קרן אורה/מנחות/ה/ב

קרן אורה מנחות ה ב

דף ה' ע"ב

גמרא ובדבר הראוי לעבודה לאפוקי מנחת העומר דחידוש הוא עי' רש"י ותוס' ז"ל והרמב"ם ז"ל כ' כשיטת רש"י ז"ל דאינו ראוי לעבודה משום דשעורים הוא והראב"ד ז"ל שם בפ' ט"ו מה' פה"מ כתב כשיטת התוס' אבל לא ניחא ליה בהאי חידושא דאפילו לגבוה אסור להקריב קודם לעומר לאו חידושא הוא כיון דהוא עצמו המתיר וכש"כ למ"ד האיר המזרח מתיר דלאו חידוש הוא אלא החידוש הוא דאסור לכתחלה להקריב מנחות אפילו אחר העומר קודם לשתי הלחם והקרבת העומר חידוש הוא ועי' בכ"מ שם שנ' מדבריו שם דלהראב"ד ז"ל כל המנחות שהקריב קודם לשתי הלחם אין מחשבה פוסלת בהן והוי אין ראוי לעבודה וכבר כתבתי בחי' זבחים דהדבר תמוה אטו בכל הני דאם הביא כשר אלא דלא יביא לכתחלה לא מהני בהו מחשבה משום דאין ראוין לעבודה וע"כ לא קאמר הראב"ד ז"ל אלא במנחת העומר דחידוש הוא שהתירה התורה להקריב לכתחלה וגם זה צ"ע היכי קרי לה אינו ראוי לעבודה כיון דבדיעבד כשר (כשר) ולכולהו שיטתא יש לדקדק אמאי פסול מחשבה בחטאת העוף דנמי חידושא הוא ובעלמא אינו ראוי לעבודה ע"י מליקה ונהי דבחטאת י"ל דחטאת קרי' רחמנא כמו מנחת קנאות אבל עולת העוף אמאי אינו מרצה בשלא לשמה:

שם רש"י בד"ה פגימת המזבח אם פיגל בקומץ בשעת פגימת המזבח לאו פיגול הוא ואם יתקן המזבח יקטירנו עכ"ל משמע דיקטירנו על קמיצה זו שהיתה בשעת פגימת המזבח. וק"ק דלכאורה נראה דקמיצה פסולה היא כל שנקמצה כשהמזבח פגום כמו קדשים שנשחטו בשעת פגימת המזבח אלא הי' נראה דמנחה פסולה והא דלא מהניא בה מחשבה היינו דלא חל עלה פסול פיגול ליענש כרת עלה ועי' רש"י בזבחים דף כ"ו ע"ב שכ' כן על דבר הראוי לעבודה היינו מנחת העומר כו' דלא חייל עלי' פיגול ליענש כרת באכילתה וזה אינו מדוקדק דמשמע דכרת אין בה אבל פסול יש בה והא כשירה לגמרי היא ואין מחשבה מועלת בה כלל וכן פי' התוס' ז"ל גבי במי שראוי לעבודה היינו לקובעו בפיגול אבל הקרבן נפסל וא"כ הני תרתי דרבא מי שראוי לעבודה ומקום הראוי לעבודה ליכא נ"מ אלא לענין מחשבת חוץ לזמנו ולפוטרו מכרת אבל דבר הראוי לעבודה נפ"מ לכל מחשבות דאין מועלת במנחת העומר וכשירה היא לגמרי. וראיתי בדברי הרמב"ם ז"ל בפי"ד מה' פהמ"ק שכ' במי שאינו ראוי לעבודה חשב בין מחשבת המקום בין מחשבת הזמן אין מחשבתו מועלת. ולכאורה מחשבת המקום מאי נ"מ דלא הוי מחשב אם בלאו הכי פסול הוא ע"י העובד הפסול אלא דנפ"מ אם יש דם הנפש יחזור הבשר ויקבל. וכמבואר שם בדבריו ז"ל ולענין מקום הראוי לעבודה היינו בשעת פגימת המזבח כתב ג"כ חשב מחשבת המקום או מחשבת הזמן כו' וכן אם קמץ בחוץ במחשבת המקום או מחשבת הזמן לא הוי מחשבה והכי וודאי תיקשי אם קמץ בחוץ הא כבר נפסלה ומאי נפ"מ במחשבת המקום אי מחשבה היא אי לא ולענין מלקות ליכא נפ"מ דהא לאו אחד לכל שפסולו בקודש לא יאכל כי קודש הם כו'. ולענין דבר הראוי לעבודה כמו מנחת העומר כתב לענין מחשבת שלא לשמה דכשירה היא ולא הזכיר לא מחשבת מקום ולא מחשבת זמן. ואי לאו דמסתפינא הייתי אומר דהא דחשיב מנחת עומר אינה ראוי לעבודה היינו דוקא במחשבה שלא לשמו דשלא לשמו אינו ראוי לעבודה דלא הותר אלא מנחת העומר אבל לשם מנחה אחר' הא אינו ראוי להביא שום מנחה מן החדש קודם לעומר ולפ"ז לא תיקשי נמי ממנחת קנאות וכ"ז במחשבת שלא לשמו אבל מחשבת מקום וזמן שפיר אית בה כיון שעובדה לשמה אלא מחשב בה חוץ למקומו או זמנו הוי ככל המנחות דשייך בהן פיגול ועדיין צ"ע. (שוב ראיתי ראיה מפורשת לדברי מגמרא ערוכה לקמן דף נ"ט ועיין תוס' שם בד"ה דפיגול):

שם תוס' בד"ה ובדבר הראוי לעבודה כו'. ולפי' הקונטרס יש לדחוק דבמנחת העומר דלא שייך בי' ש"ב כו' כוונתם ז"ל דמש"ה פסול ש"ק ג"כ במנחת קנאות כיון דש"ב פסול ביה דבש"ב לא שייך אינו ראוי לעבודה משום דשעורים היא דהא לשם מנחת קנאות אקרבי' מש"ה פסיל ביה נמי ש"ק אבל במנחת העומר דלית ביה ש"ב דציבור הוא ש"ק ג"כ לא פסיל ביה משום דאין ראוי לעבודה ועיין בבה"ז ז"ל ואין לשונו ז"ל מובן ע"ש אבל בעיקר הדבר שנראה מדבריו ז"ל דלשיטת רש"י ז"ל ש"ב וודאי פוסל לא משמע הכי מד' רש"י ז"ל דא"כ מאי ראיה היא זו דקרי' רחמנא חטאת דפסיל בה שלא לשמה דילמא הא דקרי' חטאת היינו לפסול בש"ב אבל לא בש"ק ובלא"ה משמע שאין שום מחשבה מועלת בכל הני תלתא מי שראוי ודבר הראוי ומקום הראוי דחד דינא לכולהו אם אינן ראויין ודו"ק:

שם גמרא כשהוא אומר מן הבקר להוציא את הטריפה. יש לדקדק למה לי קרא למעוטי טריפה הא אפי' לבני נח נאסרה וכדילפינן בסוף זבחים מכל החי או מלהחיות זרע ומי איכא מידי דלישראל שרי ולב"נ אסור וכה"ג הקשו התוס' ז"ל בזבחים דף ס"ח ובחולין לענין הא דאיצטריך קרא למחוסר אבר בעוף הא נאסר מחוסר אבר לב"נ ומה שתי' שם דאי לא נשנית ה"א דלישראל נאמרה ולא לב"נ הכא ליכא למימר הכי דא"כ מאי קאמר והלא דין הוא ס"ל נהי דשפיר ידעינן מק"ו מ"מ אי לא נשנה ה"א דלישראל לחוד נאמרה כמו כל מצוה שנאמרה ולא נשנית קרא איצטריך לאסור ב"נ ג"כ וכבר הערתי בזה בחי' בכורות ותמורה וקיימינן השתא דאי לאו קרא ה"א דלגבוה שפי' אע"ג דאסור להדיוט והיינו להקריב עולה דכולה לגבוה אבל שלמים דנאכל לכהנים נראה דלא צריך קרא לזה כיון דאסורה באכילה ופריך והלא דין הוא מבע"מ דמותר להדיוט ואסור לגבוה כש"כ טריפה דאסור לגבוה ואמר חלב ודם יוכיח דאסורין להדיוט ומותרין לגבוה וה"נ טריפה אע"ג דאסור להדיוט מותר לגבוה ומהאי יוכיח נמי משמע דלא בעי למימר אלא דמותר לגבוה אבל לא להתיר לאכילת כהן כמו חלב ודם דלא שרי אלא לגבוה ופריך מה לחלב ודם שכן באין מכלל היתר מליקה תוכיח שאסור להדיוט ומותר לגבוה ומהאי יוכיח נשמע דבעי למימר דלישתרי טריפה לגבוה ולהדיוט היינו הכהנים כמו מליקה דאישתרי גם לכהן בחטאת העוף וכן מהא דאמר רב מנחת העומר יוכיח כו' וכי פריך מה למנחת העומר שכן מתרת לאו שבתוכה מסיק א"ה טריפה נמי תקרב ותתר לאו שבתוכה ופירש"י ז"ל שהאוכלה לא יעבור משום לאו דטריפה מזה משמע דבעי למימר דטריפה תותר לגבוה ולכהנים וכבר הקשו התוס' ז"ל על רש"י היכי ס"ד למימר דטריפה תתיר הלא דומיא דמנחת העומר הא במנחת העומר אחר הקרבה הותר החדש לכל אבל מהיכי תיתי לן למישרי לאו דטריפה דלא אשכחן ביה היתר כלל והתוס' ז"ל ס"ל דשביעית נמי הותר הלאו שבה וכמו שכ' לקמן בריש פ' כל קרבנות בד"ה שומרי ספיחין ולפ"ז ניחא קצת כי היכא דבמנחת העומר הותר גם לאו דשביעית אע"ג דלא הותר לעלמא ה"נ טריפה תיקרב יותר גם הלאו לכהנים אבל גם לשיטתם קשה דא"כ הא דפריך מה למנחת עומר שכן מצותה בכך היינו דא"א להביא בשביעית אלא באיסור שביעית וזה לא דמי לכל הנך דשמעתין שכן מצותן בכך היינו דעיקר המצוה בכך נאמרה כמו מליקה וכלאים בבגדי כהונה וציצית דהמצוה כך נאמרה אבל לאו דשביעית לא נאמרה המצוה להביאה משביעית אלא דא"א לקיימה בע"א וא"כ נימא נמי בלאו דטריפה היכא דליכא קרבן אחר אלא טריפה תקרב ותותר הלאו וצ"ל דמנחת העומר בשביעית חשיב מצותה בכך כיון דרחמנא אמר לדורותיכם וא"א לקיים בשביעית אלא באיסור הוי כאלו נאמר בפירוש להביא מנחת העומר משביעית וכן אידך יוכיחו דקאמרי שבת יוכיח וכן כלאים דאסורין להדיוט ומותרין לגבוה משמע דבעי למימר דטריפה נמי תותר אפילו לאכילת כהנים כיון דשל גבוה הוא כמו שבת דהותר לעשות מלאכה לגבוה וכלאים הותר בלבישה לצורך גבוה והא דאמר ר"ל מפיטום הקטורת יוכיח קשה קצת דהא לא נאסר להדיוט אלא משום דלא שרי לעשות זאת אלא לגבוה כמש"נ איש אשר ירקח כמוה אבל לגבוה ליכא איסורא כלל ולא הוי דומיא דאינך דנאמר איסור סתם כמו חדש ושביעית ושבת וכלאים והותר לגבוה ועוד דהא אפילו להדיוט הותר אם אינו מתכוין אלא ללמד בה ואינו חייב אלא אם מתכוין להריח בה וכדאיתא בריש כריתות ואחר כל אלו הדברים המוכיחים מסיק הש"ס דלכולהו אית להו פירכא שכן מצותן בכך אבל טריפה אתיא שפיר בק"ו מבע"מ דאסור לגבוה ואין עליו תשובה ומסיק רב אשי דמעיקרא דדינא פירכא מה לבע"מ שכן עשה בו קריבין כמקריבין כו' וכיון דק"ו איפריך לא שמעינן איסור בטריפה לגבוה אבל כ"ז בעולה דלגבוה סלקא אבל קרבן הנאכל ודאי אין להביא מטריפה אפילו בלא קרא דמהיכי תיתי לן למשריי' באכילה וא"כ הא דאיצטריך כל הני קראי ממשקה ישראל ואינך קראי לא איצטריך אלא לעולה אבל לא לקרבן הנאכל לכהנים. ובזה יש ליישב קצת הא דלקמן פ' ר"י דאמר יהודה ב"ר נחמיה דלהכי מנחה קודם לעומר פסול דלא הותר מכללו אצל הדיוט והקשו התוס' ז"ל אמאי קאמר לה בהאי לישנא ולא מייתי קרא דממשקה ישראל ולפי הנ"ל דלמנחה דשיריה נאכלין לא אצטריך קרא דממשקה ישראל דבלא"ה פסולה כיון דאין שירי' ראויין לאכילה. הארכתי קצת בזה כדי לבאר סוגיא דשמעתין אבל עדיין צ"ע דבכל דוכתי משמע דפסול טריפה נפקא מקרא דממשקה ישראל וי"ל עוד דאי לאו קרא ה"א דעשה דאכילת קדשים ידחה לאו דטריפה כדאיתא בזבחים פ' דם חטאת כה"ג ודו"ק:

שם גמרא מה לשבת שכן הותרה מכללה אצל הדיוט במילה מכאן משמע קצת דמילה הותרה בשבת ולא דחוי' היא דומיא דעבודה דהותרה כדאיתא ביומא אבל בשבת פר"א דמילה משמע דדחוי' היא ע"ש וכן הא דפריך לקמן בכלאים שכן הותרה בציצית וציצית לכ"ע דיחוי הוא דמינה שמעינן דעשה דוחה ל"ת ומהא דמסקינן מה להנך שמצותן בכך יש קצת סעד לסברת התוס' ז"ל בסוף עירובין דדבר הבא ע"י פשיעה לא אמרינן אתי עשה ודחי ל"ת וכבר הארכתי בזבחים בפ' הנ"ל. ועיין בצ"ק שדקדק על הא דאמרינן בגדי כהונה יוכיחו הא דאמרינן בביצה בגדי כהונה קשין הם וליכא אלא איסורא דרבנן ע"ש. וז"א דע"כ לא אמרינן התם הכי אלא לענין הצעה וקיפול תחת הראש אבל בלבישה וודאי איכא לאו דכלאים כדמוכח בכמה דוכתי ודוק:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף