רמב"ן/חולין/ב/ב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

רמב"ן חולין ב ב

טמא בחולין מאי למימרא. פירש"י ז"ל פשיטא דהא לא הוזהרו ישראל על טהרת חוליהן. ואינו מחוור שאין ההקפדה באיסור טומאתן אלא לומר שלכתחלה מוסר אותם להם והן טהורין ועוד דכי אמרינן בחולין שנעשו על טהרת הקדש לא אתא לאשמועינן אלא שהם טהורין אבל איסור אין בטומאתן [ואפי'] למ"ד כקדש דמו לאו לאיסור טומאה שלהן קאמר ומ"ד לאו כקדש דמו לאו להתיר טומאתן אלא בדין טהרתן פליגי שלא כדברי רש"י ז"ל.
אלא ה"פ: טמא בחולין מאי למימרא פשיט' דהא לא כתיב' בהו שמירה ובודאי שחיט ויזהר שלא יגע בבשר דכיון דלא כתיב בהו שמירה פשיטא שאין חוששין ואפי' נעשית בטהרה או שנעשית על טהרת תרומ' ופריק בחולין שנעשו על טהרת הקדש וקסבר כקדש דמו וכיון דכקד' דמו ס"ד ליעביד בהו מעלה כקדשים וליבעי שימור וליסרינהו שמא יגע ולאו אדעתיה או משום גזרה דקדשי' קמ"ל.
וא"ת ל"ל למימר כקדש דמו דילמא לעולם לאו כקדש דמו [ומש"ה] הוא דשרי והיא גופא קמ"ל ואלמ' אמרי' לקמן בחולין גופיה לא אצטריכא ליה חולין שנעשו על טהרת הקדש לאו כקדש דמו וי"ל אי ס"ד דלאו כקדש דמו פשיטא דהא ליכא למיגזר משום מוקדשין דכמה מעלות יש ביניהם [ולא גזרינן אטו קדשים] ולאו משום שמא יגע ולאו אדעתי' שלא עשו להם מעלה כל כך ואי לאשמעינן היא גופה דלאו כקדש דמו ולהכי שרי לא אפשר דהא לא אשמעי' מינה שאעפ"י שהן כקדש דין הוא שמותר ולהכי אמרינן ההיא לא אצטריכא ליה ועוד לאשמועינן בעלמא מ"ש דתני לה גבי שחי' דמוקדשין.

ובמוקדשין לא ישחוט שמא יגע בבשר וכו'. יש ששואלין כאן האי טמא דאיטמי במת היאך שוחט במוקדשין הא בעו עזרה וטמאי מתים אסורים שם ואי איפשר להיות סכין ארוכה מהר הבית עד עזרת כהנים.
ונ"ל שאין זו קושיא שאפשר שעבר טמא ונכנס או עבר ושהה ובא לשחוט ולאו למימרא דהוא מותר אלא מתני' לא מיתניא לן שחיטה כשרה דיעבד ולא לכתחלה משום איסור טומאה דעזרה אלא היכא דאיכא חששא בשחיטה גופה ומש"ה מוקמינן דיעבד דמתני' דחיישינן שמא נגע בבשר עד שיאמר ברי לי וההיא דאיתא בפ' כל הפסולין ששחטו שחיטה נמי הכתיב לפני ה' ומתרץ אפשר דעביד סכין ארוכה בטמא שרץ הוא שאינו משתלח אלא ממחנה אחד, כן נ"ל.
ובתוספות מתרצים דטמאי מתים מותרים ליכנס למחנה לוייה שהוא הר הבית ובעזרת נשים וישראל דאמרינן במס' סוטה פ' היה נוטל והן אומרים הוציאוה שלא תטמ' העזרה והוינן בה מ"ט דדילמא מתה למימרא דמת אסור במחנה לויה והתניא טמא מת מותר ליכנס למחנה לויה. ולא טמא מת בלבד אמרו אלא אפילו מת עצמו שנאמר ויקח משה את עצמות יוסף עמו במחיצתו אמר אביי שמא תפרוס נדה הלכך יכול הוא לעמוד בשער ניקנור ולשחוט בעזרת כהנים מחנה שכינה.
ואין זה מספיק לפרק קושייתנו, דתנן במס' כלים (א,ח) החיל מקודש ממנו שאין כנענים וטמאי מתים נכנסים לשם עזרת נשים מקודשת ממנה וכו' וא"ת קשיא הך וי"ל דמדאורייתא מישרא שרו ורבנן הוא דגזור עלייהו משום נדות ויולדות וא"ת א"כ מאי האי דמקשי בגמרא גבי סוטה למימרא דמת אסור דילמא דרבנן קתני דאורייתא לא קתני י"ל אי ס"ד דמדאורייתא שרו לא הוי תנו והן אומרים הוציאוה אלא משהיא גוססת מוציאין אותה ולא היו צריכין להוציאה קודם לכן שמא תמות מ"מ הדרא קו' לדוכתה אלא שי"ל דמתני' דינא דאורייתא קתני וקודם גזרה היא להך לישנא דאיתוקמא כטמא מת.
ובתוס' מתרצים שלא אסרו מדבריהם טמאי מתים במחנה לויה אלא מן החיל ולפנים דרך כניסה דהיינו עזרת נשים שמשתמשת כניסה ויציאה לעזרת ישראל ועזרת כהנים דהיא מחנה שכינה דהתם גזרה שמא יכנס משם ולפנים אבל בשאר מקומות ממחנה לויה שאין נכנסין משם למחנה שכינה לא גזרו אפי' בסמכי' ממש למחנה שכינה הילכך משכחת לה שעומד באחד מן המקומות הסמוכין כגון שער ניקנור ושוחט בסכין ארוכה במחנה שכינה.
וראיה לדבר אמרו ביבמות (ז,ב)החצר החדשה שחדשו בה דברים ואמרו ט"י אל יכנס במחנה לויה פי' לא בכל מחנה לויה אמרו אלא כדתנן עזרת נשים מקודשת ממנו שאין ט"י נכנס לשם ואין חייבין עליה חטאת הרי שגזרו מ"מ על עזרת נשים ואלו במקום אחר שהוא קרוב ממחנה לויה למחנה שכינה טבולי יום נכנסין כדתנן בתמיד אירע קרי באחד מהם יוצא והולך לו במסבה ההולכת תחת הבירה ירד וטבל עלה ונסתפג בא וישב לו אצל אחיו הכהנים עד שהשערים נפתחים ויוצא והולך לו ואין לך סמוך למחנה שכינה יותר מבית המוקד שחציה בקדש וחציה בחול וט"י נכנס לשם אעפ"י שאסור בעזרת נשים מן הטעם שפי' ד).

ואם שחט ואמר ברי לי שלא נגעתי שחיטתו כשרה. איכא דק"ל ל"ל ברי לי כי מספקא ליה נמי שחי' כשרה דמכדי עזרה ר"ה הוא וכיון שכן ספק טומאה בר"ה הוא וכל ספק טומאה בר"ה ספקו טהור ובליתיה גבן דנישייליה נמי ל"ל אחרים רואין אותם.
וניחא ליה כיון דשחיט רגלים לדבר דנגע וכל היכא דאיכא רגלים לדבר אפי' בר"ה ספקו טמא ואמר דה"נ אמרינן בפסחים (דף ט') גבי שפחתו של מציק שהטילה נפל לבור ובא כהן והציץ בו. לידע אם זכר או נקבה ובא מעשה לפני חכמים וטיהרוהו מפני שחולדה וברדלס מצויים שם ואקשינן והא אין ספק מוציא מידי ודאי ופרקינן שמא רוח הפילה והכא ברה"י הוא דגבי מדורות הכנענים מיתניא בתוספ' דאהלות ועוד דאי בר"ה ספקו טהור הוא ודאי וכיון שהוא רה"י כל הספקות נמי טמאין אלא כיון שהוא ספק הרגיל תולין להקל וכ"ש להחמיר שתולין בדבר הרגיל זה כתבו בתוספות.
ולזה הפי' טמא בחולין דשוחט באומר ברי לי הוא הא לאו הכי אפי' בדיעבד טמא ומפני זה יבטל הפי' הזה דכל דצ"ל ברי לי לאו לכתחלה ועוד לא נהיר' דספק טומאה בר"ה הלכתא גמירי לה כדאמרי' בכמה דוכתי בתלמודא ואיכא לקמן בפרקין ובפ' בתרא דע"ג ספק טומאה בר"ה התיר להם הא הלכתא גמירי להו כי איצטריך הלכתא (ע"כ) להיכא דאיכא רגלים לדבר אצט' דאי לאו הכי משום העמד דבר על חזקתו הוא טהור ואיכא דמתרץ הכ' כיון דשחיט כמאן דנגע דמי אי לאו דאמר ברי לי, וליתא.
אלא שאין הקושיא כלום, דבמוקדשי' בכה"ג לאו בספק טומאה דיינינן דהא בעי שימור דכתיב משמרת תרומותי אלא צריך שיהא ברי לו שהן טהורין ואי לאו אסור להקריבן.

דליתיה קמן דנישייליה. פי' וקמ"ל דסמכינן אראיית אחרים [כמו] דסמכינן אברי לי דידיה ולא אמרינן דילמא נגע ולאו אדעתייהו (וא"כ) [א"נ] קמ"ל דצריך ראיית אחרים הא לאו הכי אסורה שלא תאמר לכתחלה לא ישחוט ואם שחט שואלין אותו ואומר ברי לי ואם אי אפשר לבודקו כשרה קמ"ל ולשון ראשון הגון.

אי לימא דאיטמי במת בחלל חרב אמר רחמנא וכו'. יפה פירש"י ז"ל דהאי חרב הרי הוא כחלל הכא לא אצטריך דבלאו הכי מטמא בשר דגברא הוי אב וכלי ראשון ובשר שני אלא רבותא קאמר דאפי' ראשון הוי והא דמפרקינן דאיטמי בשרץ ה"ה דהו"ל לאוקמ' בדאיטמי בטמא' מת דהו"ל ראשון ואינו מטמא כלים כלל דהכי תנן במסכת אהלות פ"ק (ד') ג) טמאים במת (ג' טמאים) [א' טמא] טומאת ז' וא' טמא טומאת ערב ובמסכת פסחים (יד,א) אמרי' (בגד) [בנר] שנטמא בט"מ ואוקימנא בנר של מתכת [אלא דמשכחת לה] אי נגע דיקרב בדיקרב (טהור) [טמא]. ור"ח ז"ל כתב הכא דאע"ג דאיטמי בט"מ נעשה אב הטומאה ואי אפשר להעמיד'.
והראב"ד ז"ל פי' דהכי מקשינן, כיון דחרב הרי הוא כחלל וכי מעייל לסכין בעזרה הו"ל כמכניס ט"מ למקדש ואפי' למאן דלא ס"ל כשמואל דאמר המכניס טמא שרץ למקדש חייב כמת עצמו כה"ג מודה דהא נעשה אב הטומאה לטמא אדם ולטמא בגדים והוא דומיא דזכר ונקבה דכתי' מזכר עד נקבה תשלחו כדדריש לה בספרי ולהאי פירושא הא דאמרינן ואב הטומא' הוא דטמייה לסכין ואזיל סכין וטמיתי' לבשר תרתי קא פריך סכין גופיה אסור להכניסו שם במוקדשים ועוד שהוא מטמא הבשר בין במוקדשין בין בחולין.

< עמוד קודם · עמוד הבא >

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.