קרן אורה/נזיר/כו/ב

קרן אורה נזיר כו ב

דף כ"ו ע"ב

תוס' בד"ה תניא כוותיה דרבא כו' ובמת איירי. ורש"י ז"ל שפירש דהכא כי לא מת מיירי ודאי אין לו הבנה (ועי' בא"מ) דא"כ בסיפא אמאי יפלו לנדבה והלכו כאן לשיטתייהו דהא דיביא חציו עולה וחציו שלמים הוא משום דאמר לשאר נזירותי ובירושלמי שהבאתי איתא להאי ברייתא ותני התם והשאר לנזירותי מועלין בכולן ואין מועלין במקצתן אלמא דבלנזירותי לחוד נמי חציו לעולה וחציו לשלמים וכמו שיתבאר נמי לקמן בדברי הרמב"ם ז"ל:

בא"ד ואין לו תקנה עד שיביא ב' בהמות ומחלל המעות עליהן כו'. גם בזה הלכו לשיטתן דחשבי להו כמעורבין אבל כיון דמיירי הכא במת היכי שייך ביה פדיון וכדתניא לעיל בברייתא דמי שהיה מחויב כו' מת והיו לו מעות סתומים ילכו כולן לים המלח ואין להם תקנה בפדיון ועי' בש"מ מ"ש בזה:

שם בד"ה והשאר יפלו לנדבה כו'. והקשה הר"מ ז"ל דלמה לא ימעלו אפילו במקצת כו' ותירץ דעד שעת הקרבה לא נפקי משם שלמים והוא דבר מחודש ואין לזה טעם כיון דאתמר הלכתא דיפלו לנדבה ודאי חל מיד שם עולה עליהם דלדבריהם ז"ל על דמי חטאת ג"כ שם חטאת עליהם עד הקרבה וא"כ היכי אתמר הלכתא להקריבן כיון דלאחר מיתה שם חטאת עליהם אלא ודאי לאחר מיתה מיד חל שם נדבה עליהם. ויותר נראה דהא דמועלין בכולן ולא במקצתן מיירי מחיים וכן נראה מדברי הרמב"ם ז"ל כמו שיתבאר:

וצריך עוד לבאר שיטת הרמב"ם ז"ל בשמעתין מדבריו ז"ל בפ"ט מהל' נזירות נראה דלא ס"ל לחלק בין אמר לנזירותי או לקרבנות נזירותי שכתב דמעות סתומים הם שהפריש לקרבנותיו ולא אמר כלום כצ"ל וי"ו הנוספת ובזה אין כאן תמיהת הכ"מ ז"ל עליו וכ"כ בא"מ ולשיטתו יקשה קושיית התוס' ז"ל למה אתמר הלכתא דיפלו לנדבה הא בלא"ה יפלו לנדבה מפני שראויין להביא בכולן עולה אבל אין כאן קושיא וכמש"כ התוס' ז"ל לעיל דמת שאני דכיון דמת ודאי במעות האלו דמי שלשתן ובלא"ה כתבתי לעיל דמנ"ל דמסברא דיפלו לנדבה מפני שראוין להביא בכולן עולה ואמאי לא נימא דיביאו בכולן שלמים אלא ודאי לאחר מיתה נשארו הדמים לכל הקרבנות ואתמר הלכתא דיפלו לנדבה אלא דבפ"ה מהל' פסה"מ כתב דהא דמעות סתומים של חייבי קינים יפלו לנדבה מפני שראוי להביא בכולן עולה וע"ז קשה הא בשמעתין אמרינן דהלכה היא בנזיר וכל דדמי ליה וצ"ל דמ"מ איצטריך הלכתא דמסברא לא הוי ידעינן דיפלו לנדבה וכמו שכתבתי כיון דראוין נמי לחטאת והלכתא נמי לא אתמר בלא טעמא אלא הטעם הוא במעות סתומים מפני שראוין להביא בכולן עולה מש"ה אתמר הלכתא דיפלו לנדבה. אלא דלפ"ז אינו מיושב הא דפריך הש"ס לעיל והלא דמי חטאת מעורב בהן ועוד דמאי פריך אפילו מפורשין נמי כיון דטעמא הוא מפני שראוין להביא בכולן עולה ובמפורשין ליכא למימר הכי הא דאמר רבא אם נפלו דמי חטאת מביניהם הרי הן כמפורשין ולא יפלו לנדבה ואמאי והא גם בזה ראוי להביא בכולן עולה וי"ל בזה דהכא כיון דנחית לפרושי ואמר אלו לחטאתי גם השאר הוי כמפורשין וכדתניא יביא בחציו עולה ובחציו שלמים וכ"כ הכ"מ ז"ל ליישב הא דתניא דמועלין בכולן ואמאי הא ראוי להביא בכולן שלמים וכדתנן דאין מועלין במעות סתומים מטעם זה אלא כיון דנחית לפרש אינך נמי כמפורשין דמי אך לפ"ז יקשה באלו לעולתי והשאר לנזירותי אם מת יפלו לנדבה ולפי טעמו של הרמב"ם ז"ל מפני שראוי להביא בכולן עולה והא הכא ליכא למימר הכי דדמי עולה הפריש לעצמן והשאר היינו לחטאתו לשלמים ומ"ט יפלו לנדבה והא ודאי דמי חטאת מעורב בהן והחצי השני ג"כ שלמים הם ולא שייכא לנדבה וע"כ צ"ל דהלכה היא בנזיר דדמי חטאת סתומים ג"כ יפלו לנדבה ואפ"ל דלא כתב האי טעמא אלא לחייבי קינים וגבייהו לא איצטריך הלכתא דבלא"ה יפלו לנדבה כיון שראוין כולן לעולה אבל גבי נזיר הלכה היא דאפי' אם יש בהן דמי חטאת יפלו לנדבה כגון אם אמר אלו לעולתי והשאר לנזירותי דאינו יכול להביא בכולן שלמים ושלמים ג"כ לא שייכי לנדבה אפ"ה יפלו לנדבה:

ואכתי איכא למידק לפי שיטת הרמב"ם ז"ל דבחייבי קינים יפלו לנדבה מסברא דראוין להביא בכולן א"כ הא דתניא מי שהיה מחויב כו' דלפי גירסתו רצה להביא בכולן חטאת בהמה יביא רצה להביא בכולן עולה יביא א"כ אם מת אמאי ילכו לים המלח כיון שראוין כולן לעולה וראיתי להראב"ד ז"ל שם בפ"ה מהלכות פסה"מ שהשיג על הרמב"ם ז"ל כנ"ל ועיין בכ"מ ובלח"מ ז"ל שם מש"כ בזה ולפי מה שכתבתי בראשית דברי דתרווייהו צריכי טעמא דראוין לעולה והלכתא א"ש דבכה"ג לא אתמר הלכתא ומה שהכריחו להרמב"ם ז"ל לגירסא זו דאי כנוסחא דידן וכגירסת התוספתא דלא יביא אחד מהן אלא לשניהם נתכוין לעולה ולחטאת א"כ אמאי ילכו לים המלח כל המעות הא יכול לחלקן דמי חטאת ילכו לים המלח ודמי עולה יקרבו עולה דלשיטתו אפשר לחלקן וכמו שיתבאר אבל לפי גירסא זו כולן ראויין לחטאת ג"כ ומש"ה ילכו כולן לים המלח אלא דיש לדקדק עוד דהא משמע דברצונו הדבר תלוי ואם רצה להביא חציו לעולה וחציו לחטאת ג"כ הרשות בידו וא"כ אכתי אמאי ילכו כולן לים המלח ולמה לא יחלקו אותן. ויש לומר דהכא מספקינן בדעתו ושמא לחטאת לחוד הפרישן ומש"ה א"א לחלקם. ועדיין צריך עיון:

ולענין מפורשים נראה מדבריו בפ"ט מהל' הנ"ל דאפילו אמר לעולתי ולחטאתי כו' או לחובתי הוי כמפורשין ממש ואם מת מחלקינן להו ודמי חטאת ילכו לים המלח דמי עולה יקרבו עולה דמי שלמים יקרבו שלמים ודלא כשיטת התוספות ז"ל דחשבי להו כמעורבים וכ"כ הלח"מ ז"ל שם ועיין בדברי התוס' ז"ל בסוטה דף י"ח ובסוף מעילה בהא דפרוטה בכיס זה הקדש ובמה שכתבתי שם בחי' ומה שהקשו התוס' ז"ל להך לישנא דלחובתי הוי כמפורשין א"כ מאי קאמר הש"ס ולאפוקי מהא דתניא נראה מדברי הרמב"ם ז"ל דבהא דרב אשי גרסינן לחובותי וזה הוי כמפורשין אבל אם אמר לחובתי ודאי הוי כסתומים וכן מוכרח לגרסתו דרצה יביא בהן אחד מהן אלמא דלאו כמפורשין הן ודוק בכל הנ"ל:

והא דתניא באלו לעולתי כו' ומועלין בכולן כו' נראה מהלשון דמחיים קאמר אבל לאחר מיתה ודאי מועלין בכולן כיון דנופלין לנדבה וכן מבואר בתוספתא פ"א דמעילה דגרסינן התם יפלו לנדבה ומועלין בהם אלא דבאלו לחטאתי כו' גרסינן בתלמודין והשאר יביא חציו לעולה כו' ובתוספתא גרסינן רצה להביא בהן עולה יביא שלמים יביא משמע קצת דיכול להביא בכולן איזה שירצה:

ולענין מ"ש הרמב"ם ז"ל בדמים מפורשים של כל הג' קרבנות שנתערבו דמועלין גם במקצתן וכן הוא בתוספתא שם ותמהו ע"ז מפרשי דבריו ע"ש בהלכות מעילה היה נראה דדברי הרמב"ם ז"ל נכונים כיון דהרוב הוי דמים שהן בדין מעילה אם לקח מהן חייב קרבן דתלינן ברובא ורוב איסור הוא והכי משמע מהא דקיי"ל דמביא אשם תלוי בחתיכה אחת או בב' חתיכות משמע דאם מונחים ג' חתיכות ב' מהם של חלב ואחת של שומן ואכל אחת מהן חייב חטאת דכל דפריש מרובא פריש כי היכי דאמרינן הכי לענין היתר והדברים ארוכים בזה ואין כאן מקומם ולא תיקשי מהא דתנן במעילה במעות סתומים דאין מועלין במקצתן לשיטת רש"י שמא הן דמי שלמים היינו משום דהתם לא נתפרשו וכל חלק מהם ראוי לשלמים ולא שייך למיזל בזה בתר רובא ועי' במשל"מ ז"ל בהלכות מעילה מה שנתווכח בזה עם הר"י אלפאנדרי ז"ל:

שם תוס' בד"ה אבל בהמה הרי היא כמפורשת כו'. האריכו בזה לפרש דלאו בבהמה תמימה דחזיא לקרבנות קאמר דא"כ מאי קמ"ל רב הונא הא רשב"ג הוא דאמרה במתניתין לקמן אלא בהמה תמימה היינו ג' פרים דלא חזיין לקרבנות נזיר ואפ"ה הויין כמפורשים משום דנחית עלייהו קדושת הגוף כמו מפריש נקבה לאשם דאמרינן בתמורה דנחית עליה קדושת הגוף. והקשו עליו מהא דאמרינן בשבועות דאם הקדיש זכר לדמי נסכים לא נחית עליה קדושת הגוף ותי' דלדמי נסכים שאני דלא חזי לדמי נסכים כלל אבל הכא כיון דפר חזי לקרבן אחר חל עליה קדושת הגוף וכן משמע בתמורה דף כ' בהא דפריך התם לר"ש יחיד שהקדיש שעיר לשעירתו תקדש משום דחזי לנשיא ולר"ש הוא דמיבעי ליה משמע דלרבנן ודאי קדוש וחל עליה קדושת הגוף אלא דמהא דפריך התם כה"ג שהפריש פרה לפרו ליקדש דחזיא לפרה אדומה ומשני דפרה קדשי בדק הבית היא משמע נמי דלר"ש הוא דמיבעי ליה אבל לרבנן ודאי חלה עליה קדושת הגוף אלמא דלרבנן קדוש קדושת הגוף אפילו אי לא חזי לקרבן אחר דהא פרה לא חזיא לשום קרבן אבל ז"א דע"כ לא קאמר הש"ס התם דפרה קדשי בדה"ב היא אלא לר"ש דבעי אליביה שיהיה ראוי לשם אותו קרבן שהפרישו כגון נקבה לעולה דחזיא נקבה בעולת העוף ולזה קאמר דפרה לפרו נמי תקדש דפרה נמי שם חטאת עליה ועלה קאמר דקדשי בדה"ב היא אבל לרבנן דלא בעינן אלא שיהיה ראוי לקרבן איזה שיהיה פרה לפרו נמי קדוש קדושת הגוף דהא חזיא לשלמים:

ובתמורה דף י"ט כתבו התוס' ז"ל דהא בשבועות פליגי אהא דהקדיש זכר לדמיו כו' ועי' מש"כ שם בחידושי בדברי התוס' ז"ל שם וכתבתי שם דנראה דהיכא דאמר בפירוש יקדש לדמיו לא קדיש קדושת הגוף אלא אם הקדיש זכר לעולה. אבל אם הקדיש דבר שאינו ראוי לדמים אינו אלא קדושת דמים והא דאמרי רבנן דנקבה לאשם נמי קדוש קדושת הגוף היינו היכא דהקדישה ואמר הרי זו עולה ועי' מה שכתבתי בזה בנדרים בשמעתא דנטיעות האלו קודש וכיון דאיכא גוונא דאינו קדוש אלא לדמים א"כ היכי קאמר סתמא דבהמה הרי היא כמפורשת הא איכא גוונא דהוי כסתומה כגון אם הקדישה בפירוש לדמים ונהי דאין זה מוכרח כ"כ ופשטיה דהש"ס משמע דאפי' בפירוש לדמים קדוש קדושת הגוף וכמו שכתבתי שם בתמורה מ"מ יתבאר לקמן בדבריהם ז"ל מה שיש לדקדק לפי שיטתם ז"ל:

ובירושלמי נראה דהא דאמר רב מעות ולא בהמה היינו בהמה ראויה לקרבן נזירות ובהקדיש שור לנזירותו פליגי התם אי הוי כמעות או כבהמה והקדיש חמור לנזירותו לכ"ע הרי הוא כמעות ומבואר מזה דעיקר מימרא דרב בבהמה ראויה לקרבן מיירי ומה שהקשו ז"ל דמאי קמ"ל רב הא מתניתין היא אין כאן קושיא דסד"א כיון דלא פירש שם לכל אחד הוה אמינא דבכלל סתומים הם ואם מת יפלו לנדבה קמ"ל דהוי כמפורשת וכן נראה מדברי הרמב"ם ז"ל וכמו שיתבאר בס"ד:

ומדברי הירושלמי הנ"ל דקדקתי על שיטת הרמב"ם ז"ל בפ"ד מהל' פסה"מ ופ"א מהל' תמורה דאם שינה בחטאת והקדיש שעיר לשעירתו אינו קדוש כלל ובירושלמי הכא משמע דאם הקדיש שור לנזירותו שפיר קדוש אע"ג דאיכא חטאת בינייהו וי"ל דהכא כיון שהקדיש סתם לקרבנות נזירות מגו דחייל קדושת עולה ושלמים חל נמי קדושת חטאת. ועוד י"ל בפשיטות דאם הקדיש בפירוש לדמיו ודאי אפי' בחטאת חל עליה קדושת דמים וכמו שכתבתי בזה בתמורה:

בא"ד וא"ת ונהי כו' לדמי קיימי ומ"ש תמימים מבע"מ. ותי' דתמימים שאני דאיכא שהייה וכיון דשהה אצלו זמן מרובה חיישינן שמא נתן בלבו לפרש שם חטאת על אחת מהן אך לא בירר והוי כמו לעולתי ולשלמי ולחטאתי דילכו לאיבוד וכבר כתבו התוס' ז"ל בעצמן לקמן דטעם זה דחוק הוא ולא נרמז בגמ' כלל אבל לפי מה שפירשו דמיירי בבהמה לקרבן א"ש כפשוטו דחשיב כמפורשת ולא ילך לאיבוד אלא הראוי לחטאת ימות והראוי לעולה יקרב עולה ולשלמים יקרב שלמים אבל מדברי הירושלמי הנ"ל מוכח דיש חילוק בין בהמה תמימה אפילו אינה ראויה לקרבן כגון שור. ובין בע"מ או בהמה טמאה דבהקדיש חמור לכ"ע הוי כמפריש מעות ובהקדיש שור פליגי והתוס' ז"ל לשיטתם דשור קדוש קדושת הגוף כתבו דטעמא משום שהייה או מטעם שמא חישב בדעתי לפרש או כמש"כ בסוף ד"ה וכי תימא דהלכה לא נאמרה אלא במעות דאין צריך שהייה וה"ה בע"מ דאין בה שהייה דיכול לפדותה לאלתר אבל כל אינך כמו בהמה ונסכא וסואר של קורות דאית בהו שהייה לאו בכלל מעות הן אבל לפי מש"כ דשור נמי אינו קדוש אלא לדמיו א"כ מאי איכא בין הקדיש שור או חמור וי"ל כיון דהאי דינא הלכה היא לא ילפינן מינה וכיון דלא אתמר הלכתא אלא במעות לא ילפינן דבר אחר דיפול לנדבה ולא איתמרה אלא במידי דשכיחי בנדבה ובע"מ ג"כ שכיח בנדבה אבל נסכא וסואר דלא שכיחי להתנדב לא אתמר הלכתא בהו וכן להקדיש בהמה תמימה לדמי ג"כ לא שכיח מש"ה איכא מ"ד דלא נאמרה הלכה בזה:

ואכתי איכא למידק התינח לר"י דאמר הלכה היא בנזיר אבל לר"ל דיליף מקרא מאי איכא למימר מהיכי תיתי לחלק אליביה בין מעות להשאר וראיתי בש"מ שכתב לר"ל הטעם משום שמא חישב בלבו לפרש דמי חטאת ולר"י הטעם משום דהלכה לא נאמרה אלא במעות ובע"מ שעומדת למכור מיד וא"כ איכא נפ"מ בין ר"ל לר"י בהיפר לה בעלה דלר"י בכה"ג ג"כ לא יפלו לנדבה אלא מעות ולר"ל אי אמרה דלא היה בדעתה לפרש אפילו נסכא וסואר יפלו לנדבה וכן יש לדקדק לשיטת התוס' ז"ל דהטעם הוא משום חשש דשמא חישב כו' היפר לה בעלה מא"ל והתוס' ז"ל בעצמם הקשו לקמן ע"ז כעין קושיא זו:

שם בד"ה אבל נסכא לא כו' אבל הפריש ג' נסכות או ג' קורות. עכ"ל. לכאורה משמע מדבריהם דהא דאמרינן נסכא לא היינו אם הפריש ג' נסכות דבזה חיישינן שמא חישב בלבו על אחת מהן לחטאת אבל אם הפריש נסכא אחת הוי כסתומים אבל מסתמא דהש"ס לא משמע הכי וכ"כ בש"מ דאפי' בנסכא אחת חיישינן שמא חישב בלבו על מקצתה לחטאת:

בד"ה אלא מעתה מעות ולא עופות כו'. האריכו לפרש קושית רב שימי בג' אנפי הפירוש הראשון הוא דפריך בעופות נמי היכי מתפרשות בעשיית כהן ניחוש שמא נתן דעתו חד לחטאת וחד לעולה והוי כמעורבים ולא יכול הכהן עוד להקריבן וזה לשיטתן בשמעתין דלעולתי ולחטאתי כו' דהוי כמפרש היינו בתערובות וכולן ילכו לאיבוד והרבו להשיב על שיטה זו כמבואר בדבריהם ז"ל וכתבו בשם הר"מ ז"ל לפרש דהקושיא היא על הך חששא דנתן דעתו לאחר הפרשה ומה מועיל דעתו בזה כיון דלאו שעת הפרשה היא ולא שעת עשייה וכי היכי דקינים אין מתפרשות אלא או בלקיחה או בעשיה ה"נ כל הקרבנות וגם ע"ז הקשו מנ"ל לדמות שאר קרבנות לקינים ועוד דרב חסדא לא אמר אלא בקינים דחזי להקרבה אבל במידי דלא חזי להקרבה מסתבר דיכול לפרש בכל עת שירצה ומסקנת דבריהם לפרש דלאו משום חשש דשמא נתן דעתו לפרש אלא דהלכה לא נאמרה אלא במעות אבל בנסכא לא נאמרה הלכה והרי היא כמפורשת היינו אע"ג דסתומה היא יש לה דין מפורשת דלא יפול לנדבה כיון דלא אתמר הלכתא בזה ופריך עלה נימא נמי מעות ולא עופות ואם הפריש עופות לקינו נמי לא יפול לנדבה אם מת והאמר רב חסדא אין הקינים מתפרשות כו' משמע דיש להם דין סתומה לגמרי אפילו ליפול לנדבה וא"ש דלא פריך מכמה סתמי משום דבהא מודו כ"ע דיכול אח"כ לקובען איזה לחטאת ואיזה לעולה ושיטה זו נראה דהוא לא כשיטתם לעיל בכולה שמעתין דהיכא דלא אתמר הלכתא חשיב כמעורבים וילכו כולם לאיבוד דאם כן הדק"ל היכי יכול הכהן לפרשן בשעת עשייה כיון דהוי כמעורבים:

ובש"מ ז"ל כתב באמת לפרש גם לשיטה זו דפריך מהא דאמר רב חסדא דמתפרשות בעשיית כהן ואמאי כיון דהוי כמפורשין בתערובות כולן ימותו אבל באמת נראין דברי התוס' ז"ל בזה דלענין זה שיכול לפרש אח"כ ודאי לא איצטריך הלכה כלל דלא פריך לעיל אלא על מעות סתומים לאחר מיתה והלא דמי חטאת מעורב בהן אבל מחיים ודאי יכול להפריש מעות סתומין ולפרשן אח"כ או בשעת עשייה או אפילו שלא בשעת עשייה וכמו שיתבאר בזה וא"כ פשיטא דלא תיקשי מהא דרב חסדא דאמר דמתפרשות בשעת עשייה אפילו אי לא נאמרה הלכה בעופות ולזה הוכרחו לפרש דפריך ממשמעות דברי רב חסדא דאין מתפרשות כלל אפילו לענין נפילה לנדבה ובאמת גם דיוק זה אינו מובן דאטו הא דאין נופלין לנדבה הוא משום דהוי כמפורשים דודאי כסתומים הם אלא דבעופות לא נאמרה הלכה דיפול לנדבה כיון דלא הוי דומיא דמעות. וא"כ היכי שייך למידק מלישנא דאין מתפרשות דאתי לאשמעינן דיפול לנדבה ודברי רש"י ז"ל שפירש דפריך מהא דיביא זוג לשני ג"כ אינו מובן דהא הוא ז"ל פי' לעיל דאפילו בלעולתי ולחטאתי ולשלמי יכול לפרשן אח"כ ודמי חטאת ילכו לים המלח דמי עולה יקרבו עולה וא"כ מאי קושיא מהא דיקח זוג לשני:

ולפי מה שכתבתי לעיל דברי הרמב"ם ז"ל פ"ה מהלכות פסה"מ דהא דמעות סתומים של חייבי קינים יפלו לנדבה הוא משום דראוין להביא בכולן עולה א"כ היכא דהפריש עופות סתומים לא יפלו לנדבה דהא א"א להביא שניהם עולות וע"י פדיון במומן ג"כ א"א דהא אין פדיון בעופות ולפ"ז א"א לפרש דלענין נפילה לנדבה קא דייק הש"ס במעות ולא בעופות וכן משמע מסתימת לשון הרמב"ם ז"ל בפ"ז מהלכות כלי המקדש ופ"ד מהל' שקלים דאין שום עולת העוף בנדבת צבור ובלא"ה לא שייכא נדבה בעוף למ"ד מותרות לנדבת צבור אזלי וא"כ אכתי לא יתיישב פירושא דהאי שמעתא דפריך נימא מעות ולא עופות ומה אעשה אם בעונותי הלכה זו סתומה וכל השיטות בזה צ"ע:

בא"ד דהא דאמר רב חסדא אין הקינים כו'. משמע דוקא קינים מדלא קאמר אין הקרבנות כו' ובתוס' ישנים ביומא פ' טרף בקלפי דייקי התם מדברי הש"ס דה"ה לכל הקרבנות מדלא מוקי לברייתא התם בשאר קרבנות דמקדש השם בהו שלא בשעת לקיחה ולא בשעת עשייה אלא דלא הבנתי דבריהם ז"ל דמה שכ' שם דגבי נזיר משכחת לה שהפריש שתי בהמות הא בהמות תמימות בנזיר לכ"ע הוי כמפורשות וכדאמר רשב"ג ולאו ממין אחד הם. ודוחק לומר דכוונתם הוא לב' בהמות שאין ראויות לקרבן דברייתא מיירי התם בקרבנות עצמן ועוד דהא כתבו ז"ל הכא דרב חסדא לא מיירי אלא בקינים עצמן ולפ"ז ליכא לאשכוחי להא דרב חסדא אלא בקינים לבד דמין אחד הם הן אמת דדבריהם ז"ל בזה אינן מובנים דהא איתא בהדיא שם ביומא דבהפריש מעות סתומים נמי איתא להא דרב חסדא ואינו יכול לפרש אח"כ וכן איתא בסוף כריתות. אך מש"כ דמצי לאוקמי בב' בהמות של נזיר אינו מובן כיון דברייתא איירי התם בקרבנות עצמן גם מש"כ שם עוד א"נ יש להעמידו שהיה מחויב עולה וחטאת ואמר אלו לחובתי ולא פירש ואח"כ בא לפרש והיינו בב' מיני חובה חטאת חובה ועולה נדבה ובכה"ג אינו יכול לפרש כלל וכדתניא לעיל בברייתא מי שהיה מחויב כו' רצה להביא חטאת לא יביא כו' וכמש"כ התוס' ז"ל לעיל ועוד דאם הפריש בהמות הרי הן מפורשין דחטאת נקבה ועולה זכר. ומ"מ דבריהם שם מוכרחים דבכל הקרבנות בעינן שעת לקיחה או שעת עשייה מהא דמסיים שם בברייתא גבי ב' שעירים אינו דין שיקדש השם בשעת לקיחה או שעת עשייה והשתא אי נימא דבשאר קרבנות לא בעינן שעת עשייה ולקיחה ואם הפריש מעות לנזירותו יכול לפרש אח"כ שלא בשעת עשייה ולקיחה א"כ מצי למילף בק"ו לב' שעירים ג"כ שיקדש השם שלא בשעת לקיחה ועשייה אלא ש"מ דבכל הקרבנות הדין כן:

ומ"מ לדברי התוספות ז"ל הכא שכתבו לחלק בין קינים לכל הקרבנות לא תיקשי מהא דאמרינן התם גבי ב' שעירים ג"כ דוקא שעת לקיחה ועשייה משום דלפי שיטתם הכא דהא דרב חסדא לא אתמר אלא בקינים עצמן דחזו להקרבה א"כ לא אשכחן הך קדושת השם אלא בקינים שהן מין אחד ומינה בעינן למילף לב' שעירים שיקדש השם וא"כ דיו לבא מן הדין להיות כנדון דוקא בשעת לקיחה ועשייה אלא דמדברי התוס' ז"ל נראה דאיכא לאשכוחי גם בשאר קרבנות קידוש השם כמ"ש ואפילו אם תימצי לומר דיליף שאר קרבנות מקינים כו' וכן מצינו בציפורי וכבשי מצורע ב' קרבנות במינים שוין ובדברי הרמב"ם ז"ל לא מצאתי מבואר כעת דין הקביעות בשאר קרבנות ובפ"ה מהל' פסה"מ כתב להאי דינא גבי קינים. ומשמע לי קצת מדבריו שם דבמעות לא מהני קביעות כלל כמש"כ שם ואפילו אמר אלו דמי חטאתי כו' וסתימת דבריו משמע דאפילו אמר כן בשעת הפרשת המעות לא מהני הקביעות אבל מסוף דבריו שם לא משמע כן עיי"ש:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף