קרן אורה/מועד קטן/יב/ב

קרן אורה מועד קטן יב ב

דף י"ב ע"ב

גמרא בד"א בתלוש מן הקרקע אבל במחובר אפילו כולו אבוד אסור עיין ברש"י ברי"ף ובנימוק"י שם שכתבו דהאי תנא פליג אמתניתין דריש פירקא קמא משקין בית השלחין ולדידי קשיא לי ע"ז דא"כ מאי פריך רבה בר רב הונא לרב הונא מברייתא כיון דסתמא דמתני' דלא כוותה וגם למה לי' לרב הונא למימר יחידאה היא ולא ס"ל כוותי' אפילו אי לאו יחידאה היא הלכה כסתמא דמתני' ועוד דלמאי דס"ד ברייתא אתיא כוותי' דר' יהודה דבעי שינוי בדבר האבד וע"כ צ"ל לרבה בר רב הונא דר' יהודה ס"ל במחובר אסור ור' יהודה ס"ל בריש מכילתין בהדיא דמשקין בית השלחין וכן אמר לעיל גבי אבל דזורעין לו שדה ניר ושדה העומדת לפשתן ועוד למסקנא דר' יוסי הוא דס"ל במחובר אסור א"כ היאך בעינן למימר בירושלמי שכ' לעיל דאמרו לו אם לא תזרע בבכור כו' היינו ר' יוסי הא לר' יוסי בלא"ה מחובר אסור אפילו כולו אסור ואבל חמור ממועד ולזה י"ל דירושלמי לא ס"ל הכי אליבא דר' יוסי דמחובר אסור כדמשמע מהא דאמרינן בירושלמי אמתניתין דמי שהי' יינו בתוך הבור כו' הא בתחילה לבצור וליתנו לבור אסור במה אנן קיימין אי בשהגיע זמנו לבצור קודם המועד הוא חטא אנפשי' ופשיטא דאסור אי בשלא הגיע זמנו לבצור די יכיל קאים עד לאחר המועד וג"כ פשיטא דאסור אלא כינן קיימין בשהגיע זמנו לבצור הוי סבר די יכיל קאים ולא קם ובהא קמ"ל דבתחילה אסור והשתא אי נימא דר' יוסי אוסר במחובר אכתי מאי קמ"ל בהאי דיוקא דבתחילה אסור פשיטא דאסור דהא מתני' ר' יוסי היא ומש"ה תני מי שהי' יינו בתוך הבור אבל לבצור מן המחובר ודאי אסור לר' יוסי והרא"ש ז"ל הביא ראי' מירושלמי הזה להתיר היכא שהי' סבור שיכול להמתין אחר המועד ואירע דבר שאם ימתין יפסיד ותמה הק"ע הא מוכח מירושלמי איפכא דאפילו כה"ג אסור בתחילה ונראה דהרא"ש ז"ל מפרש לה הכי הא בתחילה אסור ליתנו בתוך הבור דלא הוי דבר האבד ופריך במה אנן קיימין אי בשהגיע זמנו לבצור ולא בצר הוא חטא אנפשי' ואפילו הוי דבר האבד אסור בשלא הגיע זמנו לבצור יכיל הוי קאים ואסור לבוצרו ופשיטא לא יתנו לתוך הבור כיון דאסור לבוצרו ומסיק כינן קיימין בשהי' סבור יכול קאים ולא קם דלבוצרו מותר דהוי דבר האבד אבל לתוך הבור לא יתנו דלאו דבר האבד הוא ועיין בביאורי הגאון ר"א ז"ל וא"כ לפ"ז פשיטא דמוכח דלא ס"ל להירושלמי אליבא דר' יוסי דמלאכת מחובר אסור אבל למאי דס"ד דברייתא ר' יהודה היא ודאי תיקשי דר' יהודה אדר"י מריש מכילתין ועוד קשיא לי דמשמע הכא דרשב"ג נמי ס"ל בהא כר' יוסי דמחובר אסור א"כ אמאי שרי רשב"ג לעיל בפ"ק להחריב חורי הנמלים להביא עפר מחור זה וליתן בחור זה הא זה נמי מלאכת מחובר הוא ועוד לעיל דפריך לרב חסדא שהתיר לבנות כותל חצר כדרכו משום דהוי דבר האבד ופריך עלי' מברייתא דכותל הגוהה כו' מפני הסכנה אין שלא מפני הסכנה לא לישני דברייתא ר' יוסי היא דאוסר מלאכת מחובר משום דבר האבד ובנין מלאכת מחובר הוא ע"כ נראה לי דר' יוסי לא אסר אלא קצירה לבד וכדומה לה משום דמלאכה גדולה ומפורסמת היא וגם אתה נותן תורת כל אחד בידו לזה אבוד ולזה אינו אבוד ומש"ה אסרו הכל ולפ"ז לא פליג ר' יוסי אכל הני סתמא דפירקא קמא ועדיין צ"ע וממה שאמרו בירושלמי כהדא דר' ינאי דקטפי' לכרמא בחולא דמועדא כמו שפי' ד' הירושלמי לדעת הרא"ש ז"ל ודו"ק:

שם גמרא ורמינהו מטילין שכר כו' תנאי היא דתניא אין מערימין בכך רבי בר"י אומר מערימין ופסק הרמב"ם ז"ל דמותר להערים ולשתות מן החדש ופשוט הוא דסמך אסוגיא דפ' תולין בשבת דפריך סתמא דהש"ס מהאי ברייתא דמטילין שכר ארב אשי שם דאמר והוא דתלי בה רמונים אלא דלפ"ז מה שכ' הריטב"א ז"ל בשם התוס' ז"ל על הא דאמר רב חננאל קוצץ אדם דקל אע"פ שאין צריך אלא לנסורת שלו מיירי ע"י הערמה דאל"ה מאי אתי לאשמעינן הא תני בברייתא אם קצץ והותיר מותר א"כ משמע דס"ל לרב אשי נמי דמותר להערים מדאזל למיקצי' בחוה"מ ומש"ה פריך עלי' מברייתא דמטילין שכר אלא דהב"י ז"ל כתב בסי' תקל"ג דרב אשי הדר בי' ונראה דמפרש שבקי' והדר אתיא היינו אחר המועד אבל יש לפרש דהדר איתא במועד גופא ושבקי' באותו השעה משום דעבר אלטותא דאביי וכן פי' הריטב"א ז"ל ולא הדר בי' רב אשי ולפ"ז לדברי התוס' ודאי הלכה דמותר להערים כיון דרב אשי ס"ל הכי אלא דאין דברי התוס' מוכרחים נרחים כמש"כ הריטב"א ז"ל דרב חננאל מיירי בלא הערמה וקמ"ל דאפילו אין צריך אלא לדבר מועט מותר לקצוץ וא"כ אדרבה נראה מזה איפכא דדווקא אם צריך לנסורת מותר לקצוץ אבל הערמה אסור ומשמע דרב אשי נמי הכי ס"ל דאי ס"ל דאפי' הערמה מותר א"כ אמאי הדר בי' מפני לטותא דאביי כיון דס"ל כריבר"י דאפילו הערמה מותר והשתא תיקשי איפכא מאי פריך הש"ס בפ' תולין מברייתא דמטילין שכר לרב אשי הא רב אשי לא ס"ל כריבר"י בהערמה ע"כ נראה לענ"ד לחלק בין הערמה להערמה דלהערים לקצוץ הרבה בכוונה כדי שישתייר אחר המועד ודאי אסור דהא קעביד איסורא בשעה שקוצץ יותר מצורך המועד כיון דכוונתו על אחר המועד אבל להטיל שכר חדש והוא שותה ממנו אע"פ שכוונתו נמי שישתייר אחר המועד כיון דהוא שותה ממנו במועד לא עביד איסורא ואין זה אלא הערמה בעלמא ובזה קאמר הש"ס תנאי היא וסתמא דברייתא כריבר"י דמערימין ולפ"ז לא פליג ברייתא דמטילין שכר אהא דתניא באידך ברייתא ובלבד שלא יערים דהערמה זו לעשות הרבה יותר מצורך המועד הוי הערמה הניכרת דהכל יודעים דלצורך המועד אין צריך כ"כ ולהכי אפילו בהטלת שכר שנעשה הכל בבת אחת אסור וכש"כ בקציצת עצים דבכוונה קוצץ לצורך אחר המועד וזה נכון וצריך ליישב לישנא דרב אשי דאזל למיקצי' לאבא דמשמע דרצה לקצוץ כל היער והרבה ודאי אסור וצ"ל דאזל למיקציי' מקצתו והרי"ף והרא"ש ז"ל השמיטו הא דרב חננאל והיינו משום דלייט עלה אביי וכמש"כ הב"י ז"ל:

שם גמרא אמר רב יהודה שרי למיעקר כיתנא משום דחזי לחפיפה עיין פירש"י ז"ל ובנימוק"י פי' לחפיפת הנשים ולרחוץ פניהם ומשמע מזה דכל צורך המועד קצת הותר מלאכת מחובר ג"כ וצ"ל דהא דלא התירו לעיל לקצור ולעמר כו' אלא באין לו מה יאכל היינו משום דלעיל עושה מלאכות הרבה לא הותר לו אלא באין לו מה יאכל ובצמצום וכ"כ הריטב"א ז"ל:

אבל מל' הרמב"ם ז"ל נראה דאין חילוק בין מלאכות הרבה למלאכה אחת וכל שהוא נצרך לעצמו לצורך המועד מותר לעשות כל המלאכות ככל הצורך לו ע"ש ונראה דמטעם זה השמיטו הא דאמרינן לחד תירוצא אדם חשוב שאני דכל לצורך המועד אין לחלק והכל מותר ועיין בב"י סי' תקל"ז והנה בש"ע סי' תקל"ג כתב צד אדם דגים כל מה שיכול לצוד שהרי אפשר שיאכל מהם במועד ע"ש וכתב הנימוק"י הביאו המ"א ז"ל שם דיכול לצוד אפילו יותר מכדי צרכו כיון דראויין לאכול וכתב המ"א ז"ל לחלק בין טחינת קמח שלא הותר אלא לצורך המועד והכא הותר אפילו יותר מהצורך היינו משום דכל פעם י"ל שימצא דג משובח ע"ש וצ"ע דא"כ גבי צייד חיות ועופות נמי נאמר כן ויותר לו לצוד כמה שירצה ואלמה תנן במתני' לקמן עושין בצינעה לצורך המועד ולזה י"ל דאתי לאפוקי אם תחילת כוונתו שלא לצורך המועד ודאי אסור אלא צריך שיצוד ע"מ לאכול במועד אבל אין שיעור לדבר ויכול לצוד הרבה אבל בסי' תקל"ז במ"א ס"ק ח' משמע דאין צריך שיהי' כוונתו לאכול במועד אלא אפילו אינו רוצה לאכול מהם כל שראוים לאכול מותר והוא תמוה ממתניתין וכן מבואר בביאורי הגאון ז"ל מווילנא שם בסי' תקל"ז דבעינן לצורך אכילה וגם הוא נגד דבריו ז"ל בעצמו בסי' תקל"ד שכ' שם דהתירו יותר מהצורך מפני שעל כל אחד יכול לומר אולי דג זה יפה יותר אבל מ"מ בעינן שדעתו יהי' לאכול במועד ועיין בפמ"ג שעמד קצת על דברי המ"א ז"ל ודו"ק:

נשמט מלעיל אין מרביעין בחוה"מ כיוצא בו אין מרביעין בבכור ובפסהמ"ק עיין בפמ"ג שעמד על לשון כיוצא בו האמור בברייתא ע"ש מש"כ בזה אבל מצינו כעין זה בבכורות ובתמורה אין מרגילין בי"ט כיוצא בו אין מרגילין בבכור ובפסהמ"ק ואיכא דמפרשי התם טעמא דפה"מ משום שמא יגדל עדרים אלמא אע"ג דהאי טעמא לחוד והאי טעמא לחוד תני כיוצא בו והתם והכא נראה דהכל מדרבנן דנראה כעובד עבודה בקדשים ועיין משנל"מ בה' מעילה ובפמ"ג שם ודו"ק ועיין נימוק"י שכ' בשם יש מפרשים דהכא נמי טעמא משום שמא יגדל מהן עדרים:

שם גמרא ובלבד שלא יערים. עיין מ"א סי' תקל"ג שכ' דאם הערים מותר בדיעבד ולכאורה לא משמע כן מהא דתניא ואם טחן והותר הרי זה מותר משמע דווקא כה"ג מותר אבל ע"י הערמה אסור בדיעבד ועיין בביצה דף י"ז ע"ב ודו"ק:

שם תוס' בד"ה מכניס אדם פירותיו מפני הגנבים כו' דבאסיפת פירות איכא מלאכה והביא ראי' מפ' אין דורשין ואיני יודע מה מלאכה עכ"ל. הנה מה שהביאו מפרק אין דורשין אינו מוכרח דאמרי' בר"ה מאי אסיף קציר אבל באסיפה בעלמא ודאי ליכא מלאכה ועיין ברמב"ם ז"ל בהל' שבת אבל מ"מ מתניתין אתיא שפיר דטירחא בלא מלאכה נמי אסור כדמוכח מדברי הירושלמי פרקמטיא אבודה שרי מטלטלא במועדא וכמבואר בש"ע:

שם גמרא ובלבד שיכניסם בצינעה וכתב הריטב"א ז"ל בשם רבו דלא בעינן צינעה אלא בדבר האבד מחמת ד"א כמו גנבים אבל דבר שגופו אבד לא הצריכו צינעה ולא שום דבר פן יבא לידי עצלות וצ"ל היינו היכא דאפשר לעשות בצינעה דהא בציר וצינור דהוי דבר האבד מחמת גנבי ואפ"ה התירו בו להכות בפטיש ולהשמיע קול:

שם תוס' בד"ה את"ל צרם אזן בכור ע"ש שכתבו דא"צ להגיה דאורייתא אלא הכא עביד איסורא ובכוון מלאכתו לא עביד איסורא וקשה למה לי' להש"ס למימר גבי עבד משום דמפקע לי' ממצות אמאי לא קאמר נמי דהתם קעביד איסורא כמו בצורם אזן בכור וכמ"ש התוס' ז"ל בעצמן דבמוכר עבדו עביד איסורא ע"כ נראה דגרסי' דאוריי' והא דלא מחלק הש"ס באמת בתרווייהו משום דקעביד איסורא היינו דמחמת האי סברא לחוד לא פשיטא לי' כ"כ למיקנס בנו אחריו להכי קאמר משום דאית בכל חד סברא לחומרא דהכא קעביד איסורא דאורייתא והכא מפקע לי' ממצות ומטעמי' אלו מסתבר לקנוס בנו אחריו אבל בלא זה אפילו עביד איסורא דרבנן מספקא לי' ולהכי בגיטין דקאמר את"ל כוון מלאכתו לא קנסו התם לא קעביד איסורא היינו משום דאיכא סברא לקולא מסתבר לומר דלא קנסו דכל את"ל כעין פשיטותא היא והני ג' מיני בעי ר' ירמי' מר' זירא בצורם אזן בכור ובמוכר עבדו ובכוון מלאכתו ובכולם קאמר דליכא למיפשט חד מחברי' אפילו את"ל דמסתבר בצורם לאסור התם משום דקעביד איסורא דאורייתא וכן במוכר עבדו משום דקמפקע ממצות אבל בכוון מלאכתו מיבעי ובגיטין ובכורות קאמר איפכא אפילו אם מסתבר דבכוון מלאכתו לא קנסו משום דלא עביד איסורא בהני מאי ובהכי ניחא מה שדקדקו התוס' בגיטין ובבכורות אמאי לא קאמר איפכא וכן אמאי לא קאמר הכא חד טעמא בתרווייהו ולפי הנ"ל ניחא דר' ירמי' מאי דמסתבר לי' קאמר ור' זירא פשיט לי' הכל לקולא ממתני' דשביעית דאמר ריב"ב דלא קנסו בנו אחריו ור' זירא לא ס"ל לחלק כסברת ר' ירמי' וילפינן מינה לכל קנסי דלדידי' קנסו ולברי' לא קנסו ועיין תוס' ד"ה נטייבה מה שהקשו ולפמש"כ ניחא. והנה הרמב"ם ז"ל כ' לפרש יאבדו דמתניתין דאם עבר ועשאה בד' מאבדין אותה ממנו ולדידי צ"ע דמבואר בהדיא בירושלמי שביעית דאם עבר וזרעה מותר והשתא ק"ו הדברים מה שביעית דאיסורה חמור כמש"כ התוס' לא קנסינן לי' אלא לכתחילה כש"כ בכוון מלאכתו דלא קנסינן לי' בדיעבד וכתב עוד הנמ"י ורבינו ירוחם ז"ל דאם עשה דבר שאינו אבד במועד אסור אפילו לבנו וכ' רבינו ירוחם דנ"ל דזה למד מלאכת חוה"מ מה"ת אסור וכדאמרי' בצורם אזן בכור דקנסו בנו משום דעביד איסורא דאורייתא והוא דבר תימא דהא למסקנא גם בצורם אזן בכור לא קנסו בנו אחריו שוב ראיתי בב"י ז"ל שהקשה עליו ז"ל ובאמת חולק עליו ומתיר אם עשה דבר שאינו אבוד לבנו והמ"א ז"ל כתב דדמי למעשה שבת דאסור לו וה"ה לבנו וצריך להבין דבריו ז"ל מש"כ וה"ה לבנו לענין שבת היכן מצינו זאת דלבנו נמי אסור לעולם אם אינו סמוך ע"ש ולא נעשה לצורכו ועוד במאי קמיירי אי לאסור עליו מה שעשה לעולם א"כ מאי ענין זה להא דמיבעי לן הכא אי קנסו בנו אחריו ועוד דעיקר הדבר לאסור מעשה חוה"מ לא מצינו אלא דמשמע כן קצת מהא דתניא בברייתא דלעיל ואם טחן והותיר מותר לאחר המועד משמע דאם עשה במזיד בשביל לאחר המועד הרי זה אסור ועל ד' רבינו ירוחם ז"ל קשה לי עוד כיון דכתב דלא שייך לאסור בדיעבד אלא למ"ד מלאכת חוה"מ מה"ת וא"כ אמאי כתב דאם עבר ועשה דבר האבד אחר שכוון מלאכתו מאבדין אותה ממנו הא זה ודאי לא הוי אלא מדרבנן כמש"כ הראשונים ז"ל בריש מכילתין ועל כולם קשיא לי טובא מירושלמי דשביעית דלא קנסוהו אם עבר וזרע וצ"ע:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף