ריטב"א/חולין/קיג/א
| < עמוד קודם · עמוד הבא > מעבר לתחתית הדף |
|
צור דיון על דף זה מפרשי הדף רש"י תוספות רשב"א מאירי ריטב"א מהר"ם חי' הלכות מהרש"א מהר"ם שיף חתם סופר רש"ש |
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
והא דאמרינן אם היה טהור מליח וטמא תפל מותר פי' לפי שהטמא שהוא תפל בולע ואינו מפליט וכתבו בשם ר"י ז"ל דמיירי אפי' כשנוגעין זה בזה או שנופלין זה על זה ואפי' קליפה לא בעי מדנקיט לה סתמא ושמעינן מהכא דלא אמרינן גבי דבר מליח אע"פ שהיא כרותח דין עילאה גבר ותתאה גבר להצריך שום קליפה ושום נטילת מקום מחמת נגיעה בעלמא אבל מורי הרב ז"ל היה אומר דכיון דההיא דפסחים דאיתמר לענין צלי ומליח שאינו נאכל מחמת מלחו הוא כרותח דצלי אמרי' במליחה נמי דין תתאה גבר ועילאה גבר להצריך קליפה והא דקתני הכא מותר בשאין נוגעין זה את זה אלא ששניהם מונחים בכלי שאינו מנוקב בכדי שפליטתן של זה מגעת בזה ולפיכך ברישא מותר שאע"פ שהציר הולך אל הטמא נבלע בו ואין בו כח להפליט ממנו איסור שיבא ויבלע בטהור המליח ולכך הטהור מותר בלא קליפה ודי לו בהדחה בעלמא כדינו אבל בסיפא שהטהור טפל וטמא מליח אסור כי אעפ"י שהכלי מנוקב וגם הם אינן נוגעין זה בזה מ"מ לא סגיא שלא ילך מפליטתו של טמא אל הטהור הטפל והוא נבלע בו ואסרו עד כדי קליפה כי הטיפות ההולכות שם רותחת הם בשעת מליחה ולא סגיא שלא יהיה כדין חם לתוך צונן דבעי קליפה ומיהו בקליפה או בנטילה סגיא אלא דאיידי דתנא רישא מותר תנא סיפא אסור ע"כ וכיון דקיי"ל דהטהור והטמא שנמלחו ביחד אסור כדברי רבא איכא למיבעי על מה סמכו העולם לאכול דגים מלוחים של א"ה ולא חשו שמא נמלחו ביחד עם הטמאים שהרי פעמים עושים כן ולא אחזוקי איסורא הוא: ובתוס' נתנו טעם בדבר וכן היה אומר מורי הרב בשם רבו הרמב"ן ז"ל לפי שציר דגים טמאים אינו אסור מן התורה אלא מדרבנן ואע"פ שבת"כ דריש מדכתיב גבי דגים טמאין שקץ הם לאסור צירם אסמכתא בעלמא הוא אבל הדרשא שדרשו גבי נבלה ושרצים הוא מן התורה כדמוכח בפ"ק דבכורות דפרכינן למה לי קרא למיסר חלב בהמה טמאה ומאי שנא מצירם דתניא אלה הטמאים לרבות צירם וכו' וכן מוכח בפ"ב דע"ז דציר דגים טמאים מדרבנן דהתם מפליג בין טיבול בצירם לטיבול בגופם וכיון שכן וידענו שיש רבים נמנעי' מלמלוח טמא וטהור ביחד לפי שפגמו קצת מספיקא אזלינן לקולא דספיקא דרבנן הוא אבל בשחיט' ונבלה שהוא ספק אם נמלחו ביחד זה אסור דספיקא דאורייתא הוא: כתב בספר המצות דפוס גבינות עכו"ם אין צריך להגעילו לעשות בו גבינות כשירות ולמלחן דלא שייך מליחה בעץ ולא נעשה העץ רותח ע"י המליחה ואין כח במלח להפליט מה שבולעה בעץ ומתכות וחרס ואבן ומעשים בכל יום שמשימין מלח בקערה של בשר ונותנין מאותו מלח בתוך החלב והמחמיר תבא עליו ברכה וככל הדינין שכתבנו בענין דג טמא ודג טהור כך הדין בבשר שחיטה ובשר נבילה בין לקולא ובין לחומרא ואין ההפרש ביציהם אלא לענין הספק כדכתיבנא לעיל.
אמר שמואל אין הבשר יוצא מידי דמו פי' כשבא למלחו לקדירה אא"כ מולחו יפה יפה פי' שירבה בו מלח מכל צדדי' כדאמרינן ומדיחו יפה יפה כלומר לשפשף בו היטב יפה במים צוננים. ואסיקנא דבעי הדחה קודם מליחה והדחה לאחר מליחה הדחה דקודם מליחה מפני שלפעמים יש דם יבש על פני הבשר ואם לא ידיחנו בתחלה יבוא המלח ויבלענו בבשר שאין המלח מפליט אלא הדם הבלוע בבשר וכן פי' בתוס' וי"א שאפי' בשאין דם על פני הבשר צריך הדחה שאין המלח פועל בבשר אלא ע"י ההדחה שמרכך הבשר ומרטבו והדחה דלאחר מליחה מפני הדם שנפלט שעומד ממנו שום לחלוחי' על פני הבשר ואע"פ שעמד בכלי מנוקב וכתב ריב"א ז"ל כי צריך להדיחו לאחר מליחה שני פעמים הדחה ראשונה להעביר המלח הבלוע מן הדם והדחה שניה להעביר אותן מים האסורין מהדחת המלח שנשאר על פני הבשר: כתוב בתוס' וכן בספר המצות אם גוי שהוא עבדו של ישראל או שפחתו שמו הבשר למלוח בקדירה ולא ראו אותן ישראל אם הדיחו תחלה אע"פ שכתב רבינו האי ז"ל שאין סומכין על דבריו של גוי לא לאסור ולא להתיר מ"מ יש להתיר כאן אם הלה יודע אותו עכו"ם את מנהג ישראל. והוא שיהא שם שום ישראל יוצא ונכנס או שום קטן בר דעת בבית שירא פן יבא זה ויגיד לישראל ועוד אמרינן במסכת עבודה זרה פ' אין מעמידין א"ה נהי דאאיסורא לא קפדי אנקיותא קפדי וזהו נקיות להדיח הבשר לאחר מליחה. וריב"א ז"ל לא היה מתיר זה אלא על ידי טעימות קפילא הבקי בטעימות תבשיל לידע אם יש בקדרה מלח יותר מדאי ע"כ ושיעור המליחה כתבו הגאונים ז"ל שהוא כשיעור צלי והוא כדי מהלך מיל ושורת הדין שאם נתנו בלא מליחה בקדרה רותחת מאוד מותר אלא שכבר גזרו הגאונים ז"ל בדבר ומיהו בדיעבד אם עשה כן בשוגג הרי הוא מותר ומצוה להניחו בקדרה רותחת לאחר מליחה כדי שיתלבן מיד כדברי הרמב"ם ז"ל וטעם דבר זה משום דדם האיברים כל זמן שלא פי' מותר ואין המליחה אלא להפליט הטעם שראוי לצאת בקדירה קודם שתרתיח: ואמר מורי הרב ז"ל שאין לחתוך הבשר לאחר המליחה מפני הדם היוצא במקום החתך שנתגלה פרשו שלא הפליט המלח. ואם עשה כן צריך לחזור ולמלחו במקום החתך ולכך אוסר לעשות דק דק בשר אא"כ מבשר שנמלח מאוד כמו להצניע שכבר פלט כל דמו או מבשר מליח שנתבשל קצת בקדיר' או שיחתוך הבשר בתחלה במקומות הרבה וימלחנו במקום החתך יפה יפה וכן נראה מדברי הרמב"ם ז"ל:
רב דימי מנהרדעא מלח במלח' גללניתא ומנפץ ליה יש שפי' שבא ללמדינו שאין מולחין אלא במלח עבה וגס לפי שהמלח הדק נבלע בבשר ואינו מוציא הדם וצריך לנפץ המלח מן הבשר קודם הדח' לפי שהמלח בלוע מן הדם הפולט וכן פי' רב יהודאי גאון ז"ל וכן כ' הרמב"ם ז"ל אין מולחין אלא במלח עבה וגס וצריך לנפץ המלח קודם הדחה. ותימא האיך אפשר כי קודם רב דימי לא היו יוצאין במליחה. ונראה דברי הראב"ד ז"ל שכתב דעד דאתא רב דימי היו מולחין בכל מלח ובלא ניפוץ והיו צריכין להדיח הבשר הרב' אחר מליח' בכלי מנוקב מפני הדם המתבער במים שהיה על פני הבשר והוא חוזר עכשיו ונבלע בבשר לפי שכבר נח מפליטתו דמו וצירו: לכך היו צריכין הדחה בכלי מנוקב שיצאו מימי הדחה דרך הנקבים ער שבא רב דימי ולימד למלוח במלח גסה שאפשר לנפצה יפה ולא יהיה נשאר דם על פני הבשר אלא מעט שאין בו כדי לאסור ויהא מתבטל במים ולכך היו יכולין להדיח אפי' בכלי שאינו מנוקב וכתב עוד ז"ל שבא ללמדינו כי כשהמלח גס הוא קרוב להתנפץ ודי להם בהדחה מועטת מה שאין כן בדקה שנבדקת הרבה בבשר ולמדנו מדברי רבינו ז"ל במלח של מליחה אסור וכן דעת רש"י ז"ל והתוספות ועיקר וסכין שחתכו בו בשר מליח אומר אם אחר שיעור מליחה הוא אסור לחתוך רותח עד שיגעילנה המליח כרותח. וכדאיתא לעיל אבל קודם שיעור מליחה מותר לפי שאותה שעה אינו כרותח ולכן צריך כלי מיוחד לחתוך בשר שבבית המבשלים וכן דעת התוספות. אבל מורי נר"ו היה אומר דאפילו לאחר שיעור מליחה שהוא כרותח אינו צריך הגעלה לפי שבאותה שעה כבר פלט כל הדם שהוא עתיד לצאת במליחה ומזה הטעם חוזרין ומולחין בכלי מנוקב בלא הכשר דקודם שהגיע למליחתו אינו כרותח. ואלו לאחר כן כבר יצא כל דמו ואין טעם זה מספיק דמכל מקום לאחר מליחה יש בו מן הדם שפלט כבר שהוא כרותח מחמת מליחתו והסכין בולע ממנו ונאסר ומה שחוזרין ומולחין בכלי מנוקב כבר כתבנו הטעם לעיל. והמלח שנותנין לצלי כבר אמרנו שהוא מותר לפי כשבלעו ע"י האור מן הדם כך פלטו ולפיכך שפוד שצלו בו מותר לחזור ולצלות בו בלא הכשר פעם שנית כי מה שנבלע בו מן הדם בפעם הראשון כשפולט בפעם השני ונבלע בבשר הב' ע"י האור כבולעו כך פלטו: והשולח בשר מליח ע"י נכרי בחותם בגופו יש אוסרין אותו שמא החליף העכו"ם המלח ההוא במלח אחר שלא היה טוב כמוהו דאלו להעביר לא חיישינן כדאיתא במסכת עבודת כוכבים ונראה שזו מותר שזו חששא רחוקה היא שיחליף מלא במלח משום הנאה פורתא.
אמר רב משרשי' אין מחזיקין דם בבני מעיים פי' שאין חוששין למלחו וכתב הרמב"ן ז"ל דמדלא קאמר אין דם בבני מעיים משמע דאחזוקי הא דלא מחזקי בהו דם מן הסתם אבל היכא דחזינן להו דאסמיק' אסורי דודאי איבלע בהו דם ותרגומא הדרא דכנתא מעי' וכרכשתא: כתוב בספר המצות באלו בני מעים אמרו כרכשתא שקורין טבחייא והבני מעיים כרס ובית הכוסות והמסס ודקין הסובבים הכנתא הנקרא אנטרי"ל אבל הלב והריאה והכנתא גופיה יש בהם דם וצריכים למלוח ודעת רבותיה דכרס בעי מליחה דהא תניא נמצא עליה קורט דם מכלל דיש בו דם: ודעת התוס' דוקא בכרכשתא והדרא דכנתא גופייהו אבל שומן בעי מליחה שהרי יש שם וורידין אדומים ולפי כן מאי שנהגו להפכן בשעת מליחה לאו יאות עבדין ומיהו נראה דאפי' שומן אין בהם דם דאי לא מאי אהני לן דרב משרשיא ועוד דכל כי האי גוונא הוי ליה לפרושי בהדיא ורב יהודה גאון ז"ל כתב דכנתא גופיה אסורה לפי שיש שם וורידין קטנים מאוד ואע"פ שחתכן ומלחן אסורה עד שיוציא הוורדים קטנים ואמר דרבנן סבוראי גזרו בה ואסורה לקרבן. ועכשיו נהגו לסלקן יפה ולמלחן ואוכלין אותה בקדרה: ונראה שאסור למלוח כרכשתא והדרא דכנתא עם בשר דהוי ליה כבשר תפל ובשר מליח דפלט שאר בשרא ובלעי הני דלית בהו דם לא טרידי למפלט וכל זמן שפולטין צירם מותר להשהותן שם אבל אחרי כן אסור דומיא דדגים ועופו' דלעיל אבל יש שהיו אומרים דהני כיון דלית ליה דמא הכי נמי לא בלעי דמא ומותר להשהותם עם הבשר המליח וכן נהגו אבל אינו נראה דבר של טעם.
אין מניחין בשר מלוח אלא על גבי כלי מנוקב הא קמ"ל דאפי' לאחר ששהא שיעור מליחתו אין להניחו בכלי שאינו מנוקב כדי שלא יחזור ויבלע בו דם שעל פניו ומיהו בדיעבד כתבנו לעיל דעת רש"י ז"ל שהוא מותר בהדחה ורבינו היה מפרש דקמ"ל דכלי שאינו מנוקב אף על פי שהוא גדול מאוד אין מולחין בו בקרקעיתו ולא בדפנותיו ואפי אם הי' מניחו מוטה שמא יפול הבשר לתוכו ונשרה שם ויאסור ומיהו בדיעבד כל כי האי גוונא מותר:
אלא לא שנא נראה שרב ששת לא סגיא דלא ידע האי טעמא אלא שהי' רוצה להחמיר ואמרו לו שאין להחמיר בכך כיון דלא אפשר להחמיר בחתיכה אחת כנ"ל.
אמר שמואל משום ר' חייא הסובר וכו' איבעי' להו וכו' ג' רש"י ז"ל או דלמא כיון שמבליע דם באיברים איסורא איכא ולדידי' נמי אסור מיכל פי' הוא ז"ל דאסור למיכל אפילו בחתיכה ומליחה שאין המלח יכול' להפליט ולא איפשט' וכיון דכן אסור ואין לו תקנה אבל גרסת הספרי' שלנו והיא גרסת הריא"ף ז"ל ולדידי' נמי אסור למיכל באומצא ולפי זה למליחה לקדרה או לצלי בלא מליחה הרי הוא מותר וכן בדין דלא חמיר הא מבשרא דאסמיק דשרי בהכי ורבינו הרמב"ן ז"ל הביא ראיה לזה דאם איתא דסבר ליה לרב חייא דלדידי' נמי אסור לגמרי ואין לו תקנה הוי ליה למימר בהדיא ומאכיל דם לבריות שזו עבירה קשה שבכולן: אלא מדקאמר וגוזל את הבריות ולא קאמר ומאכיל דם לבריות שמעינן דבצלי אי נמי לקדרה במליחה לעולם מותר ואין הספק אלא אם הוא אסור באומצא בלא מליחה: דדילמא אינו מפרש דם ממקומו אלא שמבליעו במקומו ודם האיברים כל זמן שלא פי' מות' הלכך גזל איכא אבל מאכיל דם ליכא. דאפי' תימא שמפרישו ממקומו ואסור אין דרך העולם על הרוב לאכול באומצא אלא בצלי או בקדירה וכן עיקר ומיהו ממ"ד לדברי הכל ראוי לכתחלה להניח לבהמה לנגח יפה. ושלא לשבר מפרקתה כלל עד שתמות לגמרי כדי לחוש כפרש"י:
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |