ר"י קרקושא/בבא בתרא/כג/א

ר"י קרקושא בבא בתרא כג א

תאלי. דקלים קטנים: יתבי תותיייהו. לא תחת האילנות ממש, דא"כ היה יכול רב יוסף למנעם, אלא תחת צל האילנות: אפיקו לי קור קור. כלומר אל יקיזו עוד כאן שעל ידן העורבים נאספים. והוי גרמא דגירי, דכי הוו אתו עורבים היו האומנין מפריחין אותן. והא אחזוק להו. פירוש, כיון שהחזיקו שני חזקה שמא יטענו שאתה נתת להם רשות להחזיק ולקבוע שם אומנותן. דכל חזקה לא מהניא אלא בטענה, בין בחסרון קרקע בין בשעבוד קרקע, כמו שכתבנו בפרק ראשון (לעיל ו.): והאמר רב נחמן אין חזקה לנזקין. פירוש דכיון שהן דברים שאין דרך לסבלם יש לנו לתלות שלא הוצרך זה למחות על כך, כי אמר בלבו הכל יודעים שאין אדם עשוי לקבל דמים למחול על נזקיו: ויש מחלוקת, שיש אומר כשם שאין חזקה לנזקין כך אין להם ראיה. שאפילו באו עדים שמחל לו נזק זה וקנו ממנו לאו כלום הוא ומסלקינן ליה, משום דאמר ליה סבור הייתי שאני יכול לקבל ועכשו איני יכול לקבל. כדאמרינן בכתובות (כתובות ע:) לענין מומין. ולא קבל עליו להניח ביתו ולצאת. ואחרים אומרים חזקה לית בהו הא ראיה אית בהו. דהכי דייקינן בגמרא בפרק חזקת הבתים (לקמן מט.). ובעלי מחלוקת זו דוחין ראיה דחזקה לית בהו הא ראיה אית בהו בשטר מכר, דהתם כיון דמכר ליה אי לא מצי מקבל ליפוק מהתם, אבל במחילה יכול לומר סבור הייתי לקבל ואיני יכול לקבל. והאי טעמא איתא בירושלמי (ירושלמי ב"ב פ"ב ה"ג) גבי נכנסין ויוצאין לעיל, דתני משקבל עליו אינו יכול לחזור בו רשב"ג אומר משקבל עליו יכול לחזור בו, אתיא דרשב"ג כרבי מאיר דתנינן תמן על כולן אמר רבי מאיר יכולה היא שתאמר סבורה הייתי לקבל ועכשיו איני יכולה לקבל. ואחרים אומרים דאפילו במכר לא עשה כלום. ואין בדקדוק לשון חזקה לומר הא ראיה יש. דכיון דהך חזקה לאו חזקה הבאה מחמת טענה היא, כיון דאמר לית בה חזקה ממילא שמעת [מינה] דלית בה ראיה. דחזקה גופה ראיה היא. וכיון שכן, מאן דאחזיק בה שני חזקה לא מצי למימר זבינתה מינך בכך וכך וחייב [אתה] למיהדר לי דמי. דכיון דמכל מקום לסלוקי קאי כמאן דמסתלק דמי ודמי אמרינן ליה אייתי ראיה ושקול. ומסתברא דליכא למיחש להני מילי. ולעולם חזקה אין להם הא ראיה יש להם , בין במחילה ממש שנתן לו רשות בין למכר. שאילו לא היה להן מכר ומחילה לא הוו אמרי רבנן דגמרא אין להם חזקה. ואדרבה היה להם לומר שאין מחילתן מחילה ואין ממכרן ממכר. והמכר והמחילה, כלומר שנתן רשות, שוין לכל דבר. ולפי דעתי שאינו צריך קנין. ומה שאמרו בירושלמי יכול לחזור בו, בשקבלו עליו בשתיקה. אבל נתן רשות לא. ואינו דומה לגמרי למומין שבכמה מקומות בתלמוד אמרינן אימר דשמעת ליה לרבי מאיר הכי במומין, בשאר מילי מי שמעת ליה. ועוד שהן עצמן אמרו דאתיא דרשב"ג כר' מאיר, והדבר ידוע שאין הלכה כרבי מאיר במומין וכל שכן בנזיקין. אבל הרב רבי משה הספרדי ז"ל (ה' שכנים פי"א ה"ד) מודה שהמכר והמחילה מועילין בדבר, אבל קנין הוא מצריכו. ומ"מ נלמוד מן הירושלמי הזה שהיזק ריבוי הדרך של אומן בחצר היזק גדול הוא, שאין אדם עשוי למחול בו. וכקוטרא וכבית הכסא דמי. וכך כתב הרב הנזכר בשם הגאונים:

ואית דמפרשי אין חזקה לנזקין לאלתר. ובמחילה שמחל לו מסתמא כשלא מיחה בו. ואע"ג דשאר נזקין אית להו חזקה לאלתר בשלשים יום ובמחילה בכשורא דמטללתא, כיון שאינו מחסרו ממון. אבל הני נזקין דקוטרא ובית הכסא אין להם חזקה במחילה לאלתר אע"פ שהוא דבר שאין מחסרו ממון. אבל לאחר שלש הויא לה חזקה. ואפילו במחילה ואפילו להני נזקי יש להם חזקה. וכי מקשי לקמן גבי ה"ז בחזקתה מהא דאין חזקה לנזקין, ואי נמי אחולי אחיל גביה. מסתמא קאי דאוקמה הכי בגמרא. ולהכי מקשי והא אין חזקה לנזקין לאלתר במחילה. ואי נמי פיוסי פייסיה במחילה מקשי, דאפילו נזקין נמי אית להו חזקה בהאי טענה אפילו לאלתר, כיון שאין מחסרו ממון. ועוד דמזבין היזקא דיליה. והקשה הראב"י ז"ל להאי פירושא אמאי לא שני דמתני' דה"ז בחזקתה בשלש שנים קאמר, ואי אמר אחולי אחיל גביה מסתמא טענתיה טענה ואפילו לנזקין גופייהו, ומאי אין להן חזקה לאלתר. ואפשר דמתניתין דקתני הרי זו בחזקתה הכי קתני דאפילו בחזקתה לאלתר, והכי נמי אין טוענין ליורש מאי דלא מצי טעין אבוהון, אם הניח אביו בית הכסא בלא חזקת שלש שנים לא טענינן ליה דאחיל ליה. אך הראב"ד ז"ל פירש אין חזקה לנזקין במחילה אפילו לאחר כמה שנים. [ובטענה] אין להן חזקה עד שלש. ולהאי פירושא לא קשיא אמאי לא שני לקמן כדכתיבנא לעיל. דהרי זו בחזקתה משמע בחזקה שאין עמה טענה כמו מחילה סתם.

ואית דמפרשי אין חזקה לנזקין אפילו בשלש שנים ואפילו בטענה, דלא עביד איניש דמזבן כי האי היזיקא. ובשתיקה אינם נמחלים, שאנו עדים שלא שתק כדי למחול אלא רוצה הוא לערער ולא נזדמן לו. וכי מקשינן לקמן והא אין חוקה לנזקין אאי נמי פיוסא פייסיה הוא דאקשי. כך פירש רבינו ז"ל והוא הנכון:

ואייתי ראיה גמורה שאין להם חזקה לעולם, דמתניתין דקתני גבי שובך הרי הוא בחזקתו אין חזקתו מתקיימת בלא טענה, ממאי מדאמרינן עלה, זאת אומרת טוענין ללוקח, דאי ס"ד שחזקה זו מתקיימת בלא טענה אלא בשתיקה, כגון שאר הנזקין, היכי שמעינן מינה טוענין ללוקח. והרי אינו צריך לטענתו, שכיון שהביא עדים שהחזיק בה שיעור חזקה זו מיד נתקיימה ואינו צריך לטענת מקח ומתנה כדי שנטעון אנו לו. ועוד מתניתין גופה היכי קתני אם לקחו מוכר עצמו כיון שעשאו הרי הוא בחזקתו. אלא ש"מ שאין חזקה זו אלא בטענה. ואפשר שהטעם מפני שהיונים נכנסים ואוכלים לתוך שלו. ואינו חייב לסלק הזקו ולא לשלם ויש לו לגדור. לפיכך צריך טענה דעיקר ממונא קא מחסר ליה ושקיל. ולא דמי לשאר נזיקין דלא אתי ליה מיניה ולא כלום. והדבר ידוע ומוסכם מן הגאונים ז"ל שכל חזקה שצריכה טענה אינה מתקיימת בפחות מג"ש. וגמרא נמי מוכחא ליה [דאמרינן ליה] אייתי שטרך דתלת שנין מזדהר איניש בשטריה. הילכך כיון דאקשינן אמתניתין דקתני הרי הוא בחזקתו והאמר רב נחמן אין חזקה לנזקין, ממילא שמעינן שאף חזקת ג"ש ואף בבא מתמת טענה אין להם, דהא [מתניתין] מחמת טענה היא, ובחזקת ג"ש היא, ואפילו הכי קס"ד דאין לה חזקה מדרב נחמן ואוקימנא בקוטרא ובה"כ:

ולאו מי איתמר עלה רב מרי אמר בקוטרא רב זביד אמר בבית הכסא. אבל בשאר כל נזיקין יש חזקה: הני לדידי כקוטרא ובית הכסא דמו לי. שמעינן מינה דנזק הידוע שאין המערער עשוי לסבול, אע"פ שסובלין אותו שאר ב"א דינו כדין נזיקין שאין להם חזקה לגבי אותו מערער. ומדברי ה"ר משה, שכתב בספר קנין בהלכות שכנים פרק י"א (ה"ד), נראה דלא בעינן מכירה או שימחול לו בפירוש. דאפילו במחילה סתם סגי. מיהו טענת רגלים של מחילה בעי, כגון שסייע עמו או שאמר לו לעשות או שראהו שעשה בצדו בלא הרחקה ושתק. דבכל הני איכא רגלים שבודאי מחל, ומהימן אי טעין. עוד כתב דלאו דוקא קוטרא או בית הכסא, דהא איכא ההיא (לקמן כו.) דכד נייד נכתמיה אפומא דחצבא, וההיא דרקתא דמזקא לאינשי, והני ארבע חשיב הרב דלית להו חזקה: ותימה הוא לרבינו [א"כ] אמאי נקט קוטרא ובית הכסא. ועוד מהיכא תיתי דאיכא בהנהו מחילה. דילמא מיחו בתחלת עשייתן ולא שתקו. והכי משמע מסוגיית הגמרא. ועוד שתבין מדברי הרב שלא מצינו נזקין שאין להם חזקה בדבר שאינו עושה בידים אלא קוטרא ובית הכסא, אבל בנזקין שהן גירי לעולם אין להם חזקה, כמו שכתב הרב בהנהו תרי עובדי דלקמן דלא שייכא בהו חזקה, דכיון שהם נקראים גירי איך נאמר כיון שירה לו חיצים פעם אחת ושתק שיורה לו פעם אחרת, אין זה דין. וכן נראה בדברי הרב בקוטרא. ר"ח כתב, מסקנא דגרמא בנזקין אסור בקוטרא תדירא ובית הכסא וכל דדמי להו ע"כ. וסמך אירושלמי (ירושלמי ב"ב פ"ב ה"ג) דאמר ולא אמרו אלא בעשן תדיר, כהדא חדא איתתא דהות מדלקא חולין תותי ר' אלפא, בעי למחויי בידה, אתא עובדא קומי רבי, אמר לא אמרו אלא בעשן תדיר ובבית הכסא:

רבינו שלמה ז"ל (רש"י ד"ה בבית) פירש בית הכסא שעל גבי קרקע הנראה לעינים, שכך היו בתי כסאות שלהם: ורבינו תם פירש דלא עשן בית קאמר אלא עשן כבשן שגדול הוא ורגיל ומזיק ביותר. וכן משמע לישנא דקוטרא. וכן בית הכסא כגון [אותן] שלהן שהיו מגולין ומסריחין ביותר אבל כגון שלנו שמכוסין לא:

פיסקא. טוענין ליורש טוענין ללוקח. בית דין פותחין פה וטענה ליורש ולל{וקח} שע{יר}ע{ר} א{ד}ם עליהם ויש לו ע{דים ש}היתה שלו או של אבותיו, {ו}זה אומר {ירשתיו} מאבא או (לוקח) לקחתיו מפלוני שהחזיק בו ימים רבים {והביא עדים} שהחזיק בה אביו או המוכרה לו שלש שנים, אע"פ שלא טען זה שלקחוה ממך או מ{אב}ותיך, טוענין לו בית דין ופוחתין לו פה. {ואי}לו למי שלא ירשה ולא לקחה (ב)[כ]שאמ' לו העורר מה אתה עושה בתוך שלי {והוא אומר} החזקתי בה ג"ש ולא אמרו לי דבר, תנן במתני' (לקמן מא.) דאין לו חזקה. {ומתניתין} דקת{ני הרי} הוא בחזקתו אשמעי' דהיכא דלקח{ה} מאחר ובא וערער עליו אין צריך להרחיק. אלמא ט{ענינ}ן לו בשבילו ש{מי} שמכרה ל{ו} נתפייס עם סביביו במעות עד שנאותו: אינו צריך טענה. אינו צריך לומר אתה מכרתה לאבי, {אלא} ראיתי את אבי שהחזיק בה ולא ערער אדם עליו: מהכא שמעינן דכל חזקה דמהניא דוקא בשיש עמה טענה. וכשאין עמה טענה אע"פ שאין שם חסרון קרקע אינו יכול לטעון ולומר כיון שסבל ולא מיחה מחל. דאם איתא שהוא יכול לטעון כן מאי האי דקאמר טוענין ללוקח, והלא א"צ לטעון לו כלום דכיון ששתק ודאי מחל. ועוד מאי טענינן ללוקח דקאמר, הרי גם למוכר טוענין כן ... [ועוד] כיון שאמר דהוא אומר פיוסי פייסיה אי נמי אחולי אחיל לגביה, משמע אחולי אחיל גביה דומיא דפיוסי פייסיה כלומר שמחל לו בפירוש ונתן לו רשות לסמוך שובכו ופיוסי פייסי שפייסו בדמים. ואם איתא דסבלנות בסתם הויא מחילה לא הוה ליה למימר אלא כיון דיחיד הוא אחולי אחיל לגביה כיון דשתק וסבל:

לקח חצר ובה זיזין. במתניתין תנן (לקמן ס.) אין מוציאין {[זיזין ו]גזוזאטראות לר"ה}. אדם הבונה בית לא יוצ{י}א ראשי קורות תקרתו לרשות הרבים. אבל אם רצה {כונס בנינו} לתוך שלו ומוציא קורותיו לחוץ. {ואם} לקח חצר ובה זיזין וג{זוזט}ראות יוצאין לרשות הרבים {הרי הוא בחזקתו, שב"ד} טוענין שהראשון כנס לתוך שלו: אימר כונס לתוך שלו הוא. שאלמלא כן היו הרבים מעכבין עליו ולא {היה יכ}ול לעשות {ב}זרוע, אבל כנגד היחיד אימר ב{זרו}ע עשה שהיה חזק מ{מנו.} מאן פייס. מי היה רשאי לקבל מעות. ויש שואלין השתא דטענינן ליורש ולוקח מאי (דלא) [ד]מצי טעין מוכר, דהא קתני במתניתין ואם לקחו אפילו בית רובע הרי הוא בחזקתו, דוקא לקחו, אבל מוכר לא מצי טעין מידי. ולי נראה דטוענין ללוקח דקאמר חזקה בטענה קאמר שאפילו מוכר עצמו מצי טוען בלא שנים. דכיון שמזיק ובשעת עשייתו לא מיחה עד לאחר זמן, רגלים לדבר דהאי קנה. וכי נקט אם לקחו לאשמועינן דאנן טענינן ליה. מה שאין כן [באדם אחר] דאי לא [טעין לא] טענינן, אבל אי טעין מהימן:

---

---

שולי הגליון

---

---

מעבר לתחילת הדף

ספרי 'שיטת הקדמונים' מונגשים לציבור באדיבות משפחת המהדיר ר' משה יהודה הכהן בלוי ז"ל (הזכויות שמורות) לעילוי נשמת הגאון רבי חיים משה יהודה בהר"ר ירמיהו הכהן ולאה ע"ה בלוי זצ"ל מו"ל עשרות כרכי "שיטות הקדמונים" על מסכתות הש"ס, רב בית הכנסת במשך יובל שנים, וזיכה אלפים במצוות תפילין ומזוזה נפטר ג' אייר תשס"ג ולעילוי נשמת זוגתו הרבנית חנה חי' הנה בת ר' מאיר שמריהו ורחל נפטרה י"ג כסלו תשמ"ג ת.נ.צ.ב.ה.