ראשון לציון/ביצה/ח/ב

ראשון לציון ביצה ח ב

אלא כדרבי אבא הכא נמי כו' לפי מה שפירשו התוס' למעלה בנדון זה נמי הגם דהוי עפר תיחוח איכא איסורא דרבנן קשה מאי קאמר הכא נמי כדרבי אבא דאיכא למימר דלא שרינן הך איסורא דרבנן אלא בודאה אבל בספקא לא שרינן ואמינא דעד הערב יכסה ומאי דכתב הרא"ש בהא מלתא אמאי לא שרינן אפילו איסורא דרבנן אפילו בודאה כיון שיכול להמתין עד הערב ולכסות ואמר דטעמא הוא משום דאיכא למיחש שמא יהיה נבלע הדם ולא יהיה נשאר רישומו ניכר ע"כ. א"כ האי טעמא יוצדק בודאי אלא להכריח לומר דכוותיה בספק לא היא דהו"ל ספק ספקא ומאי פריך תלמודא אבל לפום מאי דכתיבנא בישובא דסוגייא לדעת הרמב"ם לעיל ד"ה אמר ליה אביי דליכא איסורא כל עיקר שפיר דהכא לא שרינן שום איסור דרבנן בשביל כיסוי דם ועפר תיחוח מותר התר גמור הוא כדמשמע בפ' כירה אתי שפיר ודוק ותמצא דבאוקמתא דקאמר בסמוך אלא ספק מאי טעמא לא משום דלמא עביד כתישה כו' ואיסור זה מדרבנן הוא דהוי יגיד עליו ריעו דמאי דקאמר בתחילה נמי קא עביד גומא מדרבנן קאמר וכדפירשנוה למעלה ודוק. גם אהאי אוקמתא דמשום דלמא עביד כתישה איכא להקשות לדעת התוס' ז"ל מאי מדמה ספקא לודאה דאיכא למימר דבודאי לא גזרו ובספק כיון דליכא ד"ת ודאי גזרינן כל דאיכא למגזר אלא ודאי כדכתיבנא בדברי הרמב"ם עיקר:

שם גמרא ואזדא רבא לטעמיה דאמר רבא הכניס עפר לכסות בו כו' לכסות בו דם צפור אסור לכסות בו צואה ע"כ פי' היה בדעתו בשעה שהכניס העפר צורך שיהיה לו לכסות דם צפור ואירע שנזדמן לו צואה לכסותה ואין הכונה שהזמין לכסות דם צפור ולא לכסות צואה אפילו תזדמן לו דבכה"ג נראה דמודים נהרבלאי בזה דאין לכסות בו צואה דהא אקצייה להדיא לזה. והיה נראה דהלכה כרבא דהא אפילו למאי דמסקי' בסמוך דטעמא דדם כו' דאין מכסין משום חששת התרת חלבו ומוקמינן מלתיה דרב יהודה שאמר מכניס אדם קופת עפר ועושה בה כל צורכו ואפי' מלתא דספקא כגון צואה וכדומה עכ"ז אפשר דיודה רב יהודה בכה"ג דפירש שהכניסו לודאי ולא קא' רב יהודה אלא דהכניס סתם דבזה דעתיה אכל מילי דאיתרמי ליה ובכי האי גוונא נכלל ודאי וספק אלא דהרמב"ם השמיט דין זה מהלכותיו והגם דהרב פסק כרמי בריה דרב ייבא דמסיק טעמא דכוי משום התרת חלבו עכ"ז למאי דכתיבנא לא פליג אהך דרבא דקאמר הכניס עפר לדם צפור לא יכסה בו צואה אם כן הו"ל להרמב"ם לאשמועינן אם הכניס עפר לדם צפור אם הוא מוכן לכסות בו צואה כדברי נהרבלאי או כרבא דלא הוי מוכן והגם שדקדק לומר הרמב"ם בדין כוי וז"ל ואפי' היה לו עפר מוכן או אפר שמא יאמר הרואה חיה ודאית הוא וכו' דמשמע דאי לאו האי טעמא דהתרת חלבו היה מועיל הכנת עפר או אפר. אין להוכיח מידי דאפשר דמיירי בהכניס סתם אבל פירש לכסות דם צפור אימא דבלאו האי טעמא נמי אין מכסין וכדרבא. וגם הרי"ף השמיט הא דרבא מהלכות. והיה נראה לומר דממה שהשמיטוה יגיד דלא פסקי לה לדינא ואפי' לא הזמין אלא לדם צפור יכסה צואה וטעמייהו משום דפסקי כנהרבלאי דפליגי אדרבא דהו"ל רבים נגד יחיד והלכה כרבים וליכא לאקשויי סוף סוף יאמרו להדיא דשרי לאו קושיא היא דמלתא כהאי דמוכן לדם צפור אינו מוכן לצואה כל דלא אמרו בהדיא דאסיר משתמעא מילתא ממילא דשרי גם באימוראי אי לאו דסבר רבא לאסור לא הוו טרחי נהרבלאי לאשמועינן שריותא דמן הסתם אין לאסור אלא דקשה דמהש"ס משמע דנהרבלאי לא פליגי בספק וטעמייהו דאמר הכין לדם צפור יכסה צואה הוא משום דסברי דצואה לא הוי ספקא והוי מלתא דשכיחא וכדקאמר הש"ס בסמוך תסתיים דרבא הוא דאמר כוי כצואה פי' דסובר צואה ספק ובזה הוי כוי כצואה ואם הכין לצואה יכסה כוי אלמא נהרבלאי סוברים דצואה לאו ספק ואם כן לא אשכחן מאן דפליג עליה דרבא בהיכא דהכין לודאי דאסור לספק והגם דאיכא נמי למימר דנהרבלאי סוברים דצואה הויא ספק ואעפ"י כן פליגי אדרבא וכדמשמע מדברי הרשב"א ז"ל בחידושיו למסכת י"ט כתיבת יד שפי' וז"ל ונהרבלאי מתרצי למתני' כרמי כו' ע"כ מוכח מדבריו ז"ל דסבירא ליה דנהרבלאי סוברי' דצואה הויא כספק ודוק. והגם דהש"ס קאמר תסתיים דרבא כו' משום דאין הכרח למימר הכי אלא כרבא אלא דאין נראה דלפום מאי דקי"ל אפושי פלוגתא לא מפשינן לא מצי' לפרושינהו הכי דא"כ אנו מוסיפין מחלוקת בהכין לודאי אסור לספק ולא מצינן למימר הכי כיון דמצינן לאוקומי פלוגתייהו דרבא ונהרבלאי בפלוגתא דאימוראי אחריני עצמה דקאמר הש"ס בסמוך דרבי יוסי בר חמא ורבי זירא דאיפליגו בכוי כצואה פי' אי הוי צואה ספק או לאו והגם דלמאי דאמרינן מותר לכסות בו צואה נהרבלאי מטעם דרבים הם לגביה דרבא כפי זה לא נפקא לן דינא אלא לכוי וכיון דכוי אפילו הכניס בשבילו העפר להדיא פסק הרמב"ם דאסור לכסות בו משום התרת חלבו לא אצטריך לאשמועינן מידי עם כל זה סוף סוף קשה כיון דאיכא פלוגתא דנהרבלאי ורבא בכיסוי צואה הוה ליה להרמב"ם ז"ל לאשמועינן דינא דהכין לדם מותר לכסות בו צואה כסברת נהרבלאי. וגם הרי"ף הוה ליה להביא בהלכותיו הך פלוגתא דרבא ונהרבלאי מיהא ואז הוה סמכינן לומר דס"ל להרי"ף ז"ל דממילא כיון דאייתי פלוגתייהו דרבא ונהרבלאי והם הו"ל רבים לגבי' דרבא ודאי דכוותייהו דנהרבלאי פסקינן דרבים נינהו וממה דלא אייתי לפלוגתייהו כלל לא ידענו דעתו ז"ל מה היא:

אכן הנכון בעיני הוא דדעת הרי"ף והרמב"ם היא דרמי דאינהו ז"ל פסקי כוותיה דמוקי לטעמא דברייתא דטעמא הוי משום גזירת התרת חלבו ולא מוקי לה הטעם דכוי הוי ספקא ומוכן לודאי לא הוי מוכן לספק שמע מינה דסברי דלא מחלקינן לומר מוכן לזה לא הוי מוכן לזה דאי הוה ס"ל לחלק בין ודאי לספק לא הוה ממציא ליישב הברייתא גזירה חדתא דלא אשכחן לה בדוכתא אחריתי אלא מכח דלא אשכח ליישב הברייתא אלא בהכי שמע מינה דלא מחלק בין ודאה לספיקא והגם דאיכא למימר אפשר דלא סבירא ליה במוכן סתם לומר דלא הוי מוכן אלא לודאי אבל בהיכא דהוי מוכן להדיא לודאי אפשר דיודה דלא הוי מוכן לספק כרבא עם כל זה סובר הרמב"ם דאי הוה עביד שום חילוק בהכנת עפר לומר מוכן לזה אינו מוכן לזה הוה מוקי לברייתא הכי דס"ס איכא הדרגה ביניהם ולימא דתנא דברייתא ס"ל הכין אלא ודאי דסובר דאין לחלק בהכין כלל:

תו שבתי להעמיק בהא מלתא ואראה דאין הדרגה בהכין לודאי מהכין סתם לומר לסברת רמי דבהכין סתם הוי מוכן לספק ובהיכא דהכין לודאי לא הוי מוכן לספק דהנה צריך אתה לדעת דמאי דאנו אומרים הכין לודאי אין הכונה שאמר דאינו מכינו אלא לודאי לאפוקי לספק אלא הכונה שלא היה בדעתו בשעת הכנתו אלא לודאי אבל הספק לאו אדעתיה ואה"נ אם היה בא לדעתו בשעת ההכנה היה מכין לו. ומהשתא נשכיל בדינא דאפר כירה דאמור ביה רבנן אפר כירה מוכן הוא שהכוונה היא שאפילו לא הכינו אדם אעפ"כ מעצמו מוכן הוא וטעמא הוי משום דלא מקצי איניש מאי דחזי ליה ולא אסרו אלא אפר שהוסק בי"ט מטעמא דהוי נולד וכיון שכן נחזי אנן במאי דקמן במי שהכין לודאי דהיינו מי שמילא קופת עפר לעשות בו צרכיו שהם ודאין אצלו ולא שלל להדיא מה שיזדמן לו לעשות מהספק כשיזדמן לו הספק יהיה אותו העפר שהכין לודאי כאפר כירה שלא הכינו כלל ואנו אומרים שיהיה מוכן לספק כמו כן עפר זה יהיה ג"כ מוכן לספק בשלמא אי אמרינן דמאן דסבר באפר כירה דדעתו על הודאי ואין דעתו על הספק סבר נמי דכוותה הכין לודאי אינו מוכן לספק אלא מאן דסבר דמן הסתם דעתו גם על הספק א"כ כשהכין לודאי נשאר הספק בסתם שהרי גם באפר כירה לא גילה דעתו כל עיקר למידי אפילו לודאי אלא שאנו אומרים דעתיה דאיניש אכל מאי דחזי ליה ה"נ אמרינן דמאי דלא גילה בו דעתו דדעתיה דאיניש אכל מאי דחזי ליה ומאי דלא הכין לספק משום שלא בא בדעתו בשעת הכנתו אלא הודאי ואנן סהדי דאי שיילינן ליה אי אתרמי ליה מלתא שאין בדעתו מאי ואמר אמן אי חזי ליה לעביד וכיון שכן לא הוי הא מלתא דהכין לודאי הקצאה לעפר זה שלא יכסה בו אי איתרמי ליה מלתא דלא ידע לה השתא ודוק היטב. ולפום הא מלתא מתיישב הש"ס על נכון מאי דאמר ואזדא רבא לטעמיה דאמר רבא הכניס עפר לכסות בו דם צפור אסור לכסות בו צואה בשלמא אי אמרינן דהכין לודאי אסור לספק עדיף חידותא דדינא דאסור לספק מחידותא דדינא דאפר כירה דאינו מוכן לספק ולפחות שוים אתי שפיר מאי דקאמר הש"ס אזיל לטעמיה דאמר התם דהכין לודאי דלפום הא מלתא יצא דין זה ג"כ באפר כירה דלא הוי מוכן לספק אלא אי אמרינן דחלוקת הכין לודאי אפי' מאן דמודה בה יחלוק בדין הכנת אפר כירה דהוי מוכן גם לספ' כדבעינן למימר בדעת רמי דלא בעי לאוקומי טעמא דברייתא כדרבא דאפר כירה דעתו על הספק ואעפ"כ יודה בהכין לודאי דאינו מוכן לספק א"כ מאי קאמר הש"ס ואזדא לטעמיה דמי תלה זה בזה אלא ודאי כדכתיבנא דמאן דסבר הכין לודאי אינו מוכן לספק יסבור ג"כ באפר כירה דאין דעתו על הספק וכיון דרמי בריה דרב ייבא לא סבר באפר כירה דלא הוי מוכן לספק מדאצטריך לטעם התרת חלבו. ממילא אתה למד דלא סבר נמי להכין לודאי דלא הוי מוכן לספק וכיון דהרי"ף ז"ל והרמב"ם פסקו כרמי לזה השמיטו כולה מלתא דרבא. אלא דפש גבן לידע טעמייהו דפסקי כרמי הנה בהא מלתא איכא חומרא וקולא לדעת רבא וחומרא וקולא לדעת רמי חומרא לדעת רמי דאפי' הכין עפר לכסות דם כוי אסור לכסותו משום גזירה משא"כ לדעת רבא דאם הכין לכוי שרי לכסות וקולא לדעת רמי לגבי צואה דאם הכין לדם צפור שרי לכסות בו צואה משא"כ לדעת רבא דאסור וכיון שכן ליכא לאכרועי מכללא דדינא דספק דאורייתא לחומרא וספק דרבנן לקולא וטפי נראה לומר דאין הלכה כרמי מטעם דרבא דהוה מאריה דתלמודא טפי מרמי. ותו דאמוראי טובא פליגי עליה כנהרבלאי ורבי זירא ור"י בר חמא דסברי במוכן לודאי דלא הוי מוכן לספק כדמשמע מפלוגתייהו:

ונראה דטעמייהו דהרי"ף והרמב"ם ז"ל דפסקו כוותיה משום דברייתא דקתני אין מכסין דם כוי בהחלט משמע ולשינוייא דרבא משכחת לה שיכסה דמו במוכן לספק ואצ"ל למוכן לכוי עצמו ואמאי פסיק ותני אין מכסין ולדרמי ניחא והיינו נמי טעמא דתלמודא דמייתי מילתיה דרמי באחרונה לומר דהכין מסקנא דמלתא ואולי נמי דרמי הוי בתראה מרבא ומרבא ואילך קיימא לן כבתראי ולהכי פסקו הרי"ף והרמב"ם כוותיה ומהשתא מצינן למימר דנהרבלאי סברי וטעמייהו דאמרי הכין לדם עוף יכסה בו צואה הוא משום דסברי הכין לודאי הוי מוכן נמי לספק וכרמי והנהו אמוראי נמי דפליגי בכוי אי הוה כצואה מצינן לפרושי נמי מלתייהו עזה"ד לעולם לכולי עלמא הכין לודאי מוכן לספק ומאן דאמר כוי אינו כצואה סבר כרמי דטעמא דכוי הוא משום גזירת חלבו לזה אמר כוי אינו כצואה פירוש ואין לכסותו מטעם גזירת התרת חלבו ומר סבר לא שנא ולא גזרינן ומאי דמשמע מהש"ס דמפרש פלוגתייהו בדין מוכן לודאי לא הוי מוכן לספק היינו מקמי דחדית רמי הא מלתא דאיכא בכוי חשש התרת חלבו אבל בתר דאתא רמי וחדית הא מלתא דהתרת חלבו הדרינן לפרושי פלוגתייהו בדרמי וטעמא דקתני מלתיה בכה"ג כוי כצואה ולא אמרי להדיא חד אמר מכסין דם כוי וחד אמר אין מכסין נתכוונו בזה לומר כוי כצואה ומכסה ליה בדבר שאין בו משום מוקצה לכסות הצואה אבל אם היה דקר נעוץ לא יחפור ויכסה ומר סבר אעפ"י שיש לו עפר מוכן לצואה אעפ"כ לא יכסה דם כוי כדרמי:

ומעתה ניחא לי מאי דקאמר רב יהודה וקתני לה במתניתין בדין אפר שהוסק בי"ט דהגם דאסור לכסות בו משום דהוי נולד אעפ"כ אם הוא חם שראוי לצלות בו ביצה מותר לכסות בו מטעם דכיון דאי בעי להפך בו לצלות בו כו' וכמו שפרש"י התם הרי דהגם דלא הוי מוכן לכסוי כל עיקר דנולד הוא אעפ"כ כיון דחזי להפך בו לצלות בו ביצה לא אתקצאי ושרינן ליה לכסות בו ומינה מוכן לודאי מוכן לספק וה"ה מוכן סתם כל דלא הוקצה לדבר אחד לא הוי מוקצה לדבר אחר. ואולי דמכח זה פסקו הרי"ף והרמב"ם כרמי ולא כרבא אלא דסוף סוף קשה לי אמאי לא אותיב תלמודא מינה דמוכן לדבר אחד הוי מוכן לכל ואולי דלא חש להקשות כיון דלא קיימא מלתייהו. אי נמי סברי דשאני אפר חם דלעולם לא חל עליו איסור מוקצה אבל העפר לא יצא כל עיקר מאיסור מוקצה אלא שאנו אומרים מוכן הוא לודאי אי נמי הכינו הוא לודאי אבל בספק במלתיה קיימא ואין דרך זה מספיק ולדרכו של רמי סלקא מלתא מחוורתא ומתרצתא פסקא דדינא דהרמב"ם ז"ל:

שם גמרא ל"ש אלא שאין יכול לכסות בדקירה אחת וכו' מהכא נראה להוכיח דלא כהתוספות שפיר' דטעם היתר עפר תיחוח הוי מטעם שחוזר העפר וממלא הגומא דמשמע מדבריהם הא לאו הכי אסיר והא מדמצריך הכא דקירה אחת משמע דלאו הכין הוא דא"כ אמאי צריך דקירה כיון שהוא כ"כ רפוף דמעצמו נד וממלא הגומא יכול הוא ליטלו בידו ולכסות בו והכי הול"ל ל"ש אלא שאין יכול לכסות בכיסוי אחד אלא ודאי דכל דהעפר אינו בנוי בארץ הגם שהוא סמוך ועומד במקומו וצריך דקר אף על פי כן מותר ואין בו חפירה ובהכי מתדייקא נמי מתניתין דקתני יחפור בדקר ועיקר:

שם תני ר' זירא ולא כוי בלבד אמרו אלא אפי' שחט בהמה חיה ועוף ונתערבו דמן זה בזה אסור לכסותו ע"כ. לכאורה משמע דאין מכסין הספק ולדבריו לא הוי טעמא בכוי משום גזירת התרת חלבו דהא הכא ליכא האי טעמא ואסיר ודלא כרמי אלא שראיתי להרמב"ם בפ"ג מהלכות י"ט דבתר דפסק איסור כיסוי דם כוי ויהיב טעמא משום התרת חלב כתב וז"ל וכן השוחט חיה מעי"ט לא יכסה דמה בי"ט שחט בהמה וחיה בי"ט ונתערב דמן לא יכסה אותו עד לערב ואם היה לו עפר וכו' ויכול לכסות הכל בדקירה אחת הרי זה מכסהו עכ"ל רבינו זיכה שטרא לבי תרי:

והיה נראה לומר דסובר הרמב"ם דלא פליגא הא דרבי זירא אמילתא דרמי דלעולם לכולי עלמא אין טורחין בי"ט בספק וחידותא דכוי הוי לאסור אפי' לא הוי טרחא בכיסויו כגון דשחט ודאי חיה לפני כוי ויכול לכסות דם הכוי עם דם החיה בדקירה אחת דליכא טרחא אעפ"כ אסור. אלא דקשה מנא לן למימר דאסרו אפי' בכה"ג משום התרת חלבו כיון דאיכא דם חיה לא יתלה בספק אלא בודאי ולומר דדקיר' זו בשביל דם חיה היא וכי תימא דמיירי בשחט לחיה וסלקה ובתר הכי שחט כוי וחיישינן לרואה כוי לבד ויטעה וכו' היכא אשכחן מין גזירה זו אשר לא כתוב בספר ופשיטא לי דמר בר רב אשי לא חתים עלה. ונראה לי לומר דכיון דגזרי' בכיסוי דם הכוי ולא מכסינן ליה בי"ט בזה אנו מחליטין בדעת כל איניש דאין מכסין דם הספק א"כ אם נאמר דמכסין דם התערובות זה יגיד ויאמת בלב כל דכוי אפי' ספק אינו ובהמה ודאית ואנן סהדי דאף בחול לא יכסו דמה ומלתא כהאי לאו חששא מספק אלא ודאה היא דיאמתו דלאו ספיקא הוא ולא יכסו דמו לזה אמרו דגם נתערבו דם בהמה בדם חיה לא יכסה דמן ולדרך זה ידוייק על נכון אומרו תני ר' זירא לא כוי בלבד אמרו שלא לכסות דמו משום התרת חלבו אלא הוסיפו בה אפילו שחט כו' ונתערב כו' הגם דליכא הך חששא אעפ"כ לא חלקו בכל הספק ואסרו הכל מטעם שכתבתי ונכון. עוד נראה לומר בדקדק בדברי רמב"ם שסדר ההלכות עזה"ד שכתב הלכה של השוחט מעי"ט כו' בין הלכה דהשוחט כוי והלכה דהשוחט בהמה כו' ונתערבו דמן כו' דמן הראוי היה לו לכתוב הלכה דהשוחט ונתערבו דמן של חיה ועוף סמוך להלכה דהשוחט כוי דכולהו חדא מלתא היא וכדמשמע נמי מדתני ר' זירא לא כוי בלבד אמרו אלא אפילו שחט כו' ונתערבו כו' וממה ששינה הרמב"ם ז"ל גילה דעתו דטעם איסור כסוי דם תערובות דימה לטעם איסור כיסוי דם שחיטת חיה ועוף מעי"ט ונתכוון לתרץ קושייתנו עצמה שהקשינו לדבריו ז"ל דכוי טעמא דאיסורו למיחוש התרת חלבו משום דספיקו לא הוי בידי אדם ואינו גרמא בטרחא זו של י"ט ולהכי אי לאו טעמא דהתרת חלבו הגם דהוי ספק חיה שרי לכסות משא"כ דם התערובות שהוא סבב הדבר והוה בידיה כי היכי דאמרינן אם שחט בעי"ט אפילו ודאי דאין לכסותו בי"ט משום דהוה בידיה ולא כיסה הא נמי דנתערב הוא הסובב ולא יכסה משום דהוה בידיה לעשות שלא יתערבו ואין להתיר לו בכה"ג:

ולענין דינא בהיכא דאיתרמי ושחט כוי או חיה ובהמה והיו בחצירו והוצרך לנקות חצירו לא אסרי' ליה ואי עביד כיסוי עביד אלא דלא להוי מלתא משום מצות כיסוי אבל אי עביד מצות כיסוי אסור ואפילו בחצירו דאיכא למימר לנקות חצירו הוא מתכוין דהא לא פלוג רבנן בגזירתן:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

מעבר לתחילת הדף