביא בהמה עליו שניהם בכ"ג: