קרן אורה/מעילה/י/א

קרן אורה מעילה י א

דף י' ע"א

תוס' בד"ה רישא ר"ש וסיפא רבנן ע"ש בדבריהם ז"ל. ולא זכיתי להבין דבריהם בזה מתחלה ועד סוף חדא מה שדימו האי דינא לנתכפר באבודה דשאינה אבודה תמות אדרבא איפכא מסתברא והא לא דמיא אלא לנתכפר בשאינה אבודה ומש"כ דפלוגתא דרבנן ור"ש בהכי מיירי ליתא התם כן אלא דאם נאמר דזה דומה לנתכפר בשאינה אבודה א"כ מאי קאמר סיפא רבנן הא מסקינן בתמורה דאפילו רבנן מודו בנתכפר בשאינה אבודה דאבודה מתה בין לר' אבא ובין לרב הונא. ע"כ נראה דהא לא דמיא כלל לאבודה דדוקא באבודה גמירי דלמיתה אזיל הואיל ונאבדה נדחית ומש"ה אם נתכפר בשאינה אבודה כ"ע מודו דאבודה מתה ורבי ס"ל אפילו נתכפר באבודה שאינה אבודה תמות דמפריש לאיבוד כאיבוד דמי אבל הכא לאו אבוד הוא ואפי' לר' לא גמירי כלל למיתה ולמה זה דומה למפריש לאחריות דלרבי נמי רועה ומש"ה לא מצינן לאוקמי הא דתניא ילכו לים המלח אלא כר"ש דס"ל דאפי' הפריש לאחריות נמי תמות דכל חטאת שנתכפרו בעליה באחר מתה והכא נמי ילכו לים המלח:

ומש"כ התוס' ז"ל דלהכי לא קאמר רבי היא משום דר"ש עדיפא מדרבי דאפילו נמצא האבודה קודם שהפריש השני' תמות הוא תמוה דלא מצינו זאת בשום מקום וכיון דנמצאת קודם הפרשת השני' אמאי תמות ועיין שם בתמורה דף ט"ו דאין מזה שום רמז ואולי נוסחא אחרינא היה להם בש"ס שם ומש"כ עוד בשם מהר"מ ז"ל דכרבי לא מצי לאוקמי משום דהא דאמר רבי תמות היינו היכא דבשעה שנמצא לא היו שתיהן ראויין להקרב' אבל הכא כיון דקודם הקרבה היו הדמים ראויין להוסיף על דמי חטאת מש"ה אפי לאחר הקרבה ג"כ יפלו לנדבה גם זה שמעתי ולא אבין דבהדיא משמע בתמורה דגם מעות שנמצאו אחר הפרשת מעות אחרים דדינו דמביא מאלו ומאלו חטאת ואם לא הביא אלא מאחת מהן השני' ילכו לים המלח אלמא דאפי' היכא דשניהם היו ראויין קודם הקרבה לאחר שנתכפר באחד מהן השני ילך לים המלח והעיקר נראה כמש"כ:

והרמב"ם ז"ל כתב בהלכותיו בפ"ד מה' מעילה אם קרבה חטאת ילכו לים המלח ותמהו עליו נושאי כליו ז"ל דהא אביי מוקי לה כר"ש אבל לרבנן בכל גוונא יפלו לנדבה ותירץ הר"י קורקוס ז"ל דסמך אהא דרבא דאמר אם נודע לו אחר שקרב חטאתו יפלו לנדבה ודוחק לומר דרבא אליבא דר"ש קאמר דהא לא קי"ל כר"ש וקצת סעד לסברתו מהא דמשמע בתמורה דף כ"ג דלר"ש לא אשכחן נדבה אלא במפריש שני ציבורי מעות לאחריות ועיין שם בדברי הר"י קורקוס שביאר יותר בדברי טעם ושייכא בפלוגתא דר' אבא ורב הונא ע"ש ובזה יש לישב קצת פי' ש"י ז"ל שפי' לעיל אם כבר קרבה חטאתו היינו שנודע לו לאחר כפרה והוא דלא כרבא וכמשה"ק התוס' ז"ל ולפי הנ"ל ניחא דדבריו לעיל הם אליבא דאביי דמוקי לה כר"ש ואליביה דר"ש אפי' נודע אחר כפרה ילכו לים המלח ועדיין צ"ע:

ויש להסתפק בענין זה אם הפריש מעות לחטאתו ולא הביא חטאת אלא במקצתן מותר המעות מה דינן ובתמורה אמרי' דבחד סידרא פשיטא דיפול לנדבה אפי' לר"ש וא"כ מ"ש ממעילה זו שראויה היתה להתוסף לדמי חטאת ולא הביא אלא במקצתן מאי טעמא ילכו לים המלח ומה שחילקו התוס' ז"ל בין שני ציבורי מעות להך דהכא היינו משום דהכא היו עומדים להוסיף על דמי חטאת ובשני ציבורים לא היה דעתו אלא להביא חטאת מא' מהם אכתי בחד סידרא מאי איכא למימר דהא התם נמי כל הדמים היו עומדים לחטאת והוא לא הביא אלא במקצתן ופשיטא ליה להש"ס יותר בהא דיפלו לנדבה מבשני ציבורים ויש לחלק ודו"ק:

שם גמרא אמר רבא הכל מודים הנהנה מבשר קדשי הקדשים שנטמא או מאימורי קדשים קלים לאחר שהעלן דפטור ופירשו רש"י ותוס' ז"ל דהכל מודים קאי אפלוגתא דרב ור' יוחנן בנהנה באפר תפוח ואמר רבא דבאלו מודים דאין בהם מעילה דכבר נעשית מצותן והקשו התוס' ז"ל האי בשר קדשי קדשים דאיטמי אימת אי קודם זריקה אמאי אין בו מעילה והא גבי יוצא קאמר ר"א דמועלין בו ואפי' ר"ע לא פליג אלא לאחר זריקה דס"ל דזריקה מועלת ליוצא אבל קודם זריקה מודה דמועלין וה"ה נטמא ותירצו דמיירי שנטמא אחר זריקה וכבר תמה ע"ז הבה"ז ז"ל הא תנינן להדיא במתני' דריש מכילתין איזהו שהיתה לה שעת היתר שלנה או שנטמאת ומאי קאמר ס"ד הואיל ואית בה מצות שריפה לכהנים כיון דכבר יצתה מידי מעילה ע"י זריקה ופשיטא דאין בה מעילה עוד כיון דממונא דכהן הוא:

והגיה הברה"ז ז"ל בתירוצם דמיירי שנטמא קודם זריקה ונהנה לאחר זריקה ואפ"ה אין בו מעילה משום דהציץ מרצה וכדתניא בתוספתא וגם זה צ"ע דהא כבר כתבתי לעיל דזה תליא בפלוגתא דציץ אי מרצה על אכילות וא"כ מאי פריך הש"ס פשיטא ועוד דמתני' דריש מכילתין משמע דוקא נטמא אחר שהיתה לה שעת היתר לכהנים הוא דאין מועלין בה אבל נטמא קודם זריקה מועלין אפי' לאחר זריקה ומה שהקשו לאשמועינן יוצא ע"כ כוונתם ליצא כולו דאי יצא מקצתו היינו דר"ע וביצא כולו הא אמרי' לעיל דגם לר"ע מועלין בו:

ולענין אימורי קדשים קלים שהעלן למזבח שיטתם ז"ל הוא דאין מועלין בהם מיד אחר שהעלן דכבר נעשית מצותן ואע"ג דלענין קדשי קדשים תנן דמועלין בהם עד שתצא לבית הדשן כתבו לחלק בין קדשי קדשים לקדשים קלים מקרא או מסברא מקרא משום דעיקר טעמא דמועלין עד שתצא לבית הדשן הוא משום דאכתי לא נעשית מצותו דצריך הרמה או הוצאה לבית הדשן בבגדי כהונה וזה לא נאמר אלא בעולה וקדשי קדשים דדמיא לעולה אבל לא בקדשים קלים ואני לא אבין אטו אימורי קדשים קלים אינן בכלל הרמה והוצאת הדשן ונראה דכל העולין למזבח הם בכלל המצוה הזאת ועוד דלפי זה מאי פריך פשיטא הא טובא אשמעינן דאין בהם מצות הרמה והוצא' והסברא שכתב ג"כ אין לה הכרח וממ"נ אם גם אימורי קדשים קלים הם בכלל הרמ' א"כ אכתי לא נעשית מצותה ומי הוציאן מידי מעילה ואי לא בעי הרמה א"כ היינו הך שכתבו מקרא ומה שהקשו מקטורת לאחר שתעלה תמרתו נראה דאין כאן קושיא דדוקא בעולין ע"ג המזבח הוא דבעינן הרמה והוצא' אבל בקטורת עיקר מצותה הוא ההקטרה לבד ולאחר שתעלה תמרתו נגמרה מצותו:

והיותר קשה לי על דבריהם ז"ל דבזבחים דף פ"ה ע"ב משמע להדיא דמועלין באימורי קדשים קלים אפילו לאחר העלאה דאמרי' התם אימורין שהעלן לפני זריקה אין מועלין בהם עד שיזרק הדם משמע דמשנזרק יש בהם מעילה גם לאחר העלאה וכן משמע התם מדמיבעי לי' לר"י אי הוי לחמו של מזבח לענין מעילה ג"כ כמו לענין ירידה דלא ירדו ואי נימא דלאחר העלאה אין בהם מעילה א"כ ממ"נ אין בהם מעילה דאם הם לחמו של מזבח לכל מילי הרי כבר נעשית מצותן ונגמרה העלאתן ועיין רש"י ז"ל שכתב דבעינן דוקא משלה בהן האור:

ומדברי הרמב"ם ז"ל נראה דהוא מפרש בטעמא אחרינא דהוא ז"ל כתב בפ"ג מה' מעיל' נהנה לפני זריקה מבשר קדשי קדשים שנטמא ולפ"ז נראה דלא קאי אפלוגתא דרב ור"י בנהנה מאפר תפוח דמה ענין זה לזה אלא קאי אפלוגתא דרב ולוי וקאמר דאם נהנה לפני זריק' מבשר שנטמא לכ"ע פטור ממעיל' והא דמשמע במתני' קמייתא דמועלין בבשר שנפסל היינו מעיל' מדרבנן וכמבואר בדבריו ז"ל שם בהאי פירקא גופא אלא דגם לפי זה קשה מאי קמ"ל דהכל מודים. ולשון פטור ג"כ לא שייך בזה כיון דתנן לה במתני' קמייתא לחיובא ועוד דמאי פריך פשיטא מאי קמפסיד כיון דנהנה קודם זריק' וגם למה ליה לשנויי מ"ד כיון דאיכא מצות שריפ' לכהנים תיפוק ליה דקודם זריק' הוא ואכתי לא נעשית מצותו וע"כ צריך לומר דקאי אפלוגתא דרב ור"י דר"י אמר דכל שטעון עוד איזה מצוה עדיין בקדושתי' קאי אע"ג דלאו עבודה גמורה הוא כמו הוצאת הדשן להכי קאמר דבבשר שנטמא כ"ע מודים דיצא מקדושתו אפילו קודם זריק' מה"ת וקמ"ל אע"ג דעדיין טעון שריפ' והוה אמינא דעדיין לא נעשית מצותו קמ"ל דאין זה עיקר מצותו וכבר יצא מקדושתי' אחר שנטמא ועדיין אין הדברים ברורים. ובדין השני באימורי קדשים קלים נמי לא מפרש כפי' התוס' דהוא ז"ל פסק להדיא דמועלין בהן עד שתצא לבית הדשן והא דקאמר רבא הנהנה מאימורי קדשים קלים לאחר שהעלן פי' הוא ז"ל דנקט הכי לרבותא דאפי' לאחר שהעלן פטור וכמבואר בדבריו שם אלא דצ"ע במאי קמיירי אי בשהעלן קודם זריקה הא כבר כתב להאי דינא בפ"ב שם דאין מועלין קודם זריק' אפי' אחר העלאה למזבח וכדאמרינן בזבחים דף פ"ה וע"כ צ"ל דהאי דינא דאמרי' נמי מיירי בנטמא והיינו רבותא דהעלן אע"פ שקלטן המזבח אפ"ה פטור ממעיל' ובזה ג"כ צ"ל דמדאורייתא קאמר דפטור אבל מדרבנן ודאי מועלין בכל אלו דאם עלו לא ירדו והיינו דקאמר דסד"א דמצוה להפוך בצינורא עדיין בקדושתו קאי דטעם הרמה והוצאה ודאי לא שייך בקדשים פסולים ועדיין צ"ע גדול בהלכ' זו ותמיהני על הכ"מ ז"ל שלא העיר כלל בזה כי דברי הרמב"ם ז"ל בזה סתומים וחתומים הם:

הדרן עלך פרק חטאת העוף

ולד חטאת - פרק שלישי

משנה שעברה שנתה ונמצאת בעל מום אם משכיפרו בעלים תמות. הנה רש"י ז"ל כאן ובתמורה פירש דמתני' אתיא כרבנן דרבי דס"ל נמצאת תמימה קודם כפרה תרעה ואפ"ה כאן כיון דנמצאת בע"מ או שעברה שנתה תמות והתוס' ז"ל כאן ובתמורה הקשו ע"ז דאדרבא ריבוי הריעותות גורמות רעיה ולא מיתה ובתמורה הקשו עוד הא לר"א דאמר דאפילו רבנן מודו היכא דנתכפר בשאינה אבודה דאבודה תמות א"כ הכא לכ"ע תמות אפילו אם נמצאת תמימה כיון דנתכפר בשאינה אבודה והתוי"ט ז"ל הקשה על דברי התוס' דמאי אריא לר' אבא הא לרב הונא נמי דאמר אם משך אחת מהן מדעתו והקריבה השניה תמות לכ"ע ג"כ תיקשי דהא מתני' ע"כ מיירי במשך דאם נמלך היו אומרין לו התכפר באבודה ושאינה אבודה תרעה דעשו תקנה בקדשים ואני מסתפק בזה לא מיבעי בעברה שנתה דודאי לא היו אומרין לו להמתין עד שתומם ויביא בדמי' אחרת להתכפר בה אלא אפילו בנמצאת בע"מ ג"כ אפשר לא עשו תקנה בזה כיון דאינה ראויי' לכפרה ודוקא היכא דשתיהם תמימות וראויות לכפר' בזה עשו תקנה ומש"ה הקשו התוס' מר' אבא דאמר דמודו רבנן בנתכפר בשאינה אבודה כי הכא דהאבוד' תמות וגם רב הונא מודה ליה בהא ע"כ פירשו התוס' ז"ל כאן ובתמורה דלרבותא נקט עברה שנתה או נמצאת בע"מ בהדי אבודה דאע"ג דיש בה הרבה ריעותות אפ"ה מתה אם נמצאת לאחר כפרה וכן משמע מדברי הרמב"ם ז"ל בפ"י מה' פסולי המוקדשין שכתב נמצאת לאחר כפרה אפי' עברה שנתה תמות אלמא דדעתו כדעת התוס' ז"ל דרבותא הוא בריבוי ריעותות ואפ"ה אזלא למיתה וכן כתב הלח"מ ז"ל שם אלא דקשה לי על דבריו ז"ל דהא בכה"ג דנתכפר בשאינה אבודה האבודה תמות לכ"ע וגם רב הונא מודה בזה לר' אבא אלא דהוא מחמיר עוד דמושך מאיליו איזו מהן ונתכפר בה השני' תמות וא"כ מאי אירי' נמצאת לאחר כפרה אפי' נמצאת קודם כפרה תמות. ועוד קשיא לי מה שכ' כל חטאת שנמצאת קודם כפרה אינה מתה אלא יפלו דמיה לנדבה וה"ד אי בנמלך הא אמרי' ליה לך התכפר באבודה ואי במשך מדעתו בכל גוונא תמות וצ"ע וכבר הארכתי בזה בתמורה שם בתכלית הביאור. והא דאמרי' במנחות פרק התודה הפריש חטאת ואבדה והפריש אחרת תחתיה ונאבדה והפריש אחרת תחתיה ונמצאו כולן ונתכפר בראשונה השני' תמות ושלישית תרעה הא דשניה תמות אין צריך לאוקמא כרבי דוקא אלא אפי' כרבנן אתיא וכרב הונא דאמר אם משך מאיליו השני' תמות איזה שתהיה או אפשר כיון דגם השני' נאבדה א"כ הרי הם כשניהם אבודים ולכ"ע תמות השני' אלא דאכתי צ"ל דכרב הונא אתיא מהא דאמרי' התם נתכפר בשניה שתיהם ימותו הראשונ' והשלישית ואמאי השלישית תמות הא לאו אבודה היא אלא ע"כ צ"ל דמיירי במשך וכרב הונא וגם בזה נתבאר יותר בתמורה שם:

תוס' בד"ה ולד חטאת כו' וא"ת א"כ היכי משכחת לה חמש חטאות מתות ולר"ש ניחא ע"ש בדבריהם ועפ"ז אפשר לומר דהא דפשיטא לן אליבא דר"ש דחטאת שכיפרו בעלי' תמות אפי' בהפריש לאחריות ולא מצינו זאת מפורש לר"ש דאמר הכי. ועיין בתוס' פרק מי שהיה טמא ולפי דבריהם ז"ל ניחא דע"כ ר"ש דקאמר בתמורה דחמש חטאות הלכתא גמירי לה וחשיב שם עברה שנתה וכיפרו בעלי' בתרתי א"כ ע"כ צ"ל דכיפרו בעלי' אפי' בלא אבודה תמות דאי באבודה דוקא א"כ היינו עברה שנתה לר"ל אלא דאכתי קשה עברה שנתה אמאי חשיב לה באפי נפשה כיון דבעינן עמה כיפרו בעלי' באחרת וי"ל דהכי גמירי הלכתא דריעותא דעברה שנתה אינו מגרע כח המיתה אבל דוחק הוא זה דא"כ אמאי לא חשיב נמי נמצאת בע"מ ועוד בכל הסוגיא בתמורה דף ט"ז דפליגי ר"ל ור' נתן אי ארבע גמירי למיתה או חדא לחוד ופריך התם למ"ד חדא גמירי לה וליחזי בהי גמירי והשתא אי נימא דר"ש מודה לר"ל בעברה שנתה א"כ פשיטא דבהני דליתניהו בציבור גמירי לה דאי בעברה שנתה וכיפרו בעלי' כיון דחדא גמירי למיתה ממילא אידך נמי למיתה אזלא כגון אם עברה שנתה גמירי למיתה והיינו ע"י אבודה ונתכפרו באחרת א"כ ש"מ דכיפרו בעלי' לחוד נמי תמות אלא העיקר נראה דלר"ש עברה שנתה לחוד תמות ור"ל לא אמר אלא אליבא דרבנן וכ"כ התוס' בשם הרמב"ם ז"ל סוף פרק מי שהיה טמא והשתא צ"ל דלרבנן לית להו מנינא דחטאות המתות. והא דאמרי' וארבע גמירי לה או חדא גמירי לה זה קאי אליבא דר"ש אבל לרבנן ג' גמירי לה לרעיה ואחת למיתה ואפשר דכל הנך ג' דרעיה כולן נאמרו בהנך דליתניהו בציבור ולהכי לא ילפי מזה דאין חטאת ציבור מתה משום דאין דנין אפשר משאי אפשר אלא דלפ"ז תיקשי לדידן דס"ל כרבנן דר"ש דלית להו מנינא דה' חטאות א"כ אמאי פסק כר"ש בהא דאין חטאת ציבור מתה הא לדידן תיקשי וכי דנין אפשר משאי אפשר וכבר הארכתי בזה בתמורה שם וגם במס' נזיר בחידושינו שם:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף