רש"י/מנחות/כז/א

רש"י מנחות כז א

אליבא דמ"ד (על העצים) על בסמוך. בפ' שתי הלחם (לקמן דף צו.) במשנה פליגי ה"נ דכתיב על העצים על בסמוך:

מתני' מיעוטו מעכב את רובו. שאם חיסר כל שהוא פסול:

היין. שלישית ההין של איל ורביעית ההין לכבש וחצי ההין לפר וכן השמן בין דמנחת נסכים כשיעור ההין בין בלוג דמנחת נדבה:

גמ' מלא קומצו תרי זימני. בויקרא חד במנחת נדבה וקמץ משם מלא קומצו וחד במנחת חוטא וקמץ הכהן ממנה מלא קומצו חד למצוה וחד לעכב:

שאם חסר כל שהוא פסולה. דסלתה מריבויא דה"א [דריש]:

ככה. בנסכים ככה יעשה לשור האחד בפרשת שלח לך:

מסלתה ומשמנה. ומשמע שיהו שניהן והדר כתיב נמי מגרשה ומשמנה שיהו שניהן שנה הכתוב לעכב. גרש וסולת חד הוא אלא שגרש במנחת ביכורים וסלת בשאר מנחות:

על כל לבונתה ואת כל הלבונה. שנה הכתוב לעכב:

מתני' במעשה יה"כ כתיב חוקה באחרי מות והיתה זאת לחוקת עולם וגו' וחוקה עיכובא:

הוייה. סלת תהיינה:

בלחם הפנים כתיב מאשי ה' חק עולם ואכולהו קאי אסדרים ואבזיכין:

מתני' שתי חלות. עצרת:

שני סדרים. דלחם הפנים:

שני מינין שבנזיר. חלות ורקיקין בפרשת נשא:

ג' שבפרה אדומה. עץ ארז ואזוב ושני תולעת וצפורין במצורע:

שבע הזאות שבפרה. והזה אל נכח פני אהל מועד וגו':

שעל בין הבדים. ביה"כ כדאמרינן במס' יומא (דף נג:):

שעל הפרכת ומזבח הזהב. בין דיה"כ בין דפר העלם דבר בין דפר כהן משיח בויקרא:

גמ' כן יעשה על תורת נזרו (במדבר ו) עיכובא:

חוקה. זאת חוקת התורה:

תהיה. הויא עיכובא:

לקיחה תמה. ארבעתן כאחד:

שלמי נזיר. ליו"ד קבין ירושלמיות סלת ולרביעית שמן כתודה בפ' התודה (לקמן עח.):

שאין לו. ד' מינין דלולב מעכבין:

אבל יש לו אין מעכבין. אפילו לא אגדן כאחד:

שנים מהן עושין פירות. דאתרוג ותמרים:

יהו זקוקים. כלומר כולן יהו כאחד:

בהרצאה. כשהן מתענין אין נענין עד שיהו כולן באגודה אחת צדיקים ורשעים דומיא דעושין ואין עושים פירות:

על הארץ יסדה. בזמן שאגודתו ביחד אז יסדה:

ועשה לפר כאשר עשה לפר חטאת. בפר העלם דבר כתיב שיעשו לו כאשר עשה לפר כהן משיח שלמעלה הימנו:

מה ת"ל. והלא כל מה שפירש לפר כהן משיח פירש לפר העלם דבר:

לכפול בהזיות. לשנות באזהרת הזאת הדם עליו:

שאם

---

---

שולי הגליון

---

---

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף