קרבן העדה/שבת/יד/ד

קרבן העדה שבת יד ד

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

מתני' מטבל כדרכו. מאכלו ופתו בחומץ:

לא יסוך יין וחומץ. דאין אדם סך אותן אלא לרפואה:

אבל לא שמן ורד. שדמיו יקרים ואינו מצוי ומוכחא מילתא דלרפואה עביד:

שכן דרכן לסוך בחול. בלא מכה:

גמ' ואת אמר הכין. שלא יגמע בהן את החומץ משום דלרפואה קעביד משמע דחומץ מעלי לשיניים:

בחומצן של פירות היא מתני'. חומץ של שאר פירות הוא טוב לשיניים וקרא איירי בחומץ יין א"נ קיוהא דפירי כגון יין שלא נתבשל כל צרכו בענביו יפה לשיניים וקרא איירי בחומץ ממש הבא מיין טוב:

ואפי' תימר כמתני'. לעולם כפשטא אתיא מתני' בחומץ ממש:

טב לבישתא. כשיש מכה מסי ומרפא המכה:

וביש לטבתא. אם אין שם מכה צומח הבשר והשיניים נרפין ומתרחקין זה מזה:

לא יהא מגמע חומץ ופולט. דמוכחא דלרפואה היא:

ופריך מתני' אמרה וכו'. וקשיא מתני' אברייתא:

מה הוא כדון. מאי הוה עלה:

או כרבי אתיא ברייתא ומתני' כחכמים:

ה"ג או כד"ה במגמע חומץ אחר טיבולו. וה"פ ברייתא בלאחר טיבולו איירי ואז משיב החומץ את הנפש כדלקמן:

הכוסס חיטי תרומה לוקה. אע"ג דלא אכלן כדרך אכילתן חייב דמ"מ נהנה ואינן מזיקין אותו לאפוקי הכוסס שעורים דפטור דמזיקין ליה:

הכוסס. כל דבר שהוא שלא כדרך אכילתו קרי ליה כוסס:

משלם קרן ואינו משלם את החומש. דאיש כי יאכל כתיב פרט למזיק את עצמו:

משלם קרן וחומש. וסובר נמי דלוקין ור"י כרבי סבירא ליה:

אחר טיבולו. אחר שאכל דבר מטובל בחומץ חייב שאז מיישב את הנפש:

ולא מן השפה ולפנים. הן השיניים ואפ"ה אסור כל שניכר שהוא לרפואה:

ה"ג ר' זעירא לא אמר כן אלא ר"ז וכו'. וכ"ה במסכת עכו"ם:

כל שהוא מן החלל. בחלל הגוף ושיניים לאו בכלל החלל הן:

מעלין עצם של ראש. שכפל בשבת:

בנות אזנים בשבת. גידי אזנים פעמים שיורדין למטה ומתפרקים הלחיים וצריך להעלותן ויש סכנה בדבר:

עין שמרדה. שרוצה לצאת כאדם שמורד ויוצא:

גבות ידים וגבות רגלים. מכה שע"ג היד וע"ג הרגל סכנה ומחללין עליה השבת אע"פ שאינה של חלל:

ההן סימוקא. האי אדמימות שבעינים סכנה:

לוקטין לו. לחולי סימוקא עוקץ של עקרב שזו היא רפואתו:

ההן תמרא. ליתן יין ע"ג העין בחוץ מותר דאמרי' לרחיצה בעלמא עביד אבל בתוך העין אסור דמוכח דלרפואה קעביד:

רוק תפל. שלא טעם כלום משניער משנתו:

אסור ליתן (אפי') על גבי העין. דמוכחא מילתא דלרפואה דלרחיצה מאיס להכי נקט רוק תפל לפי שהוא חזק ומרפא:

מינה את שמע. מכאן אתה למד דאף לחזזית והיא גרב האמור בתורה אסור לרפאותו בשבת:

הדא אורדענה. הוא צפרדע והוא מין חולי המתהוה בבשר כמו מכה וכן קורין אותה בלע"ז:

סכנה. ומותר לרפאותו בשבת:

עכשמוניתה. מין חולי:

גומרתא. מין חולי ועל שם שאותו חולי שורף כגחלים קורא אותו גומרתא:

נותנין עליה חמץ בפסח לרפואה. לפי שיש בה סכנה:

ההן בלעה. שבלע שרץ במים ששתה מותר להוציאו בשבת:

דלא כן. דאל"כ אלא דאסור להוציא בלעו:

מה בין קוץ וכו'. א"כ למה התירו להוציא קוץ מה בין קוץ לבלע:

ההן דעיינה. אם בלע העין דבר מה אם מותר להוציאו שאלו לר' ירמיה:

אמר להו הא רבי בא לפניכם צאו ושאלו ליה:

שאלון. לר' בא והתיר:

אמר. להם רבי ירמיה אף אני מתיר:

ציפדונה. חולי השיניים:

רבי יוחנן מטתיה כן. פי' רבי יוחנן חש בצפדונה:

והוה. מתרפא מאת בת של שר אחד שבטבריא:

בערובת'. בערב שבת סמוך לערב הלך אצלה א"ל אם צריך לעשות רפואה גם למחר:

אמרה ליה לא. שאינו צריך עוד לעסוק ברפואה:

ואין. ואם תהא צריך לה קח גרעינין דתמרים שנשרף חציין באש:

ואית דאמרין. ויש אומרים:

דניקלבס. גרעינין של פירי ששמה ניקלבס:

ועור דשערין. קליפה שעורים:

וצואה יבשה של קטן:

שחוק. ישחוק כל אלה יחד:

וטפול. וידבקום:

ולא תימר. ולא תגלי רפואה זו לפני שום אדם:

למחר. נכנס רבי יוחנן לבית המדרש ודרש רפואה זו ברבים:

אית דאמרין. איכא דאמרי שחנקה נפשה מהצער שנתגלה רפואתו זו ואיכא דאמרי שנתגיירה לפי שסברה שאף רבי יוחנן יקבץ ממון מרפואה זו והוא לא עשה כן אלא גילה הדבר לכל ישראל אמרה ראויה אומה זו לידבק בה:

כל שהוא מן השפה ולפנים. אפילו שיניים כמכה של חלל דמי:

אם היה עכו"ם רופא אומן מתרפאין הימנו אפי' מכה של חלל:

קילוס. מין חולי והורו ליה ר"י ור"ח לשחוק כריסין וליתנן לתוך יין ישן ולשתותו ולא יסכן בעצמו להמתין עד למוצאי שבת:

בר ברי'. דריב"ל:

הוה ליה בלע. מעלוקה או מעצם:

אתא. בא אדם אחד ולחש ליה ונתרפא:

כד נפיק. כשיצא זה שלחש:

אמר ליה. ריב"ל לזה שלחש מאי לחשתא ליה לבן בני:

אמר ליה. דבר זה:

אמר ליה. ריב"ל טוב היה לו לבן בנו שימות ולא יהנה מדבר זה השם של טומאה זו:

והוות ליה כן. שלא נהנה מהשם אלא מת:

כשגגה שיצא מלפני השליט. כן הדבר הזה שיצאה מפי ריב"ל:

הביא לי עלים סתם. שאמר לו סתם הביא לי עלים והביא לו משל עכו"ם מהו:

נשמעינה מן הדא. כמו תא שמע:

צמרמורין. חולי הקדחת ותאב לשתות והביאו לו מים מן זכרות של עכו"ם ששמה דורי ולא שתה והביאו לרבי יונה ושתה:

ה"ג ולא שתה אייתין לרבי יונה ואישתי אמר רבי מנא וכו':

אלו ידע רבי יונה. מנין היו המים ודאי שלא היה שותה אותן אלא לפי שלא ידע שתה וא"כ ליכא למיפשט להיתרא אי א"ל סתם דהן מותרים ולחומרא נמי ליכא למיפשט דלמא שאני ר' יונה שהיה מחמיר על עצמו:

מתני' אמרה כן. מברייתא שמעינן דאין מתרפאין מגילוי עריות:

ותני כן. דתנינן בבריית':

הותר מכלל שבת. הותר לחלל שבת:

הותר מכלל שבת ולא להתרפאות. כלומר מהו הותר מכלל שבת ודאי להתרפות קאמר ובגילוי עריות אפילו להתרפאות אסור:

לא סוף דבר לאו דוקא גילוי עריות ממש אלא אפילו איסור המביא לידי ג"ע כגון לשמוע את קולם אסור:

כהדא. כהא אדם אחד אהב אשה בימיו של ר"א:

וסכן. ונפל לחולי שיש בו סכנה מחמת אהבתה:

אתון. ושאלו לר"א מהו שתהא עוברת לפניו אותה האשה ויחיה:

א"ל ימות. ולא תעשו כן לעבור לפניו ערוה:

מהו שיהא מותר לה להשמיע קולם לפניו כדי שיחיה:

מה הוות. מה היתה האשה ההיא אשר אהב אם פנויה או אשת איש:

פליגי בה רבי יעקב בר אידי ור"י בר נחמן:

מאן דאמר אשת איש ניחא. דקאמר ר"א שימות ולא תהא עוברת לפניו:

ומאן דאמר וכו'. כלומר אלא למאן דאמר פנויה היתה קשיא דהא איש אחד ששמו בר כיחא אהב אשה אחת בימיו של ר"א והתיר ר"א להעבירה לפניו וע"כ לומר כאן בפנויה וכאן באשת איש וקשיא למאן דאמר דאפילו בפנייה אסור ר"א:

ומשני ואפילו תימר וכו'. דלמא לעולם כאן וכאן בפנויה והא דאסור:

תיפתר שנתן האיש ההוא עיניו בה כשהיתה אשת איש. ומשום לתא דאשת איש אסר לי' רבי אליעזר:

אית דבעי מימר. איכא דאמרי לכך אסר ר"א אפילו בפנויה שהיתה אשה גדולה ולעולם לא תינשא לו ואע"ג דהיתה פנויה היה איסור שיראנה שהרי לעולם לא ישאנה דנימא שיראנה שמא יקדשנה והלכך אסר ליה ר"א:

מתניתא אמרה כן. ממתני' שמעינן שאין מתרפאין משפיכת דמים ואין צריכין לדרבי יוחנן דלעיל:

דתנינן תמן. באהלות פ"ז:

יצא רובו. של ולד ומשיצא רוב ראשו שהוא משתצא פדחתו אין נוגעין בו דברישא קתני אשה המקשה לילד ומסוכנת החיה פושטת ידה ומוציאה הולד איברים איברים קמ"ל בסיפא דמשיצא רובו ה"ל כילוד:

שאין דוחין נפש. הולד מפני נפש האשה:

לא סוף דבר. לאו דוקא בשאמר לו הרוג פלוני באם לאו אהרגך שאסור להרוג חברו אלא אפילו א"ל גזול את פלוני ובאם לאו אהרגך אסור לגוזלו דחזקה אין אדם מעמיד עצמו על ממונו ויבוא לידי שפיכת דמים והלכך נקט גזול ולא נקט גנוב דגזלה מדעת בעלים היא וחייבינן משא"כ בגניבה:

מהו להציל נפש של גדול בנפשו של קטן. קטן הרודף אחר גדול מי אמרינן דרודף צריך התראה וקטן לאו בר התראה הוא או א"צ התראה:

שאין דוחין נפש מפני נפש. אע"ג דקטן רודף הוא אפ"ה אין מצילין האשה בגופו של קטן:

שנייא היא. שאני התם גבי קטן אין אתה יודע אם האשה רודפת אחר הקטן או שהקטן רודף האשה הלכך אסור להרוג הקטן משא"כ כשהקטן רודף מיבעיא לן:

אני מביא ראיה. כדלקמן:

עד שמת בן דמה. ולא נעשית לו הרפואה:

ופורץ גדר. עובר על דברי חכמים ישכנו נחש כדלקמן:

ופריך ולא נחש נשכו. והיה יכול להתרפאות ולהנצל ע"י זה ולחויא דרבנן נמי לא ניחוש שאלו נשכו היה יכול להתרפאות ולחיות:

ומה הוה ליה. לדמה למימר מאי ראיה היתה לו מקרא להתיר:

וחי בהם. ולא שימות בהם אין לך דבר העומד בפני פיקוח נפש:

דלא כן. דאם לא כן דדוקא לרפואה הוא דקעביד א"כ צריך אתה לומר שאין העני סך בשמן ורד בשאין צריך לרפואה וכי מי נתן לעני שמן ורד לסוך ולא סך דודאי כשיש לו אף הוא סך והא דאינו סך בו תמיד לפי שאין לו:

חכים רבי לבר פדי'. מכיר אתה לבר פדי' שאחה אומר הלכה בשמו שמא המגידים לך משקרים ומייתי לה הכא משום הך דבתריה דא"ר זעירא לרבי בא אהא דאמר בסמוך הלכה כרבי שמעון אם מכיר הוא לרב:

א"ל ר' יוחנן אמרו משמו והוא ודאי אינו משקר:

הדרן עלך פרק שמונה שרצים

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הלכה קודמת · הלכה הבאה >מעבר לתחילת הדף