קרן אורה/זבחים/יח/ב

קרן אורה זבחים יח ב

דף י"ח ע"ב

תוס' בד"ה מסולקין הא דתניא בתמיד נשחט וכן הוא לקמן במכילתין (דף ל"ה) מדו כמדתו היינו למצוה ולמאי דס"ד דבין מסולקין היינו קצרים מתחילתן ובין מרושלין היינו ארוכים כשרים א"ש דמדו כמדתו אינו אלא למצוה אבל לשמואל דאמר קצרים מתחילתן עבודתו פסולה וארוכים כשרה. יש לדקדק מ"ש כיון דמחד קרא נפקא מדו כמדתו שלא יחסר ושלא יותיר ומ"ש דהותיר אינו אלא למצוה וחסרון מעכב וי"ל דס"ל לשמואל דיתר כמאן דליתיה ונהי דלכתחילה בעינן כמדתו אבל ליכא למיפסל משום יתור בגדים אבל חסרון מיפסיל משום מחו"ב. ורב ס"ל דיתר נמי כמאן דאיתיה והוי יתור בגדים ולדידיה מדו כמדתו בתרווייהו לעיכובא בין חסר בין יתר או י"ל דמודה רב דתחילת עשייתן צריך שיעשה כמדתו ודווקא בדיעבד הוא דכשר אם סילקו ע"י אבנט למידתו. ועיין לקמן (דף ל"ה) בתוס' בד"ה והתניא מדו כמדתו שכ' דהך פירכא למ"ד אבנט מיגז גייז היינו לרב דלשמואל אפשר לסלקו ע"י אבנט. ואין זה מוכרח דלשמואל נמי מסולקים אפילו ע"י אבנט לכתחילה אסור כמו מרושלין ושפיר פריך היכי עביד עבודה וכמו שחקים דלכתחילה מצוה בחדשים כדאמרינן לקמן. וראיתי מי שכתב דפסולין וכשרים דהכא אבגדים קאי. והאריך בזה דברייתא אחריתי היא וזה אינו מהא דאמר אלא לרב קשיא ודו"ק:

שם גמרא מרושלין שלא סילקן תנאי היא דחדא מרבי בעלת ה' וחדא ממעט. מאן דממעט ס"ל כמאן דאיתיה ולא מיקרי בת ד' כנפות ופטורה ומאן דמרבי ס"ל כמאן דליתיה ומ"מ בת ד' היא והיתר כמאן דליתיה ונהי דאי לאו אשר תכסה הא אמרינן ד' ולא ה' כדאיתמר בברייתא מ"מ מהאי טעמא איתרבי דיש בכלל ה' ד' דיתר כמאן דליתיה. ומסיק דלכ"ע כמאן דאיתיה ושאני הכא דכ' אשר תכסה. וי"ל דלהאי דיחויא ס"ל דאי כמאן דליתיה לא הוי צריך קרא לרבויי דלא אימעיט מד' כנפות כסותך. ומוכח משמעתין דמאן דמרבי בעלת ה' היינו לתלות בו בד' כנפות אבל לא בכל כנפיו דאי לחייבו בכל כנפיו קאמר מאי קאמר דס"ל כמאן דליתיה. אדרבה כמאן דאיתיה הוא וחייב בכל כנפיו וד' כנפות כסותך אתי למעוטי שלא יפחות מד' אבל יותר לא אימעיט וצריך לעשות בכמה כנפים שיש בו. אלא וודאי זה אינו דיותר מד' ציצית לא עבדינן וכדכתיב גדילים כו' על ד' כנפות כסותך. ואשר תכסה בה אתי לרבויי דאפילו יש יותר מד' מ"מ תעשה על ד' מהן וד' הצ"ק ז"ל אינן מובנים. ובמנחות סוף פ' הקומץ אמרינן דמאי איכא בין ת"ק דאמר ארבעתן מצוה אחת הם לר"י דאמר ארבעתן ד' מצות טלית בעלת ה' איכא בינייהו דלת"ק אינו נותן אלא בד' כנפות דכן היא מצותה ולא יותר ואפילו יש לה כנפים הרבה ולר"י דאמר כל כנף מצוה לעצמו הוא צריך לעשות בכל הכנפים כן פירש"י ז"ל. ולפ"ז יש לדקדק מנלן לר' ירמיה דמאן דמרבי בעלת חמש הוא משום דס"ל כמאן דליתיה דמי דילמא הך ברייתא אתיא כר' ישמעאל דבעלת ה' איתרבי לכל הכנפות ולא אימעיט אלא פחות מד'. והיותר קשה דמשמע דאתי לסיועי לשמואל דס"ל מרושלין כשירים והיינו כהך ברייתא דמרבי בעלת חמש משום דיתר כמאן דליתיה דמי. והרי שמואל ס"ל במנחות שם כר"י וא"כ ליכא סייעתא מהא דאיתרבי בעלת חמש כיון דלכל הכנפים איתרבי. והיה נראה לפרש הא דאיכא בינייהו בעלת ה' איפכא דלת"ק דס"ל דמצוה אחת היא לעשות ד' ציצית בעלת ה' ג"כ חייבת לעשות ד' ציצית. אבל לר"י דס"ל דד' מצות הם והחיוב הוא על כל כנף בעלת ה' פטורה כיון דאיכא חמש כנפות והמצוה לא נאמרה אלא בד' כנפות. ור' ירמיה בעי למימר דאפילו לר"י חייבת דיתר כמאן דליתיה דמי והוי כמו בת ד' כנפות ודחי הש"ס דכ"ע כמאן דאיתא ושאני הכא דכתיב אשר תכסה בה והיינו לת"ק דר"י אבל לר"י פטורה כיון דכמאן דאיתיה דמי והתורה לא חייבה אלא בד' כנפות. והבה"ז ז"ל הקשה מנלן דהני תרתי ברייתא פליגי דילמא לא פליגי והא דאמר ד' ולא ה' היינו דאינו עושה בכל ה' וכמו שפי' הרא"ש ז"ל ד' הספרי ובאמת דברי הספרי לא משמע כפי' הרא"ש ז"ל דתני יצאו בעלת חמש כו' משמע דהבגד פטור. וכדאמר שם אוציא אני את אלו ולא אוציא כרים וכסתות כו' משמע דאלו יצאו לגמרי אבל מה שקיים בזה ד' היש מראשונים שפסקו דבעלת ה' פטורה לגמרי אין זה מספיק כיון דרב שישא דהוא אמורא ס"ל לחיובא כדאמר בסוף הקומץ רבה האי מאן דבצריה לגלימיה כו' שויה בעלת ה' וכן רבה בר אהינא דלפירש"י ז"ל ת"ק ור"י ס"ל דבעלת ה' חייבת ולפי מה שפי' ת"ק ס"ל דחייב, ועי' בש"ע א"ח (סי' י') ובד' האחרונים ז"ל שם:

וראיתי בתוסי"ט ז"ל פ"ג דמנחות שכתב דלא איתמר בגמרא מנלן דד' ציצית מעכבות זה את זה. ונראה דהא דאמרינן התם בגמרא אהך מתניתי' מ"ט הויה כתיב בהו קאי אכל הנך דמתניתין דבכולהו כתיב הויה. וכן מבואר בילקוט שלח ע"ש:

ואחרי העיון מצאתי בהגהת מיימוני פ"ג מה' ציצית דהרא"ם ז"ל מפרש מימרא דרב שישא להיפוך דשויה בעלת ה' ופטורה. וכן הא דאיכא בינייהו בעלת ה' ג"כ להיפוך דלת"ק פטורה ולר' ישמעאל חייבת וצ"ל דסברתו היא דלת"ק דמצוה אחת היא אין להוסיף עליהם ואי בעלת ה' היא פטורה לגמרי ולר"י דכל כנף מצוה לחוד היא בעלת ה' איתרבי ג"כ לכל כנפים ועי' בספר יראים עמוד היראה:

שם גמרא בגדים שנא' בהם בד כו' יש מהן למצוה כו' ופירש רש"י ז"ל חדשים למצוה דלאו ממשמעותא דקרא נפקא אלא משום דבעינן לנוי משמע דמקרא דלכבוד ולתפארת ילפינן ליה שיהיו חדשים ולעיל במטושטשין ומקורעין כתב רש"י ז"ל ג"כ דבעינן לכבוד ולתפארת ומ"ש דהתם עבודתו פסולה ומ"ש בשחקים דעבודתו כשרה. והתוס' ז"ל ביומא (דף י"ב) כתבו דמקרא דילבש מרבינן שחקים בדיעבד. אבל מטושטשין ומקורעין פסולין דלאו לכבוד ולתפארת הם. ולפ"ז נראה דבהני תרתי נהי דעבודה פסולה אבל מלקות ומיתה ליכא דמ"מ לאו מחו"ב הם. ועי' משנל"מ ז"ל בפ"ב מה' תמידים הל' י' באורך בזה:

והרמב"ם ז"ל בפ"א מה' ביאת מקדש כתב דקרועי בגדים חייב מיתה דומיא דפרועי ראש כדכ' ראשיכם אל תפרעו ובגדיכם לא תפרומו אבל עבודתו כשרה. וכן חשיב ליה בה' סנהדרין לקרוע בגדים בהדי הנך לאוין שיש בהם מיתה בידי שמים. וקשה מהא דתנא הכא דבגדיו מקורעין עבודתו פסולה. וכ"כ הרמב"ם ז"ל גופיה בפ"ח מה' כלי המקדש ואמאי כתב בפ"א הנ"ל דקרוע בגדים עבודתו כשרה. וע"כ צ"ל דזה שכ' בפ"א הנ"ל דקרוע בגדים עבודתו כשרה היינו שאינו קרוע אלא קרע אחד כדרך שקורעין על המתים וכמש"כ שם הל' ט"ו ובכה"ג ליכא אלא לאו ומיתה אבל עבודתו כשרה. אבל מקורעין דברייתא היינו שנתרבו בה קרעים כדרך הבגדים הבלואים בכי האי עבודתו פסולה משום דלאו בגד הוא כלל או משום דאינן לכבוד ולתפארת דהוי לעיכובא ג"כ ומלקות ומיתה פשיטא דאית ביה מכש"כ מקרוע בגדים בקרע אחד. ולולי דברי הרמב"ם ז"ל שכ' דקרוע בגדים אינו מחלל עבודה הייתי אומר דקרוע בגדים בכלל מחו"ב. וכדמשמע בברייתא דחשיב כל הני דהוי מחוסר או יתר. ובתוספתא דמנחות פ"א לא חשיב מטושטשין ובתלמודין דחשיב מטושטשין צ"ל ג"כ דהוי כמחו"ב וא"כ איכא מלקות ומיתה בכולהו וא"ש בזה דלא חשיב קרוע בגדים בכלל הנך דבמיתה וכמו שדקדק התוי"ט ז"ל בסנהדרין סוף פ' הנשרפין משום דבכלל מחו"ב הוא. אבל להרמב"ם ז"ל ע"כ קרוע בגדים לאו היינו מחו"ב קשה אמאי לא חשיב ליה התם וכמו שהקשה התוסי"ט ז"ל. אבל מקורן של ד' הרמב"ם ז"ל הוא בת"כ פרשה שמיני בקרא דבגדיכם לא תפרומו ולא תמותו ומכלל לאו אתה שומע הן הרי דנא' בפרום בגדים מיתה לעצמו ולאו בכלל מחו"ב הוא ועי' כ"מ ז"ל שם. ומ"מ תמיה לי על נושאי כליו ז"ל שלא העירו בזה ולחלק בין מקורעים דהכא לקרוע בגדים דבמקורעים עבודתו פסולה וקרוע בגדים עבודתו כשרה:

שם תוס' בד"ה ואימא עמרא כו'. עי' תוס' יומא (דף ע"א) ובתוס"י שם באריכות יותר ובירושלמי פ"ט דכלאים בהא דתנן התם דאין כשר לעבודה אלא צמר ופשתים:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף