קרן אורה/מנחות/עא/ב

קרן אורה מנחות עא ב

דף ע"א ע"ב

גמרא סמי מכאן קצירה. עיין בפי' המשנה פסחים שכתב הרמב"ם ז"ל בס"ד דהש"ס דקצירה וגדיש דהוי שלא ברצון חכמים ולא כן הוא מסקנת הש"ס וכן איתא בירושלמי פסחים דהכל מודים בקצירה דמותר:

שם תוס' ומתירין גמזיות כו' וא"ת ויחללו כו' וי"ל דאסרום בקונם וצ"ל דהיינו קונם פרטי דקונם כללי הא יש לו פדיון לר"מ דאמר יש מעילה בקונמות אבל לא משמע הכי לישנא דהש"ס בפסחים דס"ל לאנשי יריחו אין מעילה בגידולין משמע דבהקדש גמור איירי וגידולין דקונם מילתא אחריתי היא כדאי' בנדרים גם מ"ש דדוקא בעלים הוא דיכולין לפדות בשוה פרוטה ג"כ לא משמע הכי בבכורות והך דמסותא ע"כ קונם כללי הוי דדרשי מיניה רבנן ולא ידענא למה הוצרכו לזה כיון דלדעת אנשי יריחו היתר הוא להם למה להם חילול וק"ל:

שם גמרא ר"מ דאמר קוצר לשחת מפסיק לפאה ולא חשיב קצירה בשיטת רש"י אמרה דאמר יקצור ויאכיל אף משהביאה שליש ומותיב מהא דאכלה חגב כו' גם ר"מ מודה דבעינן דוקא חרש ואי נימא דר"מ ס"ל אפילו אם הביא שליש או קצירה הוא ומפסיק אם כן למה דאכלה חגב בעינן חדש דוקא השתא בקוצר לא בעינן חרש כ"ש באכלה חגב אלא ע"כ ר"מ לא אמר דמפסיק אלא דלא הביא שליש וברייתא דאכלה חגב מיירי בהביא שליש וקמ"ל דאפילו אכלה חגב אפ"ה בעינן דוקא חרש והקשו התוס' ז"ל אמאי לא מיקרי ברייתא בתבואה העומדת ליקצר ותי' או דחרש נמי לא מהני או דלא הוי צריך לאשמעינן דבעינן חרש א"נ אין לחלק בין הביא שליש עומדת ליקצר ולפי דברי הא"נ למאי דס"ד דר"מ אפילו בהביא שליש קאמר דמפסיק ה"ה דאפילו עומדת ליקצר דמפסיק וזה א"א דא"כ מאי קאמר ר"מ וקוצר לשחת מפסיק הא אפילו בתבואה גמורה קאמר דמפסיק ועוד הא ר"מ אף בקוצר לאדם מיירי כדאמרינן בשמעתין אם כן אמאי הפסק כיון דהוי קצירה כתיקנה אלא ע"כ דוקא בהביא שליש קאמר וגם זה מיקרי קוצר לשחת כיון דעדיין לא נגמרה אבל אם נגמרה לגמרי וודאי לא הוי הפסק ונראה דהא דלא מוקי לברייתא דאכלה חגב בעומדת ליקצר דא"כ מאי האי דקאמר הכל מודים כו' פשיטא דר"מ מודה בזה דהא ר"מ לא אמר אלא קוצר לשחת אבל אי איירי בהביאה שליש הוי ס"ד דזה ג"כ בכלל קוצר לשחת כיון דלא נגמרה עדיין קמ"ל דר"מ דוקא שחת קאמר היינו שלא הביא שליש ור"ש מתיר במתניתין לקצור אף משהביאה גם כן נראה דדוקא הביאה שליש קאמר ולא עומדת לקצור דאטו להאכיל לבהמה מותר לקצור כדרכה אלא וודאי דדוקא משהביאה ולא נגמרה בזה התיר ר"ש כיון דלאו קצירה כדרכה היא ואין דרך לקצור כך אלא לבהמה לא הוי בכלל איסור קצירה ותו קאמר דר"מ בשיטת ר' יהודה אמר דאמר דוקא התחיל עד שלא הביא שליש ור"מ נמי בלא הביא שליש איירי דלאו קצירה היא ופריך הש"ס אימור דשמעת ליה לר"י אפילו בלא הביא שליש אלא לבהמה וכדתנן קוצר לשחת ומאכיל לבהמה לאדם מי שמעת ליה אפילו בלא הביא שליש אלא לבהמה וכדתנן קוצר לשחת ומאכיל לבהמה לאדם מי שמעת לי אפילו בלא הביא שליש דאי לאדם נמי מתיר א"כ ה"ל תלתא תנאי ופירש"י ז"ל ת"ק לא שרי אלא לבהמה ר"י שרי בלא הביא שליש אפי' לאדם ור"ש שרי אפי' משהבי' שליש גם לאדם ומשמע לי' הכי דלא מסתבר דר"ש יחמיר מר"י דדוקא לבהמה הוא דשרי אבל קשה הא ר"ש בהדיא יקצור ויאכיל קאמר משמע דוקא לבהמה ועוד היכי שרי לכתחלה לאדם נהי דליכא איסור קצירה דאו' כיון דלאו תבואה גמורה היא מ"מ ליתסר גמורה שמא יאכל ממנו וגם לזה י"ל דלא גזרינן כיון דלא שרי ליה אלא עד שלא נגמרה זכור הוא אבל יקצור ויאכיל משמע דלא שרי אלא להאכיל לבהמה ומשמע לפי המסקנא דכולהו תנאי דמתניתין לא שרו אלא לבהמה אבל לא לאדם וכבר הקשו התוס' ז"ל על פירש"י בפסחים שפיר' קוצר לשחת אפי' לאדם ומאכיל לבהמה חטים גמורים ע"י קיטוף והוכרח לזה דשחת היינו לא הביאה שליש לא חל עלי' עדיין איסור חדש כלל ואפי' לאדם שרי אלא תרתי קאמר והכא משמע דלא שרי אלא לבהמה וחדא קתני והא דדייק התם דמותר בהנאה היינו מר"י דשרי אפילו משהביא שליש אם התחיל תחלה וא"כ ת"ק דאמר קוצר לשחת ומאכיל לבהמה אדר"י סמיך דשחת היינו לא הביא שליש אפילו לאדם והתוס' ז"ל כתבו ג"כ בשיטת רש"י ז"ל דמאכיל לבהמה היינו חטים גמורים וע"י קיטוף אבל פי' זה אינו מיושב דא"כ מאי קמ"ל בהא דמאכיל לבהמה ומה ענינו במתני' בפלוגתא דקצירה אבל עיקר האי מילתא דתבואה שלא הביאה שליש אין בה איסור חדש לדידי מספקא ליה ואמאי לא יהא נאסר מתחלתו כמו כלאים וערלה ודוקא לענין טבל ומעשר בעינן גמר מלאכה אבל חדש מנ"ל ומדברי הרמב"ם ז"ל נראה דס"ל דיש בו איסור חדש שכ' סתמא תבואה שלא הביאה שליש מותר לקצור להאכיל לבהמה משמע דלאדם אסור והוא לא כתב דאם התחיל עד שלא הביא שליש דיקצור גם אחר הבאת שליש ונראה מדבריו דלא הותר אלא קודם הבאת שליש כת"ק ואפ"ה לא שרי אלא להאכיל לבהמה ועיין בקידושין דף ל"ח דיליף ר"ש ערלה וכלאים בק"ו מחדש ואי חדש לא נאסר עד אחר הבאת שליש ליחשב נמי האי קולא בחדש משא"כ בכלאים וערלה דנאסרין מתחלת גידולין נהי דכלאים נמי אין עיקרן נאסר כדאיתא בפסחים אבל מה שגדל נאסר מיד ואין לומר דלהכי לא שייך חדש בלא הביאה שליש משום דלא חזי לאדם והוי שלא כדרך אכילתו דהא משמע לקמן דדרך לעשות קליות מתבואה שלא הביאה שליש וכדאמר ר"ע במנמר לקליות וכיון דדרכן לקליות אמאי לא יהי' בכלל וקלי לא תאכל וצ"ע יותר בזה. ומסיק דר"מ ס"ל כר"ע בחדא דאף לאדם לא הוי קצירה אבל דוקא בלא הביא שליש היינו מנמר לקליות ופליג עלי' במנמר לאוצר ופירש"י ז"ל במנמר לאוצר היינו תבואה שנגמרה לגמרי וזה דלא כמ"ש לעיל דבתבואה העומדת ליקצר ליכא מאן דפליג והתוס' ז"ל כתבו דמנמר לאוצר היינו הביא שליש והשתא איכא תלתא תנאי לפי המסקנא ר"י דמתני' אמר דעד שלא הביא שליש לאו קציר' היא ודוקא לבהמה ור"ש אמר דאפילו הביא שליש לא הוי קצירה אבל לבהמה דוקא ור"ע אמר דאפי' לאדם לא הוי קצירה אפי' הביא שליש ור"מ קיצור לשח' ופריך אפי' קוצר לאדם סבר לה כר"ע ודוק' בלא הביא שליש וצריך לדקדק חכמים דאמרי דוקא חרש אבל בלא"ה הוי קצירה אפילו לא הביא שליש כמאן ס"ל הא לכ"ע לא הביא שליש לאו קצירה היא וי"ל דס"ל כחכמים דר"ע דס"ל במנמר מאחד על הכל אפי' מנמר לקליות היינו לא הביא שליש והיינו דוקא לאדם אבל לבהמה לכ"ע לא בעינן חרש כי היכי דהכא לא הוי קצירה אבל לא משמע הכי מסתמות לשון הרמב"ם בפ"ג מה' מתנות עניים שכתב סתם דבעינן חרישה אפילו קצר לבהמה וכ"כ בפי' הקוצר לשחת היינו גם לבהמה וכ"כ הרע"ב ז"ל שם ועי' הגה' רע"א ז"ל והגר"א ז"ל בפ"י כ' ג"כ דר"מ לא בעי חרש משום דקצירה זו לבהמה היא והוא נגד סוגיא דשמעתין דר"מ אפילו לאדם לא בעי חרש ועי' לח"מ ז"ל בה' תו"מ ועיין בירושלמי פיאה שם. ועי' פי' המשנה להרמב"ם ז"ל שכתב כאן לפרש לא הביא שליש דשמעתין היינו שלא נגמר שליש האחרון וכ"כ הרע"ב ז"ל והוא פלאי ולא כן כתב גבי הבאת שליש דתרומה ומעשרות ועוד דא"כ ר"ש דמתיר אף משיביא שליש היינו תבואה העומדת ליקצר ג"כ שרי לקצור להאכיל לבהמה. וכבר כתבתי דא"א לומר כן ויפלא בעיני מדוע לא הרגיש התוי"ט ז"ל בזה ועי' בה"ז ז"ל. ועי' בדברי הרמב"ם ז"ל שכתב הקוצר קודם לעומר אינו לוקה והקציר כשר וצ"ע מאי קמ"ל דהקציר כשר ומאיזה טעם יחול עליו איסור דאיצטריך לאשמעינן ולא מצאתי כעת מבואר דין קצירה קודם לעומר בא"י בזה"ז דאולי לא נאסרה קצירה קודם לעומר אלא בזמן קציר עומר צריך שיהי' הוא ראשית אבל כשאין קציר עומר לא נאסר קצירת הרשות תדע דאי בזה"ז ג"כ אסור א"כ אימתי הוא שעת היתר אי עד זמן קצירה הא אכתי לא נקצר ע"כ עד היתר חדש וא"כ אשכחן קצירה ג"כ עד לפני העומר וצ"ע:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף