רבנו גרשום/כריתות/יא/א
רבנו גרשום כריתות יא א
< עמוד קודם · עמוד הבא > צור דיון על דף זה מפרשי הדף רש"י תוספות ישנים רש"ש |
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
[1] תהא בקראי בהקראה כדתנן גדול שבדיינין מקרא בשעת מלקות אם לא תשמור לעשות והפלא ה' את מכותך:
תהא בביקור. באומד היינו מלקות כדתנן אין אומדין אותו כו':
בזמן שהאשה לוקה. שהיא גדולה והוא גדול האיש מביא קרבן:
אין האשה לוקה. שהיא קטנה אין האיש מביא קרבן אע"פ שהוא גדול:
מכדי עד הכא. או חופשה לא ניתן לה באיש קא משתעי אשר ישכב את אשה שכבת זרע נכתוב ברישא כו':
הכי קאמר אם בביקורת תהיה. שהיא גדולה וכדרכה ומתכונת:
והביא הוא את אשמו כשהיא בביקורת:
ואימא הוא. לא לקי דמעטיה קרא בקורת תהיה היא ולא הוא:
והביא את אשמו כתיב. ולא והביאה את אשמה:
לעולם אינו חייב קרבן אלא על שפחה בעולה. שנתבעלה קודם לכן:
חרופה כגון הריפות שנשתנו מתחלתן:
אם תכתוש. שכבר נכתשת היא על ידי בעילה ונשתנית כהריפות:
להוציא נשיהם. נכריות בימי עזרא:
שפחות חרופות בעלו דחייבין עליה איל אשם:
ר' ישמעאל אומר. זו היא שפחה ודאי שאינה פדויה כלל:
כל העריות מפורשות. בתורה היאך חיובן משוייר אין לנו שלא נתפרש בתורה אלא זו בלבד שבחציה שפחה וחציה בת חורין חייב ולא באחרת וראב"ע היינו ר' עקיבא (קא בעי) [כדאמר] בגמרא לקמן:
אי לא נפדתה יכול כולה לא נפדתה כלל ת"ל והפדה:
ומאורסה לעבד עברי. דכתיב נחרפת לאיש דחרופה נמי היינו לשון קדושין כדאמר במסכת קידושין[2] חרופתי. (ידיעתי) מאורסת לישראל ליכא למימר דכיון דחציה שפחה אסורה לבן ישראל אבל עבד עברי מותר בין בשפחה כנענית בין בישראלית:
דברה תורה כלשון בני אדם. דלא נפדתה כלל:
בשלמא ר' ישמעאל כו'. בשלמא לר' עקיבא לא איצטריך[3] למימר דלא קמ"ל רבותא דכיון דחציה בת חורין ראויה לינשא לעבד עברי אלא לר' ישמעאל לעבד עברי אמאי דכתיב כי לא חופשה מכלל דהוא חופש. דאינו כנעני אלא עברי:
בעלמא כותך סבירא לי דדברה תורה כלשון בני אדם. כדאמרינן הכרת תכרת ר' אלעזר אמר דברה תורה כלשון בני אדם והכא שאני דמכדי כו':
אם אינו ענין לדידה האי כי לא חופשה דהא כתיב והפדה לא נפדתה תנהו ענין לדידיה דאינו חופש דהיינו כנעני הוא:
אחד גדול ואחד קטן. או הזכר או הנקבה:
קטן פטור. והבא על שפחה חרופה קטן חייב בתמיהא אמאי:
וכאן בשפחה חרופה גדול נמי פטור כשהיא קטנה מ"ט דהא מיקשינן להדדי כדאמרי' לעיל אם בביקורת תהיה היא והביא הוא את אשמו:
גומר בשפחה מיחייב. דאיכא שכבת זרע בגמר ביאה:
קא מיכוונא (היא) מיחייב בין היא ובין הוא:
מ"ט דשכבת זרע כתיב. והיא אינה מזרעת אלא בכדרכה:
ותו אי בשפחה קא תנית ניעור כישן מאי ניהו לאו היינו ניהו מתכוין כשאין מתכוין. דניעור מתכוין וישן אינו מתכוין:
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |