רמב"ן/חולין/ד/א

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

רמב"ן חולין ד א

אלא איכא בינייהו דלא כתיבא ואחזוק בה בלחוד איכא בינייהו. דת"ק סבר חמץ בפסח דכתיב' אין אבל דלא כתיבא לא אע"ג דאיחזוק ורשב"ג סבר כיון דאיחזוק אע"ג דלא כתיבא נמי אבל כתיבא אע"ג דלא איחזוק מודה רשב"ג דהא חמץ בפסח כולהו מודו ביה דסמכינן עלייהו ואע"ג דלא איחזוק דהא מעיקרא אמרי' דכתיבא ולא אחזוק בה איכא בינייהו ומשמע דחמץ בפסח כתיבא ולא איחזוק הוא ולהכי נקט ת"ק חמץ בפסח למימרא דאפי' חמץ בפסח דכתיבא ולא איחזוק סמכי' עלייהו.
והאי פירושא לא מסתגי בגיטין פ"ק כל גט שיש עליו עד כותי פסול חוץ מגיטי נשים והוינן בה בגמ' מני אי ת"ק אפי' שאר שטרו' נמי אי רשב"ג אי דאיחזוק אפי' שאר שטרות נמי אי ר"א אפי' גט אשה נמי לא אלמא לת"ק כיון דכתיבא אע"ג דלא אחזוק (אחזוק ולא כתיבא) ולרשב"ג אחזוק דוקא כתיבא ולא אחזוק לא.
אלא ה"פ: דלא כתיבא ואחזיקו בה נמי איכא בינייהו דת"ק סבר כתיבא אע"ג דלא אחזוק אחזוק ולא כתיבא לא הכל תלוי בכתיבה והיינו דנקט חמץ בפסח לומר כתיבא אע"ג דלא איחזוק אבל לא כתיבא אע"ג דאיחזוק [לא] ורשב"ג סבר איחזוק אע"ג דלא כתיבא כתיבא אי איחזוק אין ואי לא לא שהכל תלוי בחזקה.
ואי ק"ל הא דאמרינן בריש שמעתי' איחזוק בדלא כתיבא תנאי היא דאלמא לא פליגי אלא בהכי הא לא תיקשי דגמ' מאי דצריכא ליה קאמר. הא דאמרת כיון דאיחזוק איחזוק תנאי היא ולא בא עכשיו לפרש כל דברי ת"ק ורשב"ג.
ואיכא דגרסי איחזוק ולא אחזוק תנאי היא ובסיפא גרסינן אלא איכא בינייהו נמי דלא כתיבא ואיחזוק בה ואין צורך בכך מאחר שאינו ברוב הנוסחאו' כך שמעתי לזו.
ולי נראה כלישנא בתרא דוקא דלא כתיבא בלחוד איכא בינייהו והתם בגיטין לא נחתי בגמרא למידק מאי בינייהו אי כלישנא קמא דהכא אי כלישנא בתרא אלא פריך סתם דגיטין ושטרות תרוויהו כתיבי הילכך לת"ק דבעי כתיבא קשיא ואי בעי נמי חזקה היינו פרכיה דרשב"ג ולמאן דאדכר חזקה פרכי' חזקה ואי סגי ליה בכתיבה היינו פרכיה דת"ק.

והא דאמר רבא ישראל עבריין אוכל נבלות לתאבון בודק סכין ונותן לו. משום דלא שביק היתירא ואכיל איסורא. כבר פרשתי שכל השוחט כדרכו הוא ואין חוששין שמא שהה או דרס שלא לרצון ולהכי קאמרינן השתא דודאי עבריין זה אינו שוחט בפסול לדעת שאין זה טורח לו כשהי' שוחט כדרכו ואין חוששין שמא נתעלף מעט ושהה שהרי הוא מקפיד ונותן דעתו לשחוט יפה ודינו כישראל דלא חיישינן לעלפויי ולמאן דחייש הכא נמי במוחזק כישראל ומדקאמר סתם משמע דדינו כישראל לכל דבר חוץ מבדיקת סכין ואם נפסוק בישראל ששחט שאנו צריכין לבדוק בסי' אחריו כדברי בעל ההלכות גם עבריין זה כישראל הוא אבל אם נאמר בישראל רוב מומחין אצל שחי' מומחים וחברים הם ושוחטים לכתחלה וזה בדק ומצא שחוט ואם לאו לא היה מוציא דבר שאינו מתוקן מתחת ידו בעבריין ודאי א"ל כן דאם (נתנה לו) [נתנבלה] בידו אוכל הוא אותו לתאבון שלו ועוד אין נ"ל על סתם בני אדם חברים הם שלא להוציא דבר שאינו מתוקן מתחת ידם.
אלא שעדיין יש לי לומר שכל המומחה לשחיטה רוב הוא שוחט ואינו מסלק ידו עד שידע ששחט רוב כדרכו או שבודק ואם לא שחט רוב (חוסר) [ממהר] וגומר בכדי שלא יהיה שם שיעור שהייה שכל מי שאינו שוחט רוב אינו מומחה לשחיט' וזו סברא קרובה והגונה הלכך אף עבריין זה כיון דבעי למישחט בהיתרא בוודאי כך נהג כדרך השוחטין ולא פירש עד ששחט רוב.
ונראה שאפי' בא לשחוט בהמות הרבה שוחט לכתחלה בבדיקה ראשונה שבדק סכין ונותן לו ואם אבד סכין לאחר שחיטתו דינו כדין ישראל ששחט בהמות הרבה ואבד הסכין קודם בדיקה וכמו שפי'.
ויש שאומרים שבודק סכין ונותן לו בין כל אחת ואחת ואם לא בדק לכתחלה לא ישחוט.

והא דאמרינן מיטרח לא טרח. ק"ל דהא אמרינן לקמן מפני שהן מחליפין.
ויש שגורסי' חמצן של עוברי עבירה אחר הפסח מותר בהנאה מיד ומפרשים דאע"ג דסמכי אחזקה דלא שביק התירא ואכיל איסורא למישרי ליה בהנאה אבל באכילה לא סמכינן עלייהו משום דמטרח לא טרח והא דמייתיה ליה תניא דמסייע לך לומר דסמכינן אחזקה דלא שביק היתר ואכיל איסור באיסור בהנא' הלכך היכא דליכא טורח כלל אפי' באכיל' סמכי' עליה.
וזה שיבוש גמור, חדא "מפני שהן מחליפין"קתני דודאי מחליפין ולא קתני שאני אומר החליפו ועוד דכיון דחיישינן באיסור דרבנן לאיסור אכילה אין לנו ראיה להתיר באיסורי דאורייתא אע"פ שאין בה טורח כלל.
אלא שאין כאן קושיא דגבי סכין לא טרח שמא לא ימצא סכין בשעת צרכו ונמצא שאינו אוכל נבלתו לתאותו אבל גבי מחליף כמה מחליפין יזדמנו לו היום או מחר ואינו חושש לאכילה מיד הלכך נותן דעתו ומחליף ודאי.
ופירש"י ז"ל מותר מיד ואע"ג דלא שהה כדי לאפות דודאי עבר עליו הפסח וא"כ קשי' הא דאמרי' האי מני ר' יהודה הוא דאמ' חמץ לאחר הפסח דאוריית' דלדידיה אפי' חמץ של נכרי שעבר עליו הפסח אסור באכילה מן התורה.
וי"א דהאי סברוה אליבא דרב אחא בר יעקב איתמר דאמר יליף ר"י שאור דאכילה משאור דראיה מה שאור דראיה שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה אף שאור דאכילה כלומר ג) שעבר עליו הפסח שלך אי אתה אוכל אבל אתה אוכל של אחרים ושל גבוה, ואע"ג דאמרינן התם בפסחים דרב אחא בר יעקב הדר ביה מהך סברא לאו מתיובתא ופרכא הדר ביה והני רבנן סברוה כסברא קמא דרב אחא בר יעקב.
ולי נראה שפי' מותר מיד קודם שיכלה חמץ שנשאר להם ובלבד בכדי שיעשו ומפני שהן מחליפין מותר שאלמלא אין מחליפין אין תולין להקל לומר שמא זה נאפה אחר הפסח עד שיכלה ודאי לחמץ מן הבית שהרי הוחזק האיסור בידיהם אבל מאחר שהם מחליפין אין לחוש שאני אומר החליפו ובחמץ שנאפה לאחר הפסח החליפו ומיהו בפת צוננת הרבה שנאפה ודאי קודם הפסח ודאי אסור להך סברא ואוקימנא כר"ש וכל פת מותרת.
וכתב רש"י ז"ל ואע"ג דהשתא נמי אסור לגביה דהא מתהני מחמץ שעבר עליו הפסח דאי לאו דיהביה לנכרי לא הוה יהיב ליה דידיה אפ"ה כמה דמצי למעבד בהתיר' פורתא עביד ולדידן מיהא שרי דאין לך איסור הנאה תופסת את חליפיו אלא ע"ג והקד' ושביעית וי"א שאף לעצמו מותר וטעות הוא בידם דא"כ מצינו דמים לחמץ בפסח ולשור הנסקל שאם רצה למכרו לנכרי מותר ותנן האוכל תרומת חמץ בפסח פטור מן התשלומין ומדמי עצים, אלו דברי רש"י ז"ל.
ואיכא דרמי, והרי ערלה ואסורה בהנאה וחליפי מותרים דתנן מכרן וקדש בדמיהן מקודשת וזו אינה קושיא לפי שכל איסורי הנאה שאינן תופסין דמיהם אין חילופיהן אסורין אלא מפני שהוא כנהנה מהן עצמן ולפיכך אינן אסורין אלא לבעלים המחליפין אבל לאחר מותרין וכיון שכן מותרין לאשה ממילא נקנית ועוד שאין איסורו לעולם אלא קנס מדבריהם שאסרוהו עליו בלבד הלכך מקודשת וכן פירש"י ז"ל במס' ע"ג פ' רי"ש, ואין דינו מחוור לי ועוד חמץ לאחר הפסח לר"ש קנס מדבריהם וחליפי' נמי קנס הם מה הועי' בחליפיו מ"מ איסורי קנס הם דהא אפי' לר"ש חמץ לאחר הפסח אין לו דמים וי"ל מ"מ הם מחליפין להקל שלא יאכלו אותו חמץ לפי שחמור עליהם ביותר.
אבל בירוש' מצאתי במס' קידושין (ב,ח) ר' חגאי בש"ר זעירא כשאין דמיהן, א"ר חנינא זאת אומרת שמקדשין פי' לפי' מקודשת לפי שאין אלו דמיהן שאין להם דמים ואין תופסין אותם באיסור ואינו אלא גזל ביד מוכר, ולפ"ז הטעם נראה דאף מוכר עצמו מותר באותן דמים לפי שאינן דמים ולא מצינו דמים לחמץ בפסח שכיון שהן אסורין בהנאה דעצמן ואסור לו נמי למוכרן וליתנן במתנה אין גופן ממון ואינן דבר הגור' לממון אלא דבר העומד לישרף הם אלא שאם מכרן אין בהם כח לתפוס דמי' באיסור דכל דלא נפיק מאיסורו כגון הקדש אינו תופס דמים באיסור אלא ע"ג ושביעי' כדאיתא פ' רי"ש וכ"כ ה"ר משה הספרדי ז"ל שהדמים מותרין.
ויש מק' דהכא אמר רבא לא שביק התיר' ואכיל איסורא ולא אשכחן הכא מאן דפליג עליה ובמ' גיטין פ' השולח אמרינן נאמן אדם לומר פרוזבול היה לי ואבד מ"ט כיון דתקון רבנן לא שביק התירא ואכיל איסורא ואמרינן תנאי היא, וי"ל דטעמא דמ"ד אינו נאמן משום דמי יימר דמזדקקי ליה בי דינא וטרחא רבתי היא ומיטרח כולי האי לא טרח וטעמיה דמ"ד נאמן משום דישראל מיטרח נמי טרח.

< עמוד קודם · עמוד הבא >

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.