רמב"ן/מועד קטן/כא/ב
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
|
< עמוד קודם · עמוד הבא >
צור דיון על דף זה מפרשי הדף רש"י תוספות רמב"ן ריטב"א חי' הלכות מהרש"א רש"ש |
במלאכה כיצד. אבל ג' ימים הראשונים אסור בעשיית מלאכה. מדכתיב והפכתי חגיכם לאבל. מה חג אסור בעשיית מלאכה. אף אבל אסור בעשיית מלאכה. ואפילו עני המתפרנס מן הצדקה מכאן ואילך עושה בצינעא בתוך ביתו כיון שאין לו מה יאכל. והאשה טווה בפלך בתוך ביתה. פירוש אין מתירין לה לכתחלה אלא מלאכה של צינעא ושל ארעי. להיות טווה בפלך בתוך ביתה. ואם אינה מספקת עושה אומנות שלה בצינעא בתוך ביתה. שכן במועד שכר פעולה שאין לו מה יאכל מותר. ירושלמי (ג,ה) אבל שאין לו [לאכול] בראשון ובשני לאכול אינו עושה מלאכה. ובשלישי עושה מלאכה בצינעא. אבל אמרו תבא מארה לשכניו שהצריכוהו לכך. בר קפרא אמר אפילו ביום השלישי לא יעשה מלאכה כל עיקר. בר קפרא כדעתיה דבר קפרא עביד אבל שלשה ימים. דאמר ר' אבא בריה דרב פפי ר' יהושיע דסכנין בשם ר' לוי תלתא יומין טייסא נפשה על גופה סברא דהיא חזרה גביה. כיון דאיהי חמייה דאישתני זיוהון דאפוי היא שבקה ואזלה לה לאחר שלשה ימים הכרס נבקעת על פניו ואומרת לו טול מה שגזלת וחמסת ונתת בי. ר' חגי בשם ר' יאשיה מייתי לה מן הדין. וזירתי פרש על פניכם ואפילו פרש חגיכם. באותה שעה אך בשרו עליו יכאב ונפשו עליו תאבל. וגמרא דילן דקתני שלשה מתניתא דבר קפרא היא. וכן הילכתא.
וההיא דתניא באבל ביום ראשון וביום שני אינו עושה. ו[כן] לענין תפילין ושאר השנויים שם לשני ימים. לדעת בר קפרא שלשה תנינן. שעיקר אבלו שלשה ימים הן והלכה כדבריו:
ת"ר אבל ג"י הראשונים אינו הולך לבית האבל מכאן ואילך הולך ואינו יושב במקום המנחמי' אלא במקו' המתנחמין. ובאבל תניא אבל שלשה ימים אינו יוצא אחר המטה משלשה ועד שבעה יוצא בשכונתו אבל לא בשכונה אחר' פירוש בשמת לאחרים מת בשכונתו יוצא אחר המטה לבית הקברות, והתם תנן (באבל פ"ו) אבל שלשה ימים הראשונים אין נכנס להר הבית מכאן ואילך נכנס ומקיף על שמאל, ואלו שמקיפין דרך שמאל אבל ומנודה ומי שיש לו חולה בתוך ביתו ומי שאבדה לו אבידה מה לך מקיף על שמאל שאני אבל אומר לו השוכן בבית הזה ינחמך.
ודוקא להר הבית לפי שהיה מתנחם בנחמה מיד כדקתני בסיפא התם ושלשה ימים הראשונים אינו בדין שיבקש נחמה דשלשה לבכי. ויש מפרשין מפני תוקף אבליתו שמא יכנס לפנים מן המקום הראוי לו אבל לבית הכנסת תניא (באבל פ"י) אבל שבת הראשונה אינו יוצא מפתח ביתו שניה יוצא ואינו יושב במקומו שלישית יושב במקומו ואינו מדבר רביעי' הרי הוא כשאר כל אדם. פירוש שבת ראשונה שבת ממש ואינו יוצא לבית הכנסת קאמרי כדקתני שניה יוצא ואינו יושב במקומו דהיינו ישיבה בבית הכנסת וכך שנוי באבל [שם] אבל שבת ראשונה אינו נכנס לבית הכנסת וקתני עלה במה דברים אמורים בביהכ"נ אבל בבית המדרש נכנס אפילו שבת ראשונה ואין צריך לומר בחול כל שבעת ימי אבילות שאינו יוצא מפתח ביתו כלל ואפילו לבית הכנסת.
ורבינו האי אמר ולענין יוצא מפתח ביתו אפילו בשבת ראשונה הכל כמנהג המדינה, היכא דרגילים דמצלו בבית הכנסת מקדים ואתי מצפרא מקמי ציבורא לבית הכנסת והיכא דרגילים למיתב בביתיה יתיב ובבבל בכפרים כולי עלמ' נפקי לבית הכנסת ובכרכים ובמדינות גדולות רובא יושבים בבתיהן ורעיהם וגומלי חסד באין עליהן ומיעוט' עיילי לבי כנישתא יתבי במקום אבלים ומצלו, וגאון אחד אמר כיון שגזרו חכמים באבל לא יצא מפתח ביתו לא יצא כל עיקר לא לתפלה ולא לתלמוד תורה מפני ששמחה היא לו אלא אם כן רבים צריכין לו כדי לזכות את הרבים.
והרב ר' יצחק בן גיאת ז"ל הכריע כמנהג רבינו האי לצאת לבית הכנסת ולהתפלל וכך אמר, השתא לבית האבל הולך משלשה ימים ואילך ויושב במקום המתנחמין לבית התפלה לא כל שכן ושלשה ימים הראשונים לבית האבל אינו יוצא הא לבית תפלה יוצא, ובירושלמי אשכחןדפליגי תנאי ורבי שמעון אומר אבל בשבת הראשונה הולך לבית הכנסת ואינו יושב במקומו והוא המיקל שבכולן והלכה כדברי המיקל באבל אלו דברי הרב ז"ל.
ואינן דברים של עיקר, דלבית האבל יוצא ששתיהן בתי אבילים הם ושם נמי מתנחם עמהן אבל לבית התפלה אינו יוצא וכבר אמרו שאפילו להר הבית אינו יוצא כל שלשה ומכאן ואילך להר הבית יוצא ולא לבית הכנסת ומה לנו ולדקדוקין הללו כיון ששנו (מ"ק כ"ג ע"א) מפו' בגמר' כבריי' שבת א' אינו יוצא מפתח ביתו ב' יוצא ואינו יושב במקומו להיכן קתני אי לימא לשוק מאי יושב במקומו איכא אלא לבית הכנסת קאמר וכמפורש בהך בריית' גופה באבל וכך מפורשת נמי בירושלמי ומה שהביא הרב ז"ל משום ר' שמעון אומר אבל שבת ראשונה יוצא לבית הכנסת לא יפה כיון שהיא סוף הברייתא השנוייה בגמרא שלנו וכך היא מתחלת שם אבל שבת הראשונה אינו יוצא לבית הכנסת שניה הולך ואינו יושב במקומו בשלישית יושב במקומו ואינו מדבר ברביעית הרי הוא ככל אדם, ושם פסקו ר' יהושע בן לוי אומר הלכה כמי שהוסיף הימים והדבר פשוט הוא דכיון דרבי שמעון דברייתא והירושלמי הזו פליג אתנא קמא דגמרא דידן ובדידן לא תנינן לה לדרבי שמעון כלל ליתה לרבי שמעון והלכה כדברי חכמים דגמרא דידן, וכל זה לשבור דברי הרב ר' יצחק שהוא מנהיג לאבילים לצאת לבית הכנסת בחול.
אבל תשובת רבינו האי שכתבנו למעלה איפשר שהיא עולה ולא אמר הגאון לצאת לבית הכנסת בחול אלא בשבת לפי שאין אבילות בשבת ויפרש הגאון שבת ראשונה שבוע של ימי אבילו' בחול וכן מפרש רש"י ז"ל ודקתני בדרבי יהודה שבת שניה אינו יוצא מפתח ביתו לבית הכנסת קאמר שאלו למלאכתו יוצא הוא וכן נהגו כדעת הזאת לצאת שם בשבת ולא בחול כל שבעה ויש להן על מה שיסמובו בדברי הגדה שכך מצינו בפירקי רבי אליעזר הגדול ראה שלמה שמדת גמילות חסדים גדולה לפני הקב"ה כשבנה בית המקדש בנה שני שערי' א' לחתנים ואחד לאבלים ומנודין והיו ישראל הולכין בשבתות ויושבין בין שני שערים הללו והנכנס בשער החתנים היו יודעין שהוא חתן והיו אומרים לו השוכן בבית הזה ישמחך בבנים ובבנות והנכנס בשער האבלים והיה שפמו מכוסה היו יודעין שהוא אבל והיו אומרים לו השוכן בבית הזה ינחמך והנכנס בשער האבלים ולא היה שפמו מכוסה היו יודעין שהוא מנודה והם אומרים לו השוכן בבית הזה יתן בלבך לשמוע לדברי חביריך ויקרבוך כדי שיצאו כל ישראל ידי חובתן בגמילות חסדים. ומשחרב בית המקדש התקינו חכמים שיהו חתנים ואבלים הולכין לבתי כנסיות ולבתי מדרשות ואנשי המקום רואין את החתן ושמחים עמו ורואין את האבל ויושבין אתו לארץ כדי שיצאו כל ישראל ידי חובתן בגמילות חסדים ועליהם הוא אומר ברוך נותן שכר טוב לגומלי חסדים. ע"כ דברי אגדה זו.
ולמדנו מזה שבשבת יוצא האבל בין נהר הבית בין לבית הכנסת ושפמו מכוסה ואף ע"פ שאין אבילות בשבת כיון שיש לו מנעלים ברגליו מותר ועושין כן להכיר בינו ובין המנודה ויושב על הארץ ויושבין עמו ומברכין בסוף ברכה זו שאמרו נותן שכר טוב לגומלי חסדים והיא ברכה שלישית שברחבה שחותמים בה משלם הגמול כמו שהזכרנו למעלה בפרק בתולה נשאת וכבר הזכרנו שם מה שאמור במסכת סופרים בשבת שאין אבילות בפרהסיא כר' אליעזר בן הורקנוס דאמר ראה שלמה וכו'. הולך לבית הכנסת ומוצאים שם האבל וכל קרוביו ואומר עליהם ברכה והיא ברכה זו שהזכרנו משלם הגמול ואחר כך אומרים קדיש וכפי מה שסדור למעלה הרי הארכנו בזה הענין אף על פי שראוי לקצר מפני המנהגות המשתנים בכך:
ת"ר אבל ג' ימים הראשונים בא ממקום קרוב מונה עמהם. ממקום רחוק מונה לעצמו ר' שמעון אומר אפילו ביום השביעי בא ממקום קרוב מונה עמהם. אמר מר שלשה ימים הראשונים בא ממקום קרוב מונה עמהם. א"ר חייא בר אבא א"ר יוחנן והוא שיש גדול הבית בבית. איבעיא להו הלך גדול הבית לבית הקברות מהו. ת"ש דא"ר חייא בר אבא אמר ר' יוחנן אפילו הלך גדול הבית לבית הקברות מונה עמהן. והתניא מונה לעצמו לא קשיא הא דאתא בגו תלתא. הא דלא אתא בגו תלתא. כי הא דאמר להו רב לבני הצלפוני. דאתא בגו תלתא לימני בהדייכו. דלא אתא בגו תלתא לימני לנפשיה. וכדאמר להו רבא לבני מחוזא. כגון אתון דלא אזליתא בתר ערסא. מכי הדריתו אפיכו מבבא דאבילא התחלו ומנו. ר' שמעון אומר אפילו ביום השביעי בא ממקום קרוב מונה עמהן. אמר ר' חייא בר גמדא אמר ר' יוסי בן שאול והוא שבא ומצא מנחמין אצלו. איבעיא להו ננערו לעמוד ולא עמדו מהו תיקו. והלכה כר"ש. דאמר שמואל הלכה כדברי המיקל באבל. הדין הוא גמרא. והוו רבנן בפירושה ובפסקה בהלכות גדולו' אמור והלכה כר"ש דאמר אפילו ביום השביעי בא ממקום קרוב מונה עמהן. ואע"ג דליכא גדול הבית. איבעיא להו הלך גדול הבית לבה"ק וכו'. אתא בגו תלתא יומי מונה עמהן. ואפילו בא ממקום רחוק. לבתר תלתא יומי ממקום רחוק מונה עמהן כר' שמעון.
והרב רי"ץ בן גיאת ז"ל כתב טובא מיערבב הדין פסקא. קשיא ליה ממקום רחוק מי הזכירו למנות עמהן. עד כאן לא נחלק רבי שמעון אלא ממקום קרוב. אבל רחוק מונה לעצמו לדברי הכל. ועוד אמר כיון דר"ש במקום קרוב בלבד הוא דפליג היכי מיתוקמא דר' יוחנן עלה. הלך גדול לבית הקברות ואתא בגו תלתא או לא אתא בגו תלתא אלא אליבא דת"ק.
ורב חננאל ז"ל כתב. אבל ג' ימים הראשונים בא ממקום קרוב מונה עמהן. ואר"ח בר אבא אר"י והוא שיש גדול הבית בבית. ואפילו הלך לבה"ק ובא בתוך שלשה מונה עמהן. בא לאחר שלשה ומצא שהלך גדול הבית לביה"ק מונה לעצמו. כדאמר להו רב לבני הצלפוני וכו'. בא ממקום רחוק בתוך שלשה מונה לעצמו מכאן ואילך אפי' בא ממקום קרוב מונה עמהן. ואוקמה ר' יוסי בן שאול והוא שבא ומצא מנחמין אצל האבלים. כלומר עדיין לא נסתלקה האבילות. וכתב הרב רבי יצחק והאי פיסקא דדייק טפי נראה שמסכימין לפרש. שהבא ממקום קרוב מונה עמהן. הוא שיהיה גדול הבית. ואפילו בא ביום שביעי ממקום קרוב כר' שמעון לא היה גדול הבית שם כלל ולא חלה עליו אבילות עמהן. זה שבא לכאן אינו מונה עמהן לא שנא בשני ול"ש בשביעי. ואם הלך גדול הבית בבית הקברות. ובא זה ממקום קרוב לכאן. רואין אם חוזר גדול הבית לבית בתוך שלשה ימים. מונה זה הבא עמהן. דהוה ליה כמי שמצאו אותו בבית נתעכב גדול הבית בבה"ק עד לאחר ג' ימים. זה הבא מונה לעצמו. ואפילו בא ביום שני ממקום קרוב. וכ"ש כשבא לאחר שלשה ועדיין גדול הבית שם בבה"ק. והטעם לזה לפי שהגדול ההולך לבה"ק עצמו כשחוזר בתוך שלשה מונה עמהן. ואפילו היה בבה"ק רחוק. לפי שכבר היה עמהן שם בשעה ראשונה וחזר אצלם. לפיכך זה הבא ממקום קרוב מונה עמהן ועם גדול הבית. ונמצאו כלן במנין אחד. חזר גדול הבית מביה"ק לאחר שלשה מונה לעצמו. ואפילו היה בבה"ק במקום קרוב. הלכך זה הבא ממקום אחר נמי אינו נגרר אחר הקטנים. נמצא גדול הבית מונה לעצמו. וזה שבא מונה לעצמו. ואבלים שבבית מונין לעצמן. כך נראה מסברת חכמים הללו ז"ל. וכן כתבו רבותינו הצרפתים ז"ל והם אמרו דלאו דוקא בגדול הבית אלא אפילו בקטן הבית שהלך לבה"ק. בא בתוך שלשה מונה עמהן לאחר שלשה מונה לעצמו. בין לר"ש בין לרבנן. בין שהיה בבה"ק קרוב או רחוק. והיינו דאמר להו רב לבני הצלפוני דאתא בגו תלתא לימני לנפשיה.
והראב"ד ז"ל הלך בדרך זו הסברא שכתבנו. אלא שהוא מפרש הלך גדול הבית לבה"ק מהו במנין הגדול עצמו קאמר. ועליו אמרו הא דאתא בגו תלתא הא דלא אתא בגו ג' ל"ש בבה"ק קרוב או רחוק. אבל הבא ממקו' אחר כל שלא מצא גדול הבית בבית ממש [בהגהו' הטור סי שע"ה נראה לו שצ"ל מונה לעצמו אפילו בגו שלשה ואם מצא גדול הבית בבית מונה עמהן אפילו ביום שביעי והוא שבא קרוב כו'. ועדיין צ"ע]. מונה לעצמו אפילו ביום שביעי והוא שבא [ממקום] קרוב. ואם בא מבית הקברות אפילו [ממקום] רחוק. ולשון הרב ז"ל ידחק בזו שאמר רב לבני הצלפוני. דאתא בגו תלתא לימני בהדיכו. ודאתא לבתר תלתא לימני לנפשי' שהוא ז"ל יפרש על הגדול שהלך לבה"ק. ולשון הגמרא משמעו על כל הבאים.
ורי"ף ז"ל פסק סתם כר"ש ממקום קרוב אפילו בשביעי מונה עמהן. והוא שבא ומצא מנחמין אצל גדול הבית. והשמיט מלכתוב דין גדול הבית שהלך לבית הקברות. לפי שהסוגייא כפשטא הא דאתא בגו תלתא הא דלא אתא בגו תלתא כתנא קמא אתיא. והשיבו עליו שהיא סוגייתו של רבי יוחנן. ור' יוחנן הוא שפסק הלכה כר"ש.
ואנו כך דעתינו כדברי רבינו ז"ל. והיא הסברא המתחוורת בהלכה זו. דר"ש לא קפיד ביומיה ושביעי כשלישי דמי ליה ולא שנא גדול ול"ש קטן. אלא ר' יוחנן תירוצי הוא דמתרץ לה לברייתא דקתני מונה לעצמו ומוקים לה לאחר שלשה כרבנן אלא איהו כר"ש ס"ל ביומי.
וכך פירוש השמועה: מדאמרינן והוא שיש גדול הבית בבית. הא גדול שבא ממקום אחר לכאן אינו נגרר אחר הקטנים. בעי בגמרא הלך זה הגדול לבית הקברות מהו נגרר הוא עמהן. או הן נגררין אחריו. ואין מונין עד שיסתם הגולל. ואמר ר' יוחנן אפילו הלך גדול הבית לביה"ק מונה עמהן ומקשינן עלה ברייתא דקתני מונה לעצמו. ומתרץ לה ההיא כשבא לאחר שלשה כרבנן. דגדול שבא מבית הקברות אצל הקטנים. וקטן שבא ממקום אחר אצל גדול הבית שוין הן.ואין חילוק והפרש בין שיהי' ביה"ק קרוב או רחוק. שהרי במקום קרוב היה להם כשחלה להם אבלות. כדאמר להו רב לבני הצלפוני שהלכו מהם לביה"ק דאתא בגו תלתא לימני לנפשיה. אפילו קטן וממקום קרוב. ומיהו איהו ודאי אינו נוהג אבילות אלא לאחר שיסתם הגולל. אלא שמונה עמהן כשבא אצלם. לתנא קמא תוך שלשה. ולר"ש כל (שלשה.) דמשלשה לרבנן נשמע כל שבעה לר"ש דלית ליה קפידא ליומי. זהו הפירוש שנראה לנו. והענין מחוור אצלינו מכל מה שנאמר למעלה בהרבה פנים.
וכענין הזה הוזכרו הדברים בירוש' (ג,ה). וזו היא סוגי' האמורה שם. ריב"ל אמר הלכה כר' שמעון בשאינו גדול משפח' אבל אם הוא גדול משפח' מונה לעצמו. הרי שמוליכין אותו ממקום למקום כגון אילין דקברין בבית שריי. אית תניי תני אלו שכאן מונין משיצא המת. אלו ששם מונין משיסתם הגולל. ואית תניי תני אלו ואלו מונין משיסתם הגולל. ר' סימון בשם ריב"ל הכל הולך אחר גדול משפחה. מהו אחר גדול משפחה ר' יעקב ב"ר אחא בשם ר' יוסה לחומרין. שאם הי' גדול משפחה שם. אלו ואלו מונין משיסתם הגולל. ואם אין שם גדול משפחה אלו שבכאן מונין משיצא המת. ואלו ששם מונין משיסתם הגולל. וזו הסברא של בני הגמרא הזו חולקת עם דברי ר' יוחנן שאמר אפילו הלך גדול הבית לביה"ק מונה עמהן. וסובר כדרך הבעי' שהכל הולך אחר גדול הבית. ומכל מקום ראיה היא לדברינו שהדברי' אמורים על ההולכים לביה"ק. מאימתי מונין. ולא על הבאים ממקום אחר לכאן ויווצאין גדול הבית בבה"ק ובין שיהיה פי' השמועה כדברינו. או כפירוש הלשונות שכתבנו. מ"מ נאמר שזו שאמרנו בגמ' הא דאת' בגו ג' הא דלא אתא בגו ג'. אליבא דרבנן איתמר. ולתרוצ' לבריי' לאוקמה בדידהו. אבל לר' שמעון לית ליה שלשה כלל. אלא כל זמן שבא ומצא מנחמין אצלו הרי הוא כיום שלישי. וזו סברתנו בלא ספקות היא שלא תמוט. וכן דעת רבינו הגדול ז"ל אלא שהשמיט דין גדול הבית שהלך לבה"ק.
נמצאו כללי השמועה בקצרה. אבל הבא ממקום קרוב. ומצא גדול הבית בבית מונה עמהן אפילו בא ביום שביעי. והוא שבא ומצא מנחמין אצל גדול הבית. היה זה הבא לכאן גדול הבית או שהיה גדול הבית במקום אחר. וזה הבא לכאן קטן אצל קטנים הוא מונה לעצמו. הלכו מקצתן לביה"ק ומקצתן נשארו בבית. אלו שבכאן נוהגין אבילותן משהחזירו פניהם מן המת. ואלו שהולכין עמו אין נוהגין אבילותן עד שיסתם הגולל. חזרו ההולכים לביה"ק ובאו בתוך שלשה ימים מונין עם אלו שבכאן. חזרו לאחר שלשה מונין לעצמן בין שהיה קרוב או רחוק בין שהיה ההולך לשם גדול בית או קטן. הכל דין אחד הוא. בא אבל ממקום אחר והוא מקום קרוב ומצא קטנים בבית וגדול בבה"ק. אם הגדול מונה עמהן כגון שבא בתוך שלשה. הרי זה כמי שבא ומצא לגדול הבית בבית. ונגרר עם הגדול מונה עמהן. חזר הגדול לאחר שלשה כיון שהוא מונה לעצמו אין הבא לגרור אחר הקטנים אלא מונה לעצמו והגדול מונה לעצמו. וזה כדרך רבינו חננאל וחכמי הצרפתי' ז"ל.
אבל כפי סברתנו שתלינו אותה ברבינו הגדול ז"ל. ההולכים לבה"ק מונין עם אלו שבבית בין גדולים בין קטנים. בין שבה"ק קרוב או רחוק. בין באו בתוך שלשה בין ביום שביעי. והוא שבאו ומצאו מנחמין. וכן הבא ממקום אחר לשם. ומצא שהלך גדול הבית לביה"ק כיון שחזר גדול הבי' אצלם אפי' ביום ז' ומונ' עמה' אף זה נגרר עמו מונין מנין אחד. והוא שבא זה ממקום קרוב. וזהו הנכון והראוי לסמוך עליו.
לרב רי"ץ בן גיאת ז"ל. ומאן גדול הבית ההוא דסמיך עליה וגרירי כולהו בתריה. לא שנא בן ול"ש אח קטן. לבעל הלכות. וכמה קרוב עשרה פרסי. סוגיא דחד יומא. כיון דאלו שמע ביומא קמא הוי מצי למיתי כמאן דאיתיה מעיקרא דמי. (והכהנים) [והגאונים] סמכו בזה.
ובתשובה לרב נטרונאי: מי שמת לו מת והיה במקום רחוק ולשני נכנס למקום קרוב ועיכב שם שלשה ימים או ארבעה ולאחר מיכן בא למקומו. כיון שנכנס במקום קרוב כמקום קרוב עבדינן ביה ומונה עמהן דהלכה כר"ש דמיקל באבל. ואני תמה לדבריו בא ממקום רחוק בתוך שלשה לרבנן היכי משכחת לה. הרי ודאי נכנס למקום קרוב בשני או בשלישי ועוד לר"ש דלא קפיד ביומי. מה לי נכנס למקום קרוב מה לי בשני או בשביעי. וא"כ ממקום רחוק לא משכחת לה לעולם. ואין הפרש בין ששמע על מתו באותו מקום שהיה שם מתחלה. ובין ששמע עליו באותו מקום קרוב שנכנס לשם. או שלא שמע עד שבא ומצא אבילים בביתו הכל דין אחד הוא. ודאמרינן והוא שבא ומצא מנחמין אצלו. כלומר שמצאן באבילות. בחליצת סנדל ובעטיפת הראש. והרבים מתעסקין עמהן כבתוך שבעה. לפי שמקצת יום שביעי ככולו. אם רצה נוהג כולו אבלות. או נוהג מן המקצת כמה שירצה. הילכך כל זמן שמצאן נוהגין אבלותם מונה עמהן. הא לאחר שנעלו סנדל ופרעו ראשם כבר בטלו מהן גזירת שבעה. וכבא ביום השמיני דמי ומונה לעצמו. ואפי' היו מנחמין עמו שאין מנחמין לאחר שבעה:
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |