קרן אורה/מעילה/יא/א

קרן אורה מעילה יא א

דף י"א ע"א

משנה המפריש מעות לנזירותו לא נהנין ולא מועלין מפני שראויין להביא כולן שלמים ופירש"י ז"ל דבכל מנה ומנה מצינן למימר זה הפריש לשלמים ומ"מ אפי' נהנה בכולן ג"כ אין מועלין בהן כיון דלא נתברר איזהו מהן שלמים ואיזהו מהן חטאת ועולה. והתוס' כתבו לפרש כפשוטו דאם ירצה יביא בכולן שלמים ודבריהם מבוארים בנזיר דמיירי הכא דאמר סתמא אלו לנזירותי והברירה בידו להביא בכולן שלמים ולדבריהם ז"ל משמע דאם אמר אלו לקרבנות נזירות דצריך להביא מהן גם חטאת ועולה אם נהנה מכולן שפיר מועלין בהם וכן כתב התוי"ט במתני' אלא דמה שכ' כן בדעת רש"י ז"ל מלשון רש"י ז"ל לא משמע כן וכמש"כ. ומהא דאמרי' בברייתא בנזיר אלו לחטאתי והשאר לנזירותי מועלין בכולן מוכח כשיטת התוס' ז"ל ולא כשיטת רש"י ז"ל דהא התם ג"כ לא נתברר איזהו עולה ואיזהו שלמים ועיין שם בתוס' בנזיר בחי' שם ומדברי התוס' נראה דאם אמר סתם אלו לנזירותי יכול להביא לכתחלה כולן שלמים וא"כ יפה הקשה המשנל"מ בהלכות איסורי מזבח מאי פריך ר"ל וליתני נמי כו' הואיל ויכול להביא תורים שלא הגיע זמנן הא איכא איסורא להקדיש מחוסר זמן ואולי יש לחלק בין בהמה לעוף לענין איסור להקדיש והתוס' בד"ה מפני שהם כו' כתבו דבני יונה שעבר זמנן כדי נסבא משום דלהא ודאי לא חיישינן שיביא דבר שאינו ראוי כיון דלא יצא ידי נדרו בזה אבל לתורים שלא הגיע זמנן שפיר חיישינן כיון דכשרים לכשיגדלו מדבריהם ז"ל נמי נראה דיכול להקדיש תורין שלא הגיע זמנן ואין כאן איסור דמחוסר זמן וק"ל:

תוס' בד"ה אמרה תורה כו'. וא"כ לית לן למימר דלא מועלין כצ"ל:

תוס' בד"ה אין לך דבר שנעשית מצותו וא"ת כו'. ולא הבנתי קושיתם ז"ל דע"כ סמיך אהא דתרומת הדשן ועגלה ערופה הוי ב' כתובים ואין מלמדין ומיעוטא הוי דחוץ משני אלו אין מועלין לאחר שנעשית מצותן ושפיר מקשינן לפני כפרה כלאחר כפרה דגם קודם שנעשית מצותו אין מועלין בו והיינו דחידש המתרץ וכי יש לך דבר שנעשית מצותו ומועלין בו דע"כ המקשן נמי ידע זאת מסברא דלאחר מצותו אין מועלין מדיליף ר' יוחנן לפני כפרה מלאחר כפרה אלא דפריך אימא דהקישא איפכא לגלויי דגם לאחר כפרה מועלין כיון דבתרווייהו מסברא קים לן דלפני כפרה יש בו מעילה ולאחר כפרה אין בו מעילה ומהקישא ילפינן דלפני כפרה ולאחר כפרה שוין הם ומנ"ל דלקולא דלמא לחומרא וע"ז משני וכי יש לך דבר כו' דהא אימעיט בעלמא משני כתובים דאין לך דבר שנעשית מצותו ומועלין בו ומש"ה ליכא לאוקמי הקישא לחומרא וע"כ לקולא מקשינן וק"ל:

שם גמרא והרי תרומת הדשן דנעשית מצותו ומועלין בו כו'. כבר כתבתי לעיל בשמעתא דנהנה מאפר תפוח דמדברי הרמב"ם ז"ל משמע דליכא מעילה בפ"ע בתרומת הדשן. ושם כתבתי מה שיש לדקדק בדבריו ז"ל וראיתי בתוס' ביומא דף נ"ט שכתבו ג"כ דהא דאמרי' הכא דמועלין בתרומת הדשן לאו דוקא הוא אלא איסורא בעלמא הוא דאיכא מקרא דושמו אבל מעילה ליכא דכבר נעשית מצותו ולפ"ז הא דפריך הכא והרי תרומת הדשן לאו לאוקמי הא דפרכינן ואימא מה לפני כפרה כו' דהא בתרומת הדשן ג"כ אין מועלין בו אלא דפריך לענין איסור הנאה נימא דהקישא אתי לגלויי דלאחר כפרה נמי אסור בהנאה מה"ת כמו תרומת הדשן ופשט הסוגיא לא משמע כן. ועוד דמנ"ל דבדם ליכא איסורא דאורייתא. דהא אין מועלין קתני ואדרבא נקיים ההיקש בין לקולא בין לחומרא דלאחר כפרה נמי אסור בהנאה מה"ת כמו לפני כפרה לקולא דלפני כפרה נמי אין מועלין כמו לאחר כפרה וכן מצינו בקדשים קלים דתנן גבייהו לא נהנין ולא מועלין ואיסור הנאה מה"ת הוא כמש"כ התוס' בתמורה דף ג' וכתבו התם דהכי אמרי' במעילה דף ז' ואני לא מצאתי בזה שם שום משמעות לדברים אלו. ועוד קשיא לי לדבריהם מהא דאמרי' בפסחים דף כ"ז ריח לאחר שתעלה תמרתו אין בו מעילה משום דנעשית מצותו. ופריך והרי תרומת הדשן כו' ומאי קושיא לדבריה' ז"ל דלמא בריח נמי איכא איסורא גם לאחר שתעלה תמרתו וכדדייקינן התם אקול ומראה:

ובאותו ענין ראיתי דבר תימא בתוי"ט ביומא שם שכ' דהא דמועלין בריח קודם שתעלה תמרתו אינה אלא מדרבנן משום דאין בה ממש ובפסחים שם משמע בהדיא דמועלין בריח וחשיב יש בו ממש ע"ש. עכ"פ מסוגיא דפסחים משמע דתרומת הדשן יש בו מעילה ומה שכ' התוס' שם דה"נ בעגלה ערופה ליכא אלא איסור בעלמא נראה לי לומר דהכי קאמרינן אין לך דבר שנעשית מצותו וישאר בקדושתו הראשונ' שהיה קודם שנעשית מצותו וכל א' לפי ענינו דבר שיש בו מעילה לא יהיה בו מעילה אחרת ודבר שאין בו אלא איסורא בעלמא אחר שנעשית מצותו פקע איסורו ממנו ובזה יתישב לי הא דאמרי' דתרומת הדשן ובגדי כהונה שני כתובים הבאים כא' ופריך הניחא למ"ד והניחם שם מלמד שטעון גניזה אלא למ"ד ראויין הן לכהן הדיוט מאי איכא למימר. ולכאורה מאי קושיא הא גם הוא מודה דיש בהם מעילה ואסור להשתמש בהן חול רק כהן הדיוט מותר לעבוד בהן וזה מותר מן הדין דאין זה מועל בהקדש ומאן דאסר אינו אלא משום דכתיב והניחם שם מלמד שטעונין גניזה הרי דלמ"ד דאינן טעונין גניזה ג"כ אכתי יש בהם מעילה גם לאחר שנעשית מצותן ולמש"כ א"ש דלר' דוסא עכ"פ אחר שנעשית מצותו יצאו מקדושתן הראשונ' אשר הוקדשו לכה"ג ומה שמועלין בהן אחר כן אין זה מחמת קדושה הראשונ' אבל למ"ד שטעונין גניזה שפיר שמעינן דבקדושתי' קאי גם לאחר שנעשית מצותו והוי ב' כתובים. והנה בהא דמשמע כאן דאי לאו קרא דוהניחם שם מסברא היה לן למימר דכהן הדיוט מותר להשתמש בהם י"ל מה שהקשו התוס' ז"ל ביומא על הא דפריך הניחא למ"ד שני כתובים הבאים כאחד אין מלמדים אלא למ"ד מלמדין מאי איכא למימר ואמאי לא משני דהוא ס"ל כמ"ד בגדי כה"ג טעונין גניזה והוי שלשה כתובים ועוד דהא ר' יהוד' הוא דקאמר ב' כתובים מלמדים ואיהו הוא בר פלוגתא דר' דוסא דאמר דכהן הדיוט מותר להשתמש בהן מילבש ור' יהוד' דריש ילבש לרבות את השחקים ולפי הנ"ל ניחא דאע"ג דר' יהוד' לא דריש ילבש כר' דוסא אפ"ה אפשר דס"ל הכי מסברא דאין לך דבר שנעשית מצותו ובקדושתו קאי:

אבל קשה לי מהא דקאמר רבי התם על דברי ר' דוסא שתי תשובות בדבר כו'. ועוד דבר שנשתמש בהן קדושה חמור' ישתמש קדושה קלה משמע דמסברא פשיטא לי' דכהן הדיוט אסור להשתמש בהן והכא משמע איפכא משום דהוי דבר שנעשית מצותו ע"כ צ"ל דלמ"ד שטעונין גניזה א"כ הוי נעשית מצותו דאין ראויין עוד לשום עבודה ואפ"ה אסורין בהנאה ולדידי' הוי שפיר שני כתובים אבל למ"ד כהן הדיוט מותר להשתמש בהם א"כ עדיין לא נעשית מצותו כלל וליכא ב' כתובים. שוב ראיתי ביומא שכ' רש"י ז"ל אהא דפריך אלא למ"ד ראויין הן לכהן הדיוט ובגדי כהן הדיוט אין בהם מעילה כדאיתא בקדושין פרק האיש מקדש וכן כתב רש"י ז"ל הכא בשמעתין וקשה לי על פירושו חדא דהא דאין מועלין בבגדי כהונה לאו משום דאין בהם מעילה אלא דלא ניתנה תורה למלאכי השרת אבל לאחר שבלו יש בהן מעילה. ועוד הא ר' יהוד' ס"ל בקדושין דמועלין בבגדי כהונה וא"כ מאי פריך אלא למ"ד מלמדין מאי איכא למימר הא לר"י יש בהן מעילה גם לאחר שנעשית מצותן ע"כ נראה כמו שכתבתי. ובאותו ענין ראיתי לכתוב כאן מה שצריך לי עיון בדברי הרמב"ם ז"ל בהאי דינא דלפום ריהטא משמע מסוגיא דיומא דלא אסרה תורה לכהן הדיוט להשתמש בבגדי כהן גדול אלא בבגדי לבן שנשתמש בהן ביוה"כ דכתיב בהו והניחם שם אבל ארבע בגדים שנשתמש בהן כה"ג בשאר ימות השנה מותרים הם לכהן הדיוט וכן משמע מהא דפריך רבי על ר' דוסא דדריש ילבש ללמד שכהן הדיוט מותר להשתמש בבגדי כה"ג ביוה"כ הא אבנטו של כה"ג ביוה"כ לא זהו אבנטו של כהן הדיוט ואמאי לא דריש קרא דילבש אבגדי כה"ג של כל ימות השנה דשוין הם באבנט אלא ש"מ דלזה לא צריך קרא ולכ"ע מותרים הם לכהן הדיוט ודוקא לשל יוה"כ הוא דצריך קרא משום דכתיב בהו והניחם שם וא"כ הא דכתב הרמב"ם ז"ל בפ"ח מה' כלי המקדש דבגדי כה"ג טעונין גניזה מנ"ל כיון דקרא דוהניחם שם לא קאי אלא אבגדי לבן של יוה"כ ומנ"ל לחלק בין בגדי כה"ג לכה"ד בכל ימות השנה ועיין במשנל"מ פ"ה מה' מעילה שכ' דדעת הרמב"ם ז"ל דכל בגדי כהונה דין אחד להם ולמה שכ' א"א לומר כן וגם מדבריו ז"ל בפ"ח מה' כלי המקדש משמע שהוא עצמו חוזר בו ממה שהקשה על הריטב"א ז"ל דס"ל דבגדי כהונה קדושת דמים יש להן א"כ בגדי כה"ג אמאי יגנזו לאחר שבלו יפדו אותם ואי נימא דכל בגדי כה"ג בכלל והניחם שם הם אין כאן קושיא אלא ודאי קרא דוהניחם שם לא נאמר אלא בבגדי לבן של יוה"כ וכן משמע מפירכא אחריתא דר' בגדים שנשתמש בהם קדושה חמורה ישתמש בהן קדושה קלה והיינו דוקא בבגדי לבן שעובד בהן לפני ולפנים אבל לא של כל ימות השנה ואפשר לומר דמהאי טעמא כל בגדי כה"ג חשובין נשתמש בהן קדושה חמורה דיש עבודות שנעשית דוקא בכה"ג ולא בכהן הדיוט ומש"ה אסור לעשות בבגדי כה"ג איזה מצוה אחרת וקרא דוהניחם שם איצטריך לבגדי לבן שלא ישתמש בהן ביוה"כ אחר והדברים חתומים עד עמוד הכהן לאורים ותומים ועדיין צ"ע יותר בזה במקומות הלכה זו:

תוס' בד"ה אין לך דבר שנעשית מצותו כו'. עיין בתוס' בזבחים ובפסחים שכתב דדשן המזבח אין מועלין בו עד אחר הרמה והוא נגד הש"ס דלעיל במכילתין וכבר כתבו התוס' ביומא דזה אינו:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף