ריטב"א/מכות/כ/ב
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
וכמה שיעור קרחה. פי' לחייב מלקו' דאילו לאיסורא אפי' שערה א' אסור וכדאמרינן בירושלמי רב הונ' מפקיד לחבירוי פקדון נשיכון כדקיימון על מיתה דלא ליתלשו בשעריהון דלא ליתי לידי קרחה שנא' כי עם קדוש אתה אחד אנשים וא' נשים ע"כ. ומדקאמר דלא ליתון לידי קרחה משמע דאפי' על תלישה כל דהוא הוא דאמר דפקדון ומיהו משמע לישנא דלא מפקד אלא לתלשן אבל לאחוז בהם בלא תלישה כמו שנוהגין היום לא מפקד. ואעפ"כ ראוי לגעור בזה אפי' שלא יבואו לידי קרחה לפי מה שפקדו בני אדם בקרחה. והדבר ידוע שכל זה אסור אפי' באביו אפי' ברבו ולא כמו שנהגו ואין ראוי לומר בזה מוטב שיהיו שוגגין שכן עושין בכל יום ומזידין הם. ועוד דאפי' למ"ד התם דאפי' בדאורייתא אמרי' הנח להם לישראל ה"מ באיסור עשה כתוס' דיום הכפורים אבל לא באיסור לאו וכדכתיבנא בדוכתי בס"ד:
כדי שיראה מראשו. יש שפרשו לחומרא כל שנראי' קרחה בראשו ואפי' בעיון דק ומקרוב. ויש שפירשו לקולא שירא' מראשו מרחו' בעיון גם. גרס' הספרים שלנו איכא דמפי' כגריס ומעילן כעדש' וסימנך בהרת כגריס ומחי' בכעדש' ונראה פירושה שהסי' הוא דכי היכי שבנגעי' בהר' שהיא כגריס קודמת למחיה שהיא כעדש'. ור"מ הלוי ז"ל פי' כי לפי שהמחיה סי' טומא' לבהר' לטמא את הגריס ולהוציאו מן המחנה כך באה כאן שיעור העדש' והוציא' את הגריס מב"ה וגם הוא נכון. ויש ספרי' שגורסין אינא דמפיק שתי שערו' ומעייל בעדש' ולפי גרסא זו יהיה הסי' כנגעים שיאן לנו כאן שיעו' אלא שיעור האמו' בנגעי' שהם כגריס בבהר' וכעדש' במחי' אבל אין לנו כאן שיעור שתי שערו'. וא"ת אכתי מנלן דמפקינן שתי שערות דילמ' מפקי' כדי שיראה מראשו יש לומר דההי' לא בעינן בה סימנא דאנן לא אתינן לאפוקי אלא הדומה לגריס ועדשה ששיעורה קצוב בכל אדם והיינו שתי שערו' דאלו שיראה מראשו אין לנו שיעור קצו' בכל אדם:
ולענין שתי שערו' פסק הלכה הרמב"ם ז"ל ובעל ספר המצו' פסקו הלכה כר' יוחנן דר' הונא ור"י הלכה כר"י וסתמא דמתניתא בסמוך כותיה דקתני כמה שיעור קרחה כגריס ואע"ג דאמרינן דאיכא דמפי' כגריס לית לן בה דאסתמא דאידך מתניתא ואדר"י סמכינן וכ"ש לאידך גירסא דלא מפיק אלא שתי שערות ור"מ הלוי ז"ל פסק במתניתא דלקמן דקתני כמה שיעו' קרחה שתי שערו' דאידך סתמא יחידאה היא דר' אלעזר בר' שמעון ואידך טעמא עדיפא ותו דהא כדידיה סלקא שמעתא והראשון נראה עיקר. ומיהו הא כתיבנא דלענין איסורא בכל דהוא אסור:
ומודים חכמים לר"א במלקט לבנות מבין שחורו' אפי' אחת שהוא חייב. פי' שזה תיקון הוא ומלאכ' אפי' בשערה אחת ופרש"ם ז"ל דאתיא כר' יהודה דאמר מלאכה שאינ' צריכה לגופה חיי' עליה ודבר זה אפי' בחול אסור משום שנא' לא ילבש גבר זמלת אשה לישנא דמשום שנא' משמע דלא איסור תורה קאמר אלא איסור' דרבנן ואתיא כרבנן דפליגי עליה דראב"י דאמרי במס' נזיר דלא ילבש גבר שמלת אשה כפשוטו בבגדים המיוחדים לנשים ולא בשום זיון אחר אבל ר' אב"י אמר התם שכל זיון שהנוהג באש אוסר הכתו' ובכלל לאו זה בדבריו שלא תצא בכלי זיין למלחמה כדאיתא התם ובס' המצו' פסקו הלכ' כראב"י שמשנתו קב ונקי. ואונקלס תרגום כן לא יהא תיקון זין דגבר על אתתא ולא יתקן גבר בתקוני איתתא. והא דאמרינן התם העברת שער מדברי סופרים כרבנן אתיא ודלא כר"א. ואפשר דהא דהכא אסור מן התורה קאמר ולא דק בלישניה ואתיא כראב"י וכבר הארכתי בה הרבה במקומה במס' נזיר וגם בכאן במהדורה קמא בס"ד:
תני תנא קמיה דרב חסדא אחד המקיף וא' הניקף לוקה. פירשא בפירושין וכן פי' הרב ר' אברהם אב"ד ז"ל משום דכתיב בלשון רבים לא תקיפו את פאת ראשיכם ואע"ג דאורחיה דקרא דזימנין דכתב בלשון רבים שאני הכא דהדר כתב בל' יחי' ולא תשחית את פאת זקניך. ולפיכך יש לפרש דדוקא לענין הקפה חייב הניקף כמקיף אבל בהשחתת זקן אין הנשח' לוקה. אבל מצינו בתוספת' דקתני הא דינא גבי השחתה ושריט' וקרח'. וי"ל דלבתר דשני קרא וכתב אל תקיפו בל' רבים לחייב גם את הנוקף הדר יליף השחתה מהקפה בהיק' ויליף קרחה מהשחתה בהיקש דכתי' בכהנים לא יקרחו ולא יגלחו ושריטה מקרחה בהקישן דלא תתגודדו ולא תשימו קרחה אבל ליכא למימ' דדיינינן בקרחה ושריטה מדכתיב ל' רבים דשאני התם דכל הפרשה כולה בל' רבי' אלא ודאי כדאמרן. ועוד פי' הרב ר"א אב"ד ז"ל דטעמא דניקף נפקא לן מדכתי' לא תקיפו דמשמע לא תניחו להקיף וכן לא תשחית לא תביא להשחי' ולפי' זה קרחה ושריטה נפקא לן מטעמא דהקישא דאמרינן לעיל ומסתברא דלגבי הקפה צריכין אנו לצרף שני הפירושין דאמר לא תקיפו בל' רבים לחייב גם הניקף ומשמעותו משום דדרשינן לא תקיפו בשניהם לא תקיף ממש ולא תניח להקיף וכדפרישי' במהדורא קמא:
א"ל רב חסדא מאן דאכיל תמרי בארבילא לקי. יפה פי' ר"מ ז"ל דאף ר"ח מודה שהניקף עובר בלאו וכדכתי' לא תקיפו וכדאיתא בתוספתא ולא קשיא ליה אלא במאי דקתני שגם הניקף לוקה והיינו דנקיט בלישניה מאן דאכיל תמרי בארבילא לקי. והיינו נמי דקאמר דא"ל מני ר' יהודה היא דאמר לאו שאין בו מעשה לוקין עליו דאלמא לא קשיא לן אלא מלקו' משום דלי' ביה מעשה והיינו דאמר רב אשי במסייע ודברי הכל וכיון דמסייע הא עבי' מעשה אבל לענין לאו בלא מלקו' אפי' בלא מסייע נמי עובר בלאו וכן נראה עיקר. והא דאמר מאן דאכיל תמרי בארבילא לקי ה"ק וכי מפני שהוא נהנה במעשה זו יהא לוקה בלא שום מעשה א"כ מי שאוכל בי"ט פירו' שליקט חבירו באותו יום יהא לוקה לפי שנהנה אע"ג דלא עביד מעשה וגוזמא בעלמא נקט תלמודא לאלומי פירכא דפריך ממלקו' דהא ודאי התם אפי' לאו נמי ליכא דהא לא עבד ולא כלום וזה פשוט:
במסייע ודברי הכל. פרש"י ז"ל שמזין לו השערו' ואיכא דקשיא לי' הא דאמרינן במס י"ט לענין מיכחל כותי לישראל בי"ט וישראל עמיץ ופתח דמסייע אין בו ממש ולא קשיא שאין כל המסייעין שוין דמסייע דהת' אין בו ממש שדרך העין למעמץ ומפת' קצת אבל הכא סיוע גדול הוא כשמזמין לו עצמו בשערו וכ"ש לפי' ר' מאיר ז"ל שכתבנו לעיל דבלאו מסייע יש בו לאו ולא בעינן סיוע אלא כדי שיהא בו מעשה ללקות עליו דבמעשה כל דהוא סגי להא כדאמרינן בעלמא עקימת פיו או עקימ' קומה הוי מעשה וכן פי' הוא ז"ל:
ת"ר פאת זקנו סוף זקנו ואיזו סוף זקנו שבולת זקנו. הפירוש הנכון דמפרש והדר מפרש כי הכתוב קורא פאת זקנו לסוף זקנו מקום שמתחברים הפנים והזקן עם הראש בין מימין בין משמאל וסוף זקן זה יש בו כמין שיטה שדומה לשבולת וראוי שלא לגלחו בתער ולהניחו כמו שמניחין בשדה פאה של שבלים. ורש"י ז"ל פי' גם כן כי כל פא ופאה נקראת שבולת ומפני השער הבולט שם אז מפני שיש שם קצת בליטת בשר. אבל ר"ח ז"ל ואחרים עמו פירשו כי המונטו"ן בלבד קורא שבולת זקן והוא מפרש פאת זקנו הוא סוף זקנו והוא גם כן שבולת הזקן שבמונטו"ן שאף הוא פאת הזקן:
ולענין גדול המקיף את הקטן פלוגתא דרב הונא ורב אדא בר אהבה במס' נזיר. דרב הונא מחייב למקיף אע"ג דניקף פטור ורבא דשרי התם אפי' לכתחלה דכיון דניקף לא מוזהר מקיף נמי לא מוזהר וכדאמר ליה התם לרב הונא ודידך מאן מגלח להו ומיהו הלכתא כרב הונא וסוגיין כוותיה בב"מ בפ"ק כדכתיבנ' התם בס"ד. ונראה גם כן דלרב הונא דהלכתא כותיה אסור לגדול שיהא ניקף על ידי כוי דאע"ג דמקיף לא מוזהר ניקף מוזהר והכי מוכ' בהדיא סוגיא דב"מ כדכתיבנא התם:
ת"ר ושרט וכו' קסבר ר' יוסי שריטה וגדידה אחת היא. פי' ששתיהן בין ביד בין בכלי וכיון דגבי גדידה כתיב למת ה"ה לשריטה וואיתר לנפש דכתי' בשריטה לחייב על כל נפש ומדלא יהיב תלמודא שיעורא לשריטה ש"מ שהיא בכל שהוא ומיהו דוקא שריטה אסורה אבל להכות בידו על ראשו אין איסור כלל והיינו דאמרינן על ר' עקיבא שהי' מכה בידיו על ראשו עד שדמו מגיע לארץ על ר' אליעזר רבו מטעמא דאמרו שאין איסור אלא בשריטה ביד או בכלי ואין אנו צריכין למה שכתבו בתוס' דהתם על תורה ומצות הוא דקא עביד ורחמנא אמר למת והוא דחק כי הדבר ברור בעצמו. וכן כתב רבינו הרמב"ן ז"ל בספ' תורת האדם:
אמר שמואל המשרט בכלי חייב. פי' אפילו בכלי וכ"ש ביד דודאי סתם שריטה ביד משמע וקמ"ל שריטה וגדיד' אחת היא ואף המשרט בכלי חייב משום שריטה ומשום גדידה:
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |