קרן אורה/יבמות/צג/ב

קרן אורה יבמות צג ב

דף צ"ג ע"ב

תוס' בד"ה אלא לאו כה"ג כו'. וקשה לר"י מה לי שבתות וימים טובים משאר ימים. ע"כ פי' לתרום שלא מן המוקף. אבל הרמב"ן ז"ל כתב כיון דעיקר חלות המעשר הוא כשיבואו הפירות. ואז הוי שפיר מן המוקף. ולכאורה לפ"ז אמאי אין דבריו קיימים אפילו למ"ד אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם. דהא מודה בשמיט ואכיל דלא מפקינן מיניה. והיינו משום דכל שלא בא ליד המקבל יכול לחזור בו אפילו משבאו לעולם. אבל לאחר שבאו לידו המקח קיים ואינו יכול להוציא מידו. וא"כ הכא בתרומה אמאי לא יחול התרומה לכ"ע לאחר שיבואו הפירות דתרומה כמו הקדש הוא וכל היכא דאיתא ברשות הקדש הוא ותו לא יכול לחזור בו. וכן לענין הקדש שנחלקו הראשונים ז"ל אי חל על דבר שלא בא לעולם מטעם כמו שכתב הרמב"ם ז"ל בפכ"ה מהל' מכירה ובהלכו' ערכין ואמאי לא יחול לכ"ע דהקדש כמאן דתפיס דמי וכל היכא דאיתא בי גזא דרחמנא איתא. ואין לומר דלא מודה ר"נ אלא היכא דשמיט ואכיל דאינן בעין דלא משמע כן בדברי הראשונים ז"ל. וצ"ל דגבי הקדש נמי בעינן תפיסה דוקא. וכ"ז שהוא ברשותו לא חל ההקדש. ומ"מ צ"ע הכא אי מיירי דאמר שיהיו מעשר לכשיבואו ברשותו. א"כ הרי הוא מעשר בשבת. והיכי עביד ר' ינאי הכי וכי מותר לעשר ע"ש בכה"ג שיחול המעשר בשבת. וי"ל דבכה"ג דוקא מותר משום דא"א בע"א:

ולענין קושית התוס' ז"ל וכי איצטריך למילף מקרא כתב הריטב"א ז"ל דמצוה להפריש על דבר שבא לעולם וקמ"ל קרא דמשום עונג שבת מפריש גם על דבר שלא ב"לע:

והאי קושיא שהקשו התוס' ז"ל למה לי קרא להכי תיקשי נמי לרבי דדריש לא תסגיר עבד אל אדוניו בלוקח עבד ע"מ לשחררו. וכדמפרש רב נחמן בר יצחק דכתב ליה לכשאקחך הרי עצמך קנוי לך מעכשיו וזה הוא שטר שחרור שלו. א"כ למה לי קרא דלא תסגור כיון דמן הדין יצא לחירות. ועיין בפני יהושע בקידושין שהאריך בזה:

בד"ה מאי חזית דסמכת אהני כו'. עיין במהרש"א ז"ל שהקשה דבריהם אהדדי ממ"שכ לעיל דלא מהני ברי לי אלא משום חזקה דדייקא ומינסבא. ולפי מה שכתבו בכתובות ובב"ב סברא דדייקא ומינסבא בשם ר"ת ניחא. והריטב"א ז"ל לא ניחא ליה בהא דמנ"ל לאקשויי דילמא לא מיירי מתני' באומר ברי לי. ותי' הוא ז"ל דפריך מכל הי"ג דברים דאמתניתין דלעיל קאי. ולא הבנתי דבריו ז"ל דהא רב ששת ס"ל לעיל דלכ"ע נישאת שלא ברשות מותר' לחזור לו ולא קנסינן לה כלל דמאי הוי לה למיעבד ומאי ענין י"ג דברים לכאן. ולתי' התוס' ז"ל קשה מאי קאמר ספק ממזר הוא הא ודאי ממזר הוא. כיון דאיכא חזקה. וכן לקמן דפריך באידך בבא ספק ממזר הוא ואי אזלינן בתר חזקה לא הוי אפילו ספק ממזר דהא בחזקת היתר לשוק קיימא. ולפי דברי בעהמ"א ז"ל שפי' דרישא איירי אפילו באומר בן ניתן לי במדינת הים דהוי בחזקת איסור לשוק תיקשי ג"כ דודאי ממזר הוא. ע"כ היה נראה דרב ששת דאמר תניתוה ס"ל דתרי ותרי הוי ספיקא דאורייתא. וכבר האריכו בדברים אלו הפוסקים ראשונים ואחרונים ז"ל. והתוספות ז"ל בכמה מקומות:

גמ' ואיכא דאמרי הא לא תיבעי לך דאפי' איהי נמי מהימנא כו'. וס"ל להאי לישנא דעד אחד עדיף מדידה ואע"ג דלמאן דס"ל אין משיאין ע"פ עד אחד ועל פיה מוד' דמשיאין היינו משום דס"ל דלא תיקנו כלל להשיא ע"פ עד אחד. אבל השתא דקי"ל דמשיאין ע"פ ע"א משום דאיהי דייקא ומיבעי לן ביבמ' דשמא לא דייקא משום דרחמא ליה בזה שפיר קאמרינן כיון דאיהי מהימנא ולא חיישינן דמרחמא ליה כל שכן עד אחד דמהימן. וכתבו התוס' ז"ל לחד תירוצא דבמת בנך ואח"כ בעלך ג"כ פשיטא ליה דעד אחד נאמן כיון דנאמנת לומר מת בעלי להתיבם. ומה שאינה נאמנת לומר מת בני תחילה היינו משום דע"ז לא האמינוה רבנן לאפוקה מחזקת איסור ליבום וכי תיבעי לך יבמה לעלמא. ופי' רש"י היינו מת יבמיך או מת בעליך ואח"כ מת בנך. והקשו התוס' ז"ל וכל הראשונים ז"ל דהא היא נמי נאמנת במת בעלי ואח"כ בני ופשיטא דעד אחד מהימן. ותי' דהיא נאמנת משום דיש לה מיגו. אבל אין לומר דלא מיבעי ליה אלא במת יבמיך לחוד משום דא"כ דבמת בעליך ואח"כ בנך פשיטא ליה דעד נאמן. א"כ ה"ה במת יבמיך דהעד נאמן. וכמו שכתבו התוס' ז"ל לעיל לענין מת בנך ואח"כ בעליך דנאמן אע"ג דהיא אינה נאמנת כיון דנאמנת לומר דמת בעלי ותתייבם ולא חיישינן דמרחמא ליה ה"נ הכא כיון דנאמנת לומר מת בעלי ואח"כ בני ולא חיישינן דסניא ליה ה"ה דעד אחד נאמן אפילו היכא דהיא לא מהימנא כמו במת יבמיך אע"ג דאיהי לא מהימנא כ"כ הרא"ש ז"ל אלא על כרחך צריך לומר דהיא נאמנת משום מיגו ולא מוכח מינה לעד אחד. אבל מה שכתב הרא"ש ז"ל דפשיטא ליה דע"א אינו נאמן במת בעליך ואח"כ בנך לא הבנתי מי הכריחו לזה. ואמאי לא נימא דתרווייהו מיבעי ליה. ועוד דהא רב ששת פשיט ממתניתין דעד אחד נאמן נמי בהא. אלמא דקמיבעי ליה בהא נמי:

אבל הרמב"ן והרשב"א ז"ל כתבו כתי' קמא של התוס' ז"ל דבמת בנך ואח"כ בעליך ג"כ מיבעי ליה כיון דהיא לא מהימנא וכי דחינן בעידי הזמה לתרווייהו בבי דמתניתין דחינן הכי. ולפי שיטה זו אם נחזיר כדברי הרא"ש ז"ל. וכהא דדחי האי מרבנן להא דרבא. א"כ לא מהימן ע"א אלא במת הבעל להתייבם. אבל בכל אינך ע"א לא מהימן אפי' במת בנך ואח"כ מת בעליך ולהתירה ליבם. אבל כיון דליכא מאן דס"ל הכי דהרמב"ן והרשב"א ז"ל שפי' כן ס"ל דהלכה כרבא דע"א נאמן בכל גוונא בין להתירה ליבם בין לעלמא והרא"ש ז"ל דמחמיר בזה ס"ל במת בנך ואח"כ בעליך ג"כ נאמן דכבר איפשיטא דלמישרא ליבם לא מיבעי ליה. ומש"ה לא מייתי בש"ע פלוגתא בזה ע"ש בסי' קנ"ח. וכן משמע מהא דאמר רבא ק"ו לאיסור כרת התרת לאיסור לאו לא כל שכן. משמע דלא מיבעי לן אלא באיסור לאו היינו למישרי לעלמא. וכן מהא דאמר ההוא מרבנן ע"א נמי זימנין דסניא ליה כו' משמע דלא פליגי אלא ביבמה לשוק ומשום דסניא ליה. אבל ביבמה ליבם לא פליגי כלל. ולכ"ע נאמן. ועי' בט"ז סי' הנ"ל שהאריך בדברי הרא"ש ז"ל בזה. ובדברי המגי' שם ע"ש באורך ובירושלמי במתניתין אמרינן במאי קיימינן אי בעד אחד ש"מ ע"א נאמן ביבמה ואי בב' עדים הוי פליגא על רב דאמר רב נישאת ע"פ שני עדים אפי' דהוא אתי אמרינן ליה לית את משום דבירושלמי מוקמינן למילתא דרב כדס"ד מעיקרא בד' פ"ט לעיל אע"ג דמחכו עלה במערבא מ"מ בירושלמי משמע דס"ל הכי דנגד שנים אפי' בא הבעל אין שומעין לו. כמבואר שם דף נ"ד. ומה שפי' הק"ע דמתניתין דאמרו לה מת בעליך ואח"כ בנך פליגא על רב אינו נראה דהא לא קאמר רב אלא דביאת הבעל אינו מכחיש העדים. אבל הכא דלא מכחשי אהדדי אלא בקדימת מיתת הבעל על הבן או איפכא זה וודאי לא שייכא להא דרב כלל. אלא צ"ל דקאי על סיפא דמתניתין אם נתקדשה לאחר ואחר כך בא בעלה דמותרת לחזור לו. ואי בשני עדים פליגא על רב. ומירושלמי הזה משמ' דמספקא להו ג"כ בע"א אי נאמן אפי' להתיר ליבם ע"ש:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף