רש"י/מנחות/מז/א
|
< עמוד קודם · עמוד הבא >
צור דיון על דף זה מפרשי הדף רש"י תוספות רשב"א קרן אורה רש"ש |
אין מקדשין את הלחם אלא בשחיטה. טעמא מפ' לקמן:
קדש את הלחם. מותר באכילה:
לא קדש הלחם. ולא תפיס פדיונו בקדושת שתי הלחם אלא בקדושת שאר קדושת הלשכה ובת"כ יליף לה מקרבנו על זבח תודה מגיד שאם נזבח שלא לשם תודה לא קדש לחמו וכבשי עצרת דמקדשי לחם מתודה ואיל נזיר גמרינן:
קדוש ואינו קדוש. מפרש לקמן:
ואת האיל. איל נזיר:
יעשה זבח שלמים לה' על סל המצות. אלמא זביחת איל מקדשא לסל ומיניה גמרינן לכבשי עצרת:
אי כתיב זבח יעשה. משמע אע"ג דזבח בעי עשייה אחריתי:
הכל מודים. אפילו לר' אליעזר דאמר זריקה עיקר מודי דצריך שיהא לחם בשעת שחיטה ואי לא הוה בשעת שחיטה לא מקדשא ליה זריקה:
ואינו גמור. מפרש לקמן:
ואינו ניתר. לכהנים:
מאי בינייהו. כלומר כיון דאמר אביי אינו גמור כל שכן דאינו ניתר דהא ממעות תרומת הלשכה בא וזריקת דם לא הואי לשמה דתשתרייא באכילה ואינו גמור דאמר אביי למאי הלכתא:
לאביי לא תפיס פדיונו. בקדושת שתי הלחם ואם רצה משנה המעות לשאר קרבנות צבור:
לרבא. דאמר קדוש גמור תופס פדיונו ויוצא לחולין והא דאמר לקמן (דף ק:) מנחות אין להם פדיון לאחר שקדשו בכלי:
אלא לאביי. דאמר לא תפיס פדיונו:
מאי איכא בין רבי לר' אלעזר. וקדוש דא"ר למאי הלכתא הא לא תפיס פדיונו ולתרוייהו אסור באכילה:
לאיפסולי ביוצא. לרבי דאמר קדוש קצת בשחיטה אם יצא נפסל שאפי' זרקו לשמו נמי אסור באכילה לרבי אלעזר דאמר שחיטה לא מקדשא אין נפסל ביוצא דאינו קדוש אם יצאו בין שחיטה לזריקה ואם אחר כך זרק לשמן כשר. שבוש גמור הוא זה דכל. שכן לרבא כיון דקדשתן שחיטה קדושת הגוף גמורה לא נפיק תו לחולין ובפ"ק דפסחים (דף יג:) נמי אמר הכי לרבי דאמר שני דברים המתירים מעלים זה בלא זה לא נפיק לחולין ור' אלעזר דאמר אינו קדוש פריק להו ונפקי לחולין וכיון דנפקי לחולין ע"י פדייה על כרחך פדיונן נתפס. לפיכך נראה לר' דה"ג ולשון הגון הוא לאביי תפיס פדיונו ולרבא לא תפיס פדיונו לאביי דאמר אינו גמור עדיין לא חלה עליו קדושת הגוף גמורה ואכתי שייך ביה פדיון ונהי דקדישתיה שחיטה במקצת דלא נפיק לחולין ומיהו אכתי מחוסר גמר קדושה ושייך ביה קדושת דמים לתפוס פדיונו בקדושה לרבא דאמר קדוש גמור קדושת הגוף לא שייך ביה פדיון ואם התפיס מעות בפדיונו אינן נתפסין דכיון דאינו יוצא מקדושה כלל איזו קדושה תחול בפדיונו:
בשלמא לרבא. דאמר לרבי לאו בני פדיון נינהו דאקדשינהו שחיטתה:
היינו דאיכא בין רבי לר' אלעזר. דלר' אלעזר אינו קדוש כלל קדושת הגוף אלא קדושת דמים שניקח מתרומת הלשכה ונפיק לחולין ותפיס פדיונו ככל קדושת דמים:
אלא לאביי. דאמר לרבי נמי תפיס פדיונו וכל שכן לר' אלעזר מאי איכא בין רבי לר' אלעזר:
איכא בינייהו לאיפסולי ביוצא. לרבי מיפסל ביוצא אם יצא לא יהא כשר לשחוט עליו כבשים אחרים לר' אלעזר לא מיפסיל ביוצא שלא ירדה לה קדושת הגוף אלא קדושת דמים ואין יוצא פוסל בה וכשרין לשחוט עליה כבשים אחרים וזה שפירשתי תחילה שבוש גמור הוא כדפרישנא לעיל:
האמר זריקה מקדשא. והאי אפילו קדוש לא הוי כל שכן דאסור באכילה:
בין לאביי בין לרבא קדוש ואינו ניתר. דכיון דאמר אביי אינו גמור כל שכן דאינו ניתר:
חוץ לזמנו. כלומר על מנת לאכול מן הכבשים חוץ לזמנו:
הני תנאי. ר' אליעזר ור' עקיבא:
שחיטה מקדשא. ואהני בהו פסול יוצא:
אין זריקה מועלת ליוצא. הלכך לא קבעתיה ללחם בפיגול דהא כבר פסול הוא ואמר בפ"ק (לעיל דף יב.) אין פיגול במקום פסול:
זריקה מועלת ליוצא. דפסול מחמת דבר אחר הוא כדמפרש בשילהי פ"ק (שם):