קרן אורה/יבמות/יט/ב

קרן אורה יבמות יט ב

דף י"ט ע"ב

תוס' בד"ה ר"ש אומר ביאתה כו'. וא"כ אכתי צרתה בזיקה היא ע"ש מה שתי' בשם הר"י ז"ל. ובירושלמי בשמעתין איתא בהדיא דאית תנויי תני לר"ש שתיהם אסורות משום זיקה ע"ש. וי"ל דהירושלמי לשיטתו דס"ל דמאמר לרבנן קונה במקצת מה"ת. וה"ה זקוקה לר"ש. א"כ שפיר אסורה גם צרתה. כיון דבעלת הזיקה אסורה לו מה"ת הוי' צרתה צרת ערוה. אבל לדידן דקי"ל דזיקה ומאמר מדרבנן הם לא מסתבר שתיאסר צרתה מחמת הקנין שיש לה מדרבנן כיון דהקנין הזה ג"כ הוא צד היתר ומשני הצדדין היא מותרת:

בד"ה חלץ לבעלת מאמר כו'. ובדעתי הי' נראה לתרץ דהיינו טעמא דלא נפטרה צרה משום דחליצת הזקוקה לא אלימא לפטור את הכנוסה. ומצאתי להרשב"א ז"ל שכ' סברא זו ומיושב בזה קושית מהרש"א ז"ל דתני חלץ ולא תני ייבם משום דע"י יבום שפיר נפטר' צרתה. ויתיישב בזה עוד הא דלא מותיב לר' אושעיא מהא דנקט במציעתא או שנולד לו אח ואח"כ כנסה ומת. ומאי אירי' כנסה אפילו לא כנסה נמי דהא מציעתא רבותא לר"ש היא. ולפי הנ"ל ניחא משום דתני בד' ר"ש מייבם לאיזו מהן שירצה או חולץ לאיזה מהן שירצה. וזה דוקא אי כנסה כבר. ומ"מ אין סברא זו מוכרחת ע"ש בדברי הרשב"א ז"ל:

תוס' בד"ה גמרינן מביאה דיבמה דאע"ג דמאמר מדרבנן כו'. נראה דלא מסתבר להו להתוספות ז"ל למימר דס"ל דמאמר קונה קצת מה"ת כשיטת הירושלמי. חדא דמשיטת הש"ס דילן משמע דמאמר אינו אלא מדרבנן. ועוד דאי מאמר מה"ת ע"כ מולקחה לו לאשה ילפינן לה כדאיתא בירושלמי. א"כ מהיכא תיתי לחלק בין ביאה למאמר. וכי היכי דביאה קונה בע"כ ה"ה מאמר. ועוד נראה דרבי ע"כ ס"ל דמאמר מדרבנן. דהא קרא דולקחה לו לאשה דריש לו לאסור צרות ועריות. ואם כן מנ"ל למילף למאמר. אלא דלפ"ז תיקשי לר"ש דמספקא ליה אי מאמר קונה וגומר. וע"כ היינו משום דדריש ולקחה לו לאשה היינו מאמר כמבואר בירושלמי להדיא וא"כ מנ"ל לאסור צרות דמלצרור לא מצי למילף דהא איצטריך להיכא שנעשו צרות זו לזו לא יהא לך ליקוחין אפילו באחת מהן ומדרש' דרבי מולקחה לו לאשה. הא איצטריך ליה למילף דמאמר קני. ואי יליף מולקחה א"כ מאי מספקא ליה במאמר אי קונה וגומר. כיון דלית לן קרא יתירא. וכבר כתבתי לעיל בריש מכילתין דהרמב"ם ז"ל יליף לאסור צרות מקרא אחרינא ולפ"ז א"ש. ובירושלמי פ' ר"ג איתא. נמי להך פלוגתא דרבי ורבנן במאמר. ומשמע קצת דמן התורה נמי פליגי. וכן משמע מהא דר"ש לא פליג ארישא דלא הספיק לעשות מאמר דהא לר"ש ודאי מאמר מה"ת היא אם קונה דהא אפילו גומר מספק ואפילו הכי משמע דברישא מודה דהראשונה יוצאת משום אשת אחיו שלא היה בעולמו. והיינו משום דס"ל כחכמים דאין קונה בע"כ:

גמ' מ"ט שבוש דרבנן כו'. ויבמה עדיין יבומין הראשונים עליה כו' ותיבעי חליצה כו'. יש לדקדק היכי ס"ד למימר דבעיא גם כן חליצה. אם כן יבמה שנפלה פ"א ליבום אם נפלה לפני אח שלישי היכי מצי ליבומי דהא יש עליה זיקת שני יבמין. כיון דזיקה הראשונה ג"כ ישנה עדיין מדבעי חליצה. ולכאורה אי נימא דבעיא חליצה אפילו אם מת השני ויש לו בנים צריכה חליצה מן השלישי מחמת יבומין הראשונים דאי ע"י מיתה שריא לעלמא ע"י גט נמי תשתרי. אלא ודאי צריכה חליצה בכל גוונא. וא"כ יש עליה זיקת שני יבמים ואמאי שריא ליבום אצל השלישי. וכ"ת ה"נ דתיאס' פעם ב'. א"כ למה לי קרא דלצרור לצרת צרה. הא בלא"ה אסורה צרת צרה. משו' צרה גופא דהוי כערוה מחמ' זיקת שני יבמים ואפי' חליצה לא בעי' אי נימא דמה"ת היא כדאמרינן לקמן בפ' ד' אחין. וי"ל דמ"ד לעיל דצרת צרה מלצרור ולא לצור נפקא ס"ל דאשת שני מתים לאו דאורייתא. ומאן דס"ל אשת שני מתים דאורייתא ס"ל באמת דצרת צרה לא בעיא קרא. וכבר דקדקתי לעיל באמת למה לא בעיא קרא לצרת צרה דאי משום דכבר נאסרה עליו בנפילה ראשונה כיון דהשתא נופלת לפניו מזיקת אחיו השני. ואין בזה משום דרכיה דרכי נועם ולרבנן דס"ל דלאיסורא עדיין יש עליה יבומים הראשונים א"ש. אבל לר"ש מא"ל. וי"ל דר"ש נמי מודה בכה"ג דהיו בעולם בשעה שנאסרה עליו דעדיין יבומים הראשונים עליה מויבמה. וכן נראה דאל"ה מאי דריש ר"ש מקרא דויבמה. דלהא דרבי לעיל ליכא למימר כמ"ש לעיל, דר"ש לא דריש לדרשא דאיצטריך ליה ולקחה למאמר. ואי לבע"כ ליכתב רחמנא ויבם. אלא ע"כ דריש ליה ליבומים הראשונים היכא שהי' בעולם. ודוקא הכא שבא ומצאה בהיתר ס"ל דלא חיישינן ליבומים הראשונים:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף