קרן אורה/נזיר/ט/א

קרן אורה נזיר ט א

פרק שני דף ט' ע"א

הריני נזיר מן הגרוגרות כו' אמר ר"י אף כשאמרו ב"ש לא אמרו אלא באומר הרי הן עלי קרבן. ופירש"י ותוס' ז"ל דר"י ס"ל דב"ש לא אמרו אלא דהוי נדור מן הגרוגרות והוי כאומר הרי הן עלי קרבן והרמב"ם ז"ל בפיהמ"ש פירש בזה פי' מחודש דר"י אמר דלא אמרו ב"ש דהוי נזיר אלא היכא דאמר ג"כ והרי הן עלי כקרבן והדבר פלאי דמה ענין הרי עלי קרבן לנזירות ואולי יש לומר דאי לא אמר הרי הן עלי כקרבן אמרינן דלהיות נדור מגרוגרות איכוין אבל השתא דאמר הרי הן עלי קרבן ע"כ בהריני נזיר לנזירות איכוין אבל לא משמע כן שם בדבריו. ולשון המשנה משמע כדבריו. אבל טעמא לא ידענא לפי פירושו בדברי ר"י ובגמרא יתבאר יותר בס"ד:

גמרא ב"ש סברי לה כר"מ דאמר אין אדם מוציא דבריו לבטלה. דאי כוונתו כפי שהוציא בשפתיו הוי דבריו לבטלה דלא אשכחן נזירות מגרוגרות אלא ע"כ כשאמר הריני נזיר לנזירות גמורה נתכוין ומה שאמר מן הגרוגרות לאו בכוונה גמורה אמר כן אלא עיקר כוונתו לנזירות היתה וכמו בערך כלי עלי דמוצא שפתיו לאו כלום הם דאין ערך לכלי ואפי' הכי משום דאין מוציא דבריו לבטלה אמרינן דגמר ואמר לשם דמים ה"נ אע"ג דהריני נזיר מן הגרוגרות קאמר גמר לשם נזירות כדינו אבל לרבנן דאמרי אדם מוציא דבריו לבטלה ליזור מן הגרוגרות נתכוין ולאו כלום היא כן נראה לפרש לכאורה:

וב"ה סברי כר"י דאמר בגמר דבריו אדם נתפס ונדר ופתחו עמו הוא. דנהי דמודו בזה דאין אדם מוציא דבריו לבטלה מ"מ לא הוי נזיר דבאמת כי אמר הריני נזיר דעתו היה לנזירות אבל בסוף דבריו שאמר מן הגרוגרות לחזרה נתכוין והוי נדר ופתחו עמי והיינו דפריך הש"ס וב"ש נמי נדר ופתחו עמו הוא דבתחלת דבריו לא הוציא לבטלה אבל אח"כ חזר בו ומשני דלב"ש אין שאלה בנזירות ואינו יכול לחזור בו וב"ה סברי כר"ש דפוטר במנחה מן השעורים שלא התנדב כדרך המתנדבים וכבר הקשו התוס' ז"ל אמאי לא ניחא ליה להש"ס לומר דב"ה ס"ל כרבנן דאדם מוציא דבריו לבטלה וכן אמאי לא דב"ש סברי כר"מ דתפוס לשון ראשון ולא בגמר דבריו וכן הא דמסיק דב"ה סברי כר"ש דפוטר אם התנדב שלא כדרך המתנדבים ג"כ קשה למה ליה הא בלא"ה תיפוק ליה דלב"ה יש שאלה בהקדש:

ורש"י ז"ל כתב ליישב הא דר"י אמר אף בגמר דבריו אדם נתפס ואמאי אזלינן הכא בתר גמר דבריו לחוד ותי' דהכא שאני דדבריו סותרין זא"ז תחלת דבריו עם סוף דבריו ובזה אזלינן בתר גמר דבריו לחוד ולפי"ז לא שייכא הכא כלל פלוגתא דר"מ ור"י אי תפוס לשון ראשון כיון דדיינינן ליה בחזרה א"כ לכ"ע יכול לחזור בו תכ"ד וע"כ לא פליגי אלא התם דלאו בחזרה דיינינן ליה אלא לתרווייהו איכוין לתמורת עולה ושלמים ומש"ה אמר ר"מ דתפוס לשון ראשון והוא העיקר ואזלינן בתריה אבל לחזור בו תכ"ד לכ"ע יכול לחזור בו ולא אתיא שפיר לפ"ז הא דאמרינן ב"ה סברי כר"י דבגמר דבריו אדם נתפס הא כ"ע מודו הכא:

והתוספות ז"ל כתבו לחלק באופן אחר דהכא לכ"ע אדם נתפס בגמר דבריו משום דאיכא למימר דסוף דבריו אתי לפרושי תחלת דבריו והכל לגרוגרות נתכוין ולפ"ז הא דאמרינן דלב"ה הוי נדר ופתחו עמו לא יתישב דהא לאו נדר הוא כלל כיון דלא נתכוין לנזירות ועוד דלא דמי להא דפריך הש"ס לב"ש נמי נדר ופתחו עמו דלב"ש בתחלת דבריו לנדר נתכוין ואח"כ פתחו עמו וחזר בו ולב"ה לאו נדר הוא כלל ובמנחות (דף ק"ג) איתא דטעמא דב"ש הוא משום דתפוס לשון ראשון והיה נראה דהני תרי סוגיות חד אחבריה סמיך ופלוגתייהו דב"ש ובית הלל היא בפלוגתא דר"מ ור"י אי תפוס לשון ראשון או בגמר דבריו אדם נתפס וכדאמרינן במנחות שם והא דאמרינן הכא דסברי לה כר"מ דאמר אין אדם מוציא דבריו לבטלה היינו משום דאל"ה לא הוי הכא תרי לישני כלל אלא הכל לגרוגרות נתכוין אבל כיון דאינו מוציא דבריו לבטלה אמרינן דלתרווייהו נתכוין לסתם נזירות ולנזירות מן הגרוגרות ולאו בתורת חזרה דיינינן לה אלא תרתי קאמר וב"ש סברי להו כר"מ דתפוס לשון ראשון ולזה היתה עיקר כוונתו לנזירות סתם וב"ה סברי להו כר"י דאף בגמר דבריו אדם נתפס וזהו עיקר כוונתו והוי נדר ופתחו עמו הוא דנהי דתפוס לשון ראשון מ"מ פתח מיהא הוי ומשני דלב"ש אין שאלה בנזירות וב"ה סברי להו כר"ש היינו הך דטעמא דר"ש ג"כ הוא משום דס"ל כר"י דבגמר דבריו אדם נתפס וכדאיתא במנחות שם:

ולדברי התוספות ז"ל דהכא אפילו מאן דס"ל בעלמא תפוס לשון ראשון מודה דאף בגמר דבריו אדם נתפס א"כ מאי קאמר התם דר"ש סבר לה כר' יוסי הא כ"ע מודו בכה"ג ובפסחים משמע דדוקא כר' יוסי ס"ל כדאיתא בפ' מקום שנהגו אלא דבלא"ה יש לדקדק אמאי לא קאמר הש"ס במנחות דטעמא דר"ש הוא משום דס"ל כרבנן דר"מ דאדם מוציא דבריו לבטלה דאליבייהו ודאי לא הוי נדר כלל כדמשמע בשמעתין ובפסחים שם קאמר הש"ס דר"ש סבר כר' יוסי אבל ר' יוסי לא סבר כר"ש ואע"ג דס"ל בגמר דבריו אדם נתפס מ"מ הוי נדר ופרש"י ז"ל התם משום דאין אדם מוציא דבריו לבטלה וגם בזה יש לדקדק דהא משמע הכא דב"ה נמי ס"ל כמ"ד אין אדם מוציא דבריו לבטלה ואפ"ה לא הוי נדר כיון דבגמר דבריו אדם נתפס ודוקא לב"ש דס"ל תרתי דאין אדם מוציא דבריו לבטלה ותפוס לשון ראשון הוא דהוי נדר אבל למ"ד דבגמר דבריו אדם נתפס לא הוי נדר אפילו למ"ד דאין אדם מוציא דבריו לבטלה ומ"ט דר' יוסי ויתבאר עוד בזה לקמן עכ"פ נראה בזה כמו שכתבתי דלאו משום חזרה הוא דאתינן עלה אלא כעין פתח לנדרו הוא דהוי וא"ש לפ"ז הא דמדמי הש"ס האי פתחא לשאלה דעלמא ואי משום חזרת תכ"ד הוא דאתינן עלה א"כ אפילו אין שאלה בהקדש מ"מ חזרת תכ"ד מיהא אית בה וכמו בתמורה דלכ"ע אין שאלה ואפ"ה יכול לחזור בו תכ"ד כדאיתא בתמורה אלא שמע מינה דלאו חזרה גמורה היא:

והתוס' ז"ל במנחות שם כתבו דהא תליא בפלוגתא דפותחין בחרטה או לא ולא הבנתי דאטו שאלה לחכם איצטריך הכא הא הנדר בטל מאליו כיון דהוי נדר ופתחו עמו ומה ענין זה לפלוגתא דפותחין בחרטה ועוד דאמאי לא קאמר הש"ס דס"ל לב"ש דאין פותחין בחרטה ועיין מה שכתבתי בזה בחידושינו בתמורה בפלוגתא דר"מ ור"י שם:

תוס' בד"ה אין אדם כו' ובהכי מתיישב דלא תיקשי דר' יהודה אדר' יהודה דהכא אית ליה דלא הוי נזיר ובתמורה ס"ל דתפוס לשון ראשון דשמעינן ליה דפליג אדר' יוסי בההיא דתמורה. עכ"ל. ואין דבריהם ז"ל מובנים דבתמורה שם ליתא האי מלתא כלל דר' יהודה פליג וס"ל תפוס לשון ראשון ובזבחים גבי כזית חוץ לזמנו וכזית חוץ למקומו הוא דאמרינן התם דרבי יהודה כר"מ ס"ל דתפוס לשון ראשון וע"ז אין תירוצם עולה יפה דהתם נמי אין הדברים סותרין זא"ז וי"ל דהתם נמי אמר ב' דברים דהוי כסתרי אהדדי דתרי מחשבות הם אבל הכא הכל דיבור אחד הוא ומפרש דבריו וקושייתם ז"ל בלא"ה י"ל דר' יהודה ס"ל דאדם מוציא דבריו לבטלה ולא נתכוין כלל לנזירות ולא שייך הכא כלל הא דתפוס לשון ראשון ומסתבר כן כיון דלר"י הוי נדור מגרוגרות א"כ מהיכי תיתי למימר דלנזירות איכוין ויתבאר בזה לקמן בשמעתין ויתר דבריהם ז"ל אין לשונם מתוקן מטעות הדפוס ועיין בא"מ שהגיה קצת והדברים מבוארים יותר בתוספות במנחות שם:

בד"ה וב"ה כר"ש. עיין שם שהקשו קצת אמאי לא קאמר דב"ה לטעמייהו דיש שאלה בהקדש ותי' דאיצטריך למימר ב"ה כר"ש דלא הוי נדור מגרוגרות ג"כ שלא התנדב כדרך המתנדבים מדלא אמר בלשון קונם ויש לדקדק בדבריהם ז"ל מנ"ל דר"ש ס"ל דלא הוי נדור מגרוגרות דהא גבי מנחה מן השעורים טעמיה דר"ש ג"כ משום דבגמר דבריו אדם נתפס אבל הכא להיות נדור מן הגרוגרות טעמא אחרינא הוא לפרש נזיר בלשון הפרשה ולא שייכא בזה שלא התנדב כדרך המתנדבים ובמנחות תירצו התוס' ז"ל בע"א דלהכי קאמר הש"ס דב"ה ס"ל כר"ש משום דהיינו נמי טעמא דב"ש אליבא דר' יהודה דס"ל נמי דלא הוי נזיר וב"ש ס"ל דאין שאלה בהקדש וע"כ טעמא הוא משום דס"ל כר"ש שלא התנדב כדרך המתנדבים וגם זה אינו מוכרח דהא מצינן למימר לר' יהודה דנהי דס"ל לב"ש דאין שאלה בהקדש אבל בנזירות יש שאלה כי היכי דאשכחן הכי לר"א דס"ל נמי אין שאלה בהקדש כדאיתא בערכין ואפ"ה אית ליה שאלה בנזירות כדמוכח לקמן במכילתין וכבר כתבתי בזה בחידושינו בריש יבמות (אלא דלקמן פרק ב"ש אמרי להדיא דנזירות בטעות הוי נזירות כמו הקדש) ועוד דמצינן למימר דס"ל לב"ש דאדם מוציא דבריו לבטלה וכן הקשה בש"מ על תירוץ זה וכתב שם ג"כ לפרש כמו שכתבו התוס' ז"ל הכא דטעמא דב"ה דלא הוי נדור מגרוגרות אתי לאשמעינן וכבר כתבתי מה שיש לדקדק על דבריהם ז"ל ועוד קשיא לי דלפ"ז ע"כ ס"ל לר"י ג"כ כר"ש דפוטר אם לא התנדב כדרך המתנדבים דהא ב"ה ס"ל הכי אליביה דאפילו נדור מגרוגרות לא הוי ואילו בתוספתא מנחות פי"ב פליג ר' יהודה אר"ש וס"ל במנחה מן השעורים דחייב ובשלמא לדברי התוס' ז"ל במנחות דאטעמא דב"ש קאי דלא הוי נזיר משום שלא התנדב כדרך המתנדבים לא תיקשי מהא דר"י מחייב במנחה מן השעורים משום די"ל דוקא במנחה מן השעורים הוא דמחייב משום דמיטעי טעי אבל בהריני נזיר מן הגרוגרות לכ"ע לא הוי נזיר וכדברי ר' יוחנן לקמן אבל לפי מש"כ כאן דלא הוי נדור מן הגרוגרות מהאי טעמא א"כ מנחה מן השעורים לא עדיף מנזיר מן הגרוגרות לענין להיות נדור מן הגרוגרות ומ"ש דס"ל לר"י דהכא לא הוי נדור ובמנחה מן השעורים מחייב וגם בזה יתבאר עוד בשמעתין בס"ד:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף