קרן אורה/מעילה/טז/א

קרן אורה מעילה טז א

דף ט"ז ע"א

גמרא פליגי רב ולוי ורב אסי בפירושא דמתני' דכל הנבילות מצטרפין רב אמר דוקא לענין טומאה מצטרפין אבל לענין אכילה לא מצטרפי טהורה וטמאה ולוי אמר דלענין אכילה נמי מצטרפי ואליבא דרב אסי איכא תרי לישנא איכא דאמרי כרב ס"ל דלענין טומאה מצטרפין אבל לענין אכילה טהורין לעצמן וטמאין לעצמן ואיכא דאמרי דלענין טומאה נמי טהורין לעצמן וטמאין לעצמן. ומפשטיה דהש"ס משמע דרב ולוי פליגי באיסור חל על איסור. רב סבר דאין איסור חל על איסור וא"כ בטמאה לענין אכילה ליכא לאו דנבילה ומש"ה לא מצטרפי דב' איסורין הם. ולוי ס"ל איסור חל על איסור ובשניהם איכא לאו דנבילה ומש"ה מצטרפי דשם א' הם והתוס' ז"ל לא ניחא להו בזה לומר דפליגי בפלוגתא דתנאי ע"כ פירש ז"ל דלוי נמי ס"ל בעלמא אין איסור חל על איסור והכא גבי נבילה שאני כיון דגלי קרא דנבילה חייל אחלב אלמא דבאיסור נבילה איסור חל על איסור ומש"ה אטמאה נמי חייל וצ"ל לדבריהם ז"ל דלוי ס"ל דבעלמא אין איסור חל על איסור אפי' בכולל דאי ס"ל דבכולל חייל א"כ היכי יליף מדחייל איסור נבלה אחלב ה"נ דחייל אטמאה דלמא שאני חלב דהוי איסור כולל והיינו דלא תיקשי לשיטתם אליבא דלוי מהא דאמר רב יהוד' בזבחים דעוף טמא אינו מטמא בבית הבליעה משום דאיסורו משום בל תאכל טמא ולא משום בל תאכל נבילה אלמא דנבילה לא חל אטמאה אע"ג דעל חלב חל היינו משום דר' יהוד' ס"ל דכולל שאני אבל לוי ס"ל דאין חילוק והיכא דלא חל לא חל אפי' בכולל ומ"מ בלא"ה אין קושיתם מוכרחת דמצינו בכמה מקומות דפליגי אמוראי בדין איסור חל על איסור:

והנה יש לשאול אמאי לא יחול כאן איסור נבילה אטמאה למ"ד חצי שיעור מותר מה"ת וא"כ בחצי זית ליכא איסור טמאה ואמאי לא יצטרף עם חצי זית נבילה ויחול על שניהם איסור נבילה ומי מעכב וכן יש לדקדק על הא דפליגי בפרק כל הבשר במבשל חלב בחלב ואמרי' התם דלכ"ע לא לקי אאכילה דאין איסור חל על איסור הא בבשר בחלב חייבין על חצי זית מזה וחצ' זית מזה ולמה לא יחול עליהם איסור בשר בחלב כיון דאיסור חלב אין כאן וצ"ל כיון דאין איסור חל על איסור א"כ שמעינן דקרא דלא תבשל גדי לא מיירי בחלב וממילא ליכא איסור בבשר וחלב אפי' אחצי זית חלב כיון דקרא לא אסרו וכן הכא בלאו דנבילה כיון דפשטיה דקרא דלא תאכל כל נבילה לא מיירי בטמאה א"כ ממילא שמעינן דבטמאה אין כאן איסור נבילה כלל ואתי שפיר דאפי' בחצי שיעור ליכא איסור נבילה ודבר נכון הוא ובו יש לדון בכמה מקומות ואתי שפיר באלו הדברים ג"כ הא דאמרי' בחולין פרק גיד הנשה דאיסור אבר מן החי לא חייל אאיסור טמאה אע"ג דאיסור אבר שיעורו גם בפחות מכזית בשר אם יש כזית בין הכל בשר גידין ועצמות. ולמה שכ' ניחא דמ"מ פשטיה דקרא לא מיירי בטמאה וכן מורין דברי הרמב"ם ז"ל ברפ"ב מה' מאכלות אסורות דמשמע שם דמקרא פשיטא ליה דאין איסור נבילה נוהג בטמאה ועיין בתוס' חולין דף ק"ב בד"ה שאין בו כזית מה שכ' שם ולענ"ד נראה כמה שכ' ודו"ק:

שם גמ' איכא דאמרי פליגא אדרב ואפי' לענין טומאה והקשו התוס' ז"ל, מ"ט דרב אסי הא טומאתן ושיעורן שוה ותירצו כיון דלענין אכילה חלוקין הם לענין טומאה נמי אין מצטרפין. ועדיין לא הבנתי טעמו של דבר כיון דשוין הן לענין טומאה מאי איכפת לן דאין שוין לענין אכילה ונראה דלענין טומאה נמי לא מצטרפים אלא טמאים או טהורין דמקרא אחד שמעינן להו אבל טמאין וטהורים כיון דמתרי קראי ילפינן טומאתן לא תצטרפי ויכול לדקדק עוד לדברי התוס' ז"ל דר' יהושע לא מיירי אלא מהני דשוין באכילה א"כ למה ליה למימר דהא דשרץ ונבלה לא מצטרפי היינו משום דאין טומאתן ושיעורן שוה בלא"ה תיפוק ליה דלא שוו לענין אכילה וכן קשה למה שכ' דכל דנפקא מתרי קראי לא מצטרפי א"כ שרץ ונבילה אפי' היו שוין בטומאתן ושיעורן מ"מ לא מצטרפי וצ"ל דר' יהושע לאו טעמא קאמר אלא סימנא בעלמא:

ומכאן יש להקשות על שיטת רש"י ז"ל בפרק העור והרוטב דשני חצאי זיתים לא מצטרפי לענין טומאה אלא במרודד היינו ע"י חוט של בשר המצרפן א"כ הא דתנינן הכא כל הנבילות מצטרפות ומוקים לה לענין טומאה ואמאי מצטרפי הא א"א לחברן כ"א ע"י חיבורי אדם וחיבורי אדם לאו חיבור הוא לא למגע ולא למשא. אבל לשיטת הרמב"ם ז"ל בפ"א מה' אה"ט דמרודד לאו ע"י חוט בשר אלא בידי אדם אתי שפיר ועיין בכ"מ שם ואין זה אלא הערה בעלמא וצ"ע יותר בזה:

תוס' בד"ה מיתיבי מיתת פרה וחיי גמל כו'. והקשו היאך אפשר לאוקמא ברייתא לענין טומאה הא ליכא טומאה בחיי גמל ומאי צירוף שייך בזה ותירצו דשייך טומאה באבר מן החי והקשו עוד דא"כ חיי שניהם אמאי מצטרפי הא אפי' אבר א' שחלקו אין מצטרף והצ"ק ז"ל דקדק ע"ז דלמא ס"ל להאי סוגיא כר' אלעזר בחולין דאבר שחילקו עובר עליו ולדידי פשיטא לי דאפי' לר"א שני חצאין משני גופין וודאי לא מצטרפי. אלא דלא הבנתי דבריהם ז"ל במאי דמדמי איסור לטומאה דנראה דדווקא לענין איסור הוא דפליגי ר"י ור"ל באבר שחלקו מבחוץ משום דחידוש הוא דחייב אבשר גידים ועצמות אבל לענין טומאה לאו חידוש הוא כלל ומנ"ל דפליגי בזה אם לא שנאמר דאבר מן החי דבהמה שוה לענין טומאה לאבר מן המת וכמו דבאבר מן המת אם נחלק לשנים טהור ה"נ באבר מן הבהמה ולכמה דברים מדמינן אבר מן הנבילה לאבר מן המת לענין חסר עצמו כדאיתא בדברי הרמב"ם ז"ל בה' אה"ט עכ"פ אין לזה שייכות לפלוגתא דר"י ור"ל ועוד יש לדקדק אי נימא דלענין טומאה מיירי א"כ מאי קאמר הא מני ר' יהוד' היא דאמר אבר מן החי נוהג בטמאה הא כ"ע מודים דאבר מטמא אפי' בטמאה אלא דהא לא תיקשי דלרבנן לטומאה נמי לא מצטרפי כיון דלא שוו לענין אכילה. ומ"מ נראה דלענין אכילה מיירי ברייתא זו ולרב נמי פריך והא דקאמר חיי שניהם מצטרפין ע"כ מיירי בבשר מן החי וכר' יהוד' אלא דיש להבין לדברי ר' יוחנן דאמר בפרק גיד הנשה דבשר מן החי ילפינן מקרא דובשר בשדה טריפה א"כ מנ"ל דר' יהודה ס"ל דבשר מן החי נוהג בטמאה כיון דטריפה לא נהיג בטמאה ואבר מן החי הוא דילפינן מקרא דלא תאכל הנפש וי"ל דהא מסקינן התם דטעמיה דר' יהוד' לאו מקרא הוא אלא מסברא דאבר מן החי איסור חמור הוא דנוהג בבני נח ומש"ה חייל נמי אטמאה וה"ה בשר מן החי דנוהג בבני נח דחייל אטמאה וכמו שכ' הרמב"ם ז"ל בה' מלכים ועיין בכ"מ ז"ל מה שהקשה על הרמב"ם ז"ל שפסק דבשר מן החי אסור לבני נח ולר' יוחנן דיליף מטריפה אמאי אסור לבני נח ועיין בלח"מ ז"ל מה שכ' שם ומכאן נמי דברי הרמב"ם ז"ל מוכרחים. וע"כ צ"ל כמו שכ' הלח"מ ז"ל דבקרא דאך בשר בנפשו משמע שפיר בשר מן החי אלא דלפ"ז לא מצינו אזהרה לבני נח באבר מן החי כיון דקרא דאך בשר בנפשו בבשר מיירי מנ"ל דהוזהרו על אבר של גידים ועצמות אע"ג דליכא נ"מ כיון דבעו"ג לא נאמר שיעורין ואמשהו חייב א"כ ממילא אסור הוא באבר ג"כ דהא עכ"פ איכא משהו בשר מ"מ הא אמרינן בכל דוכתי דבני נח מוזהרין על אבר מן החי ומהיכא ילפינן לה וכן מוכח מדברי ר' יהוד' דבני נח הוזהרו על אבר מן החי בפ"ע דמש"ה קאמר דנוהג בטמאה הואיל ואיסור חמור הוא דנוהג בבני נח ואי נימא דליכא איסורא בבני נח אלא משום בשר מן החי א"כ מנ"ל דאיסור אבר חייל אטמאה הא לא מצינו איסורו בבני נח וע"כ צ"ל דתרווייהו אבר ובשר שמעינן לה מקרא דואך בשר בנפשו וכן למאן דיליף מאכול תאכל ואע"ג דלא איצטריך אזהרה בפ"ע לאבר מן החי לבני נח דהא כבר הוזהרו עליו וכן הקשה השאג"א ז"ל י"ל דנפקא מינה אם אכל הבשר בשוגג דלא היה נהרג עליו בשוגג וכמבואר בדברי הרמב"ם ז"ל שם כי חזר ואכל הגידין והעצמות היה נהרג עליו משום איסור אבר מן החי ודו"ק היטב:

שם גמרא מיתת פרה וחיי גמל אין מצטרפין כו'. לכאורה משמע הא מיתת פרה וחיי פרה מצטרפין אמאי הא שני לאוין הם משום בשר מן החי ומשום נבילה ומכאן ראיה לדברי הרמב"ם ז"ל שכ' דנבילה וטרפה מצטרפין זה עם זה וה"נ לר' יוחנן בשר מן החי אסור הוא מלאו דובשר בשדה טרפה ומש"ה מצטרף עם נבילה אלא דלפ"ז קשה אמאי לא יצטרף מיתת פרה וחיי גמל הא בשר מן החי דגמל ג"כ אסור הוא משום בשר מן החי וצ"ל דחיי גמל ע"כ לאו משום טריפה חייב עליה דהא ליכא לאו דטריפה בטמאה כדאמרי' בזבחים פרק חטאת העוף יצא עוף טמא שאין במינו טריפה אלא משום אך בשר בנפשו וכמו שכ' לענין בני נח ומש"ה אין מצטרפין נבילה דטהורה עם בשר מן החי דטמאה. ובזה אתי שפיר מ"ש בתוספתא במכילתין חצי זית פרה בחייה וחצי זית במיתתה מצטרפין חצי זית גמל בחייה וחצי זית במיתתה אין מצטרפין. וע"כ הא דאין מצטרפין היינו לחיובי משום בשר מן החי או משום נבילה דמשום איסור טמאה פשיטא דמצטרפין ומאי טעמא לא מצטרפי לאיסור נבילה כמו בפרה אלא ש"מ דאיסור בשר מן החי דטמאה הוא משום אך בשר בנפשו ולא מבשר בשדה טריפה ומש"ה לא מצטרפי אלא דלפ"ז תיקשי אמאי מצטרפי פרה וגמל בחייהם כיון דשני לאוין הם בשר בשדה טרפה ואך בשר בנפשו. וע"כ נראה דמיתת פרה וחיי גמל לאו דוקא דה"ה מיתת פרה וחיי פרה לא מצטרפי דנבילה וטרפה לא מצטרפי אהדדי. ובתו' יש איזה ט"ס כאשר יש להגיה שם הרבה בדיני הצירוף במה שאמרו שם דתודה ולחמה מצטרפין להעלאת חוץ והוא דבר תימה ע"ש ובפרה וגמל איסור אחד הוא בבשר מן החי מבשר בשדה טרפה אבל מה אעשה שהרמב"ם ז"ל לא כתב כן ודעתו דטרפה ונבלה מצטרפין וכן נבלה ובשר מן החי ומפרשי דבריו ז"ל לא ביארו המקור לדין זה ונראה ברור דמן התוספתא שהבאתי הוציא כן אבל עדיין צ"ע בזה וכמה שכ'. ובמה דפסק הרמב"ם ז"ל כלוי אין להאריך כי ברורין דבריו ז"ל לפי מה שפסק בכל הש"ס דאין איסור חל על איסור וכר' יהוד' גבי נבילת עוף טמא וק"ל:

ופירש רש"י ז"ל כאן אינו מדוקדק ועיין בברה"ז ובצ"ק שכ' לישב דבריו בדוחק ודברי הצ"ק ז"ל אינן מובנים לי כלל ע"ש:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף