רא"ש/הלכות קטנות/כלאים/ה

רא"ש הלכות קטנות כלאים ה

פסקי הרא"ש - הלכות קטנות < סימן קודם · סימן הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

מתני' כלאי בהמה מותרים לגדל ולקיים ואין איסור אלא להרביע:

גמ' ומותר להכניס לדיר שני מיני בהמות זכרים עם נקבות ואינו חייב עד שיכניס כמכחול בשפופרת כדאמר בב"מ פ' השוכר את הפועלים (דצ"א.) אמר רב פפא הני תרתי מילי בעו מינאי דבי (רב) פפא בר אבא ופשטינן להו לאיסורא חדא כהלכתא וחדא דלא כהלכתא. בעו מינאי מהו ללוש את העיסה בחלב וכו' בעו מינאי מהו להכניס שני מינים לדיר ופשטינן להו דלא כהלכתא דאמר שמואל במנאפים עד שיראו כדרך המנאפים ובכלאים עד שיכניס כמכחול בשפופרת:

מתני' כלאי בהמה אסורין זה בזה:

גמ' כגון הנולדים מן הסוס שאביהן חמור עם הנולדים מן החמור שאביהן סוס וכמ"ד בפרק אותו ואת בנו אין חוששין לזרע האב דלמ"ד חוששין כל מיני פרדות אחת הן: גרסינן בפ' אותו ואת בנו (שם) ת"ר אותו ואת בנו נוהג בנקבות ואינו נוהג בזכרים. חנניא אומר נוהג בין בזכרים בין בנקבות. ופליגי בהא. תנא קמא סבר אין חוששין לזרע האב וחנניא סבר חוששין לזרע האב. אמר רב הונא בר חייא אמר שמואל הלכה כחנניא. תנן רבי יהודה אומר הנולדים מן הסוס אע"פ שאביהן חמור מותרים זה עם זה אבל הנולדים מן החמור והנולדים מן הסוס אסורים זה עם זה. איבעיא להו מיפשט פשיטא ליה לר"י דאין חוששין לזרע האב או דילמא ספוקי מספקא ליה. למאי נפקא מיניה למשרי פרי עם האם. אי מיפשט פשיטא ליה פרי עם האם שרי. ואי מספקא ליה פרי עם האם אסור. ת"ש דא"ר הונא בריה דרב יהושע הכל מודים פרי עם האם שאסור ש"מ ספוקי מספקא ליה ש"מ א"ל ר'אבא לשמעיה כי מעיילת לי כודנייתא לריספק עיין בהנך דדמיין להדדי ועייל. דסבר אין חוששין לזרע האב וסימנין דאורייתא מאי סימנין. כי הא דאמר ר' אבא עביא קליה בר חמרא. ציל קליה בר סוסיא. ואמר רב פפא רבי אודניה וזוטרין גנובתיה בר חמרא רבי גנובתיה וזוטרין אודניה בר סוסיא. ולכאורה הוי משמע דהלכה כחנניא דהא שמואל פסק כחנניא ואשכחן סתם משנה בבכורות פרק מומין אלו דתנן אלו כשרים באדם ופסולין בבהמה אותו ואת בנו ומוקי לה בגמרא כחנניא. ועוד דבפרק השואל פליגי אביי ורבא אביי סבר כרבי יאשיה ומתרץ קראי כר' יאשיה ורבא סבר כר' יונתן ומתרץ קראי כרבי יונתן אלמא הלכה כר' יונתן דהילכתא כרבא לגבי אביי. ואמרינן בפרק אותו ואת בנו דחנניא סבר כרבי יונתן. ומיהו בעל הלכות פסק דליתא לדחנניא בענין אותו ואת בנו וכן כתב בשאלתות דרב אחאי וכן כתב רב אלפס. וכן מסתברא משום דכל הני אמוראי דיהבי בהו סימנין וכן רבי אבא דאמר ליה לשמעיה וכו' סברי כר"י. וכן בפרק בתרא דכתובות קאמר יצחק ושמעון וישעיה אומרים הלכה כר"י בפרדות וגם מדמתרגמינן ושור או שה אותו ואת בנו וגו' ותורתא או שיתא לה ולברה משמע דאינו נוהג בזכרים. ומיהו מסקינן דר"י מספקא ליה אי חוששין לזרע האב או לא. ואמר נמי בפ' הזרוע דבין ר"א ובין רבנן מספקא להו אי חוששין לזרע אב אי לא הילכך גם פרי עם האם אסור דלמא חוששין לזרע האב וכן לענין אותו ואת בנו אם מכירו שהוא אביו אסור לשוחטו ביום א'. וכן פסק ר"ת ז"ל בספר הישר וכן ר"י. והנולדים מן החמור שאביהם סוס עם הנולדים מן הסוס שאביהם חמור אין לוקין עליהן דלמא חוששין לזרע האב וכל מיני פרדות אחת הן. והרמב"ם ז"ל כתב (פ"ט מהל' כלאים) הנולדין מן הכלאים אם היו אמותיהן ממין אחד מותר להרכיבן זה על זה. ואם היה אמותיהן משני מינין אסור להרכיבן זה על זה. ואם הרכיבן לוקה. וכן אם הרכיב זה הנולד אפי' על מין אמו לוקה כיצד פרד שאמו חמורה מותר להרכיבו על פרידה שאמו חמורה. ואסור להרכיבו אפי' על חמורה. ודבריו תמוהין מדקאמר אם היו אמותיהן משני מינין לוקה אלמא פשיטא ליה דאין חוששין לזרע האב. והדר קאמר אם הרכיב זה הנולד אפי' על מין אמו לוקה אלמא פשיטא ליה דחוששין לזרע האב. ואם היה מזכיר בשניהם אסור או לוקה מכת מרדות הוי ניחא: ירושלמי איסי בן יהודה אומר אסור לרכוב על הפרידה מק"ו. ומה בגדים שאני מותר ללבוש זה על זה אני אסור בתערובתו. בהמה שאני אסור לנהוג זה עם זה לא כ"ש שאני אסור לרכוב עליה. והא כתיב וירכבו איש על פרדו וינוסו. אין למדין מבני המלכות. פירוש שלא כדין עשו ולא יכלו למחות בהן. והא דכתיב והרכבתם את בני שלמה על הפרדה אשר לי. בריה מששת ימי בראשית היתה. כדאמר בפסחים אף הפרדה. ובתוספתא קתני אמר להן אין למידין מן התקוע פירוש תקע עצמו לדבר הלכה ושלא כדין עשה. א"ל הרי הוא אומר ויעש הישר בעיני ה' ולא סר מכל אשר צוהו. וליתא לדאיסי דהאי ק"ו מעיקרא פריכא הוא. דאין חומרא בכלאי בהמה טפי מבכלאי בגדים דכי היכי דאין כלאי בגדים בלא חבור ה"נ אין כלאי בהמה בלא חבור דכתוב בהו יחדיו כמו בכלאי בגדים ואם היה דף מונח על סוס וחמור ההולכין זה אצל זה ואין קשורין יחד מותר לישב על הדף. דלא שייך כלאים אלא א"כ קשורין יחד בקרון או במחרישה: מתני' בהמה עם בהמה וחיה עם חיה בהמה עם חיה וחיה עם בהמה טמאה עם טמאה וטהורה עם טהורה טמאה עם טהורה וטהורה עם טמאה אסורים לחרוש ולמשוך ולהנהיג: גמ' אע"ג דבהרבעה כתיב בהמתך ובחרישה כתיב שור וחמור. בשילהי שור שנגח את הפרה ילפינן בהמתך בהמתך משבת ושור שור משבת ואסרינן אפי' חיה ועוף משני מינים אע"פ שדומין זה לזה כדאמר בשילהי שור שנגח את הפרה אר"ל כאן שנה רבי תרנגול טווס ופסיוני כלאים זה בזה. פשיטא אמר רב חביבא משום דרבו בהדי הדדי מהו דתימא חד מינא הוא קמ"ל. ותנן נמי בפרק קמא דכלאים הזאב והכלב כלב כופרי השועל העזים הצביים היעלים והרחלים הסוס והפרד הפרד והחמור החמור והערוד ואע"פ שדומין זה לזה כלאים זה בזה. אמר שמואל אווז ואווז הבר כלאים זה בזה. ומפרש טעמא משום דזה ביציו מבחוץ וזה ביציו מבפנים. והא טענא חדא ביעא בשחלא והא טענא כמה ביעי בשחלא: אר"ל המרביע שני מינין שבים לוקה. ובחיה שבים איירי דשייך בהו הרבעה. מאי טעמא. אמר רב אדא בר אהבה משמיה דעולא אתיא למינהו למינהו מיבשה. בעו רחבה הנהיג בעיזא ושבוטא מהו כגון שקשר עז בקרון ביבשה על שפת הים וקשר בה דג בים והנהיג בשניהם. ולא איפשיטא ואזלינן לחומרא. כתב הרמב"ם ז"ל (פ"ט מהלכות כלאים) כל העושה מלאכה בשני מיני בהמה וחיה והיה אחד מהן מין טהורה והשני מין טמאה הרי זה לוקה בכל מקום. שנאמר לא תחרוש בשור וחמור יחדיו. אבל מדברי סופרים כל שני מינין שהן כלאים בהרבעה אסורים לחרוש בהן כאחד ולמשוך אותן ולהנהיגן. ואם עשה בהן מלאכה כאחד או משך בהן או הנהיג היו מכין אותו מכת מרדות. ונראה דסבירא ליה דאע"ג דילפינן שור שור משבת הכי ילפינן לעשות כל בהמה וחיה כשור וחמור. ומיהו בעינן דומיא דשור וחמור שיהא אחד טמא ואחד טהור. אבל שני מיני בהמה טהורה או שני מיני בהמה טמאה אין אסורין אלא מדרבנן ואין דבריו נראין. דמתניתין כוללת יחד טמאה עם טמאה טהורה עם טהורה טהורה עם טמאה טמאה עם טהורה אסורין לחרוש ולמשוך ולהנהיג אלמא שכולן שוין באיסורן טמאה עם טמאה וטהורה עם טהורה כמו טמאה עם טהורה. וכן מתני' שור שנגח את הפרה דקתני אחד השור ואחד כל בהמה לנפילת הבור ולהפרשת הר סיני וכו' ולכלאים משמע דכולן דין אחד להן ונוהגין בכל מיני בהמה חיה ועוף. וכן הא דאמר ר' ירמיה אמר ר"ל המרביע שני מינין שבים לוקה ומבעיא ליה אי לוקה גם בהנהגת המין דיבשה עם מין דבים אלמא דלוקה בהנהגת כל שני מינים וכן אמר בפרק בתרא דמכות א"ר אושעיא המרביע שור פסולי המוקדשין לוקה גוף אחד הוא ועשאו הכתוב שני גופין. ופר"ת דעשאו הכתוב כצבי וכאיל והמנהיג בצבי ואיל לוקה דב' מינין הן וכפירושו מוכח בפ"ה דבכורות דקאמר התם תלתא צבי ואיל כתיבי חד לכדרבי יצחק ורבי אושעיא ופרש"י לא אתפרש מלתייהו ולפירוש ר"ת ניחא דהיינו הך דמכות דלוקה עלייהו משום צבי ואיל. והרמב"ם ז"ל הוצרך לפרש לפי שיטתו דשור פסולי המוקדשים מפני שהיה קדש ונעשה כקדש וחול מעורבין זה עם זה נמצאת בהמה זו כבהמה טמאה והטהורה המעורבין יחד. ודוחק הוא לעשות חול כבהמה טמאה לחייבו מלקות. וגם שנינו בספרי לא תחרוש בשור ובחמור אין לי אלא שור וחמור מנין לעשות שאר בהמה וחיה ועוף כיוצא בו בשור וחמור ת"ל לא תחרוש מ"מ. א"כ למה נאמר שור וחמור. בשור וחמור אי אתה חורש אבל אתה חורש בשור ובאדם ובחמור ובאדם. אלמא לא מצא שום דבר להוציא מכלל לא תחרוש אלא אדם מכלל דכל שני מיני בהמות הם בכלל לא תחרוש דומיא דאדם. דאלמלא מיעטיה קרא היה אסור עם שור או עם חמור ואם הוא בכלל טמא יהא מותר עם החמור ואם הוא בכלל טהור יהא מותר עם השור. אלא ודאי אין חלוק וכל שני מיני בהמות לוקה עליהן מן התורה:

מעבר לתחילת הדף
< סימן קודם · סימן הבא >

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.