קרבן העדה/ביצה/א/ג

קרבן העדה ביצה א ג

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

מתני' השוחט חיה ועוף. הבא לישחט חיה ועוף ונמלך בב"ד כיצד יעשה:

בש"א. בית דין מורין לו שישחוט לכתחילה ויחפור בדקר נעוץ:

דקר. יתד שנועצים בארץ:

שאפר כירה מוכן הוא. לא קאי אמלתייהו דב"ש וב"ה אלא מלתא באנפי נפשה היא וה"ק ואפר כירה מוכן הוא וא"צ הזמנה דדעתיה עילויה:

גמ' שהותר מכלל בישול ביום טוב. מתוך שהותר בישול לצורך הותר נמי שלא לצורך:

לוקה. דלא אמרינן מתוך וכו':

שהותר מכלל חרישה בי"ט. אי מזדמני ליה צפור וחיה לשחוט ואם היה מבקש אחר עפר ינגב הדם או יטשטש ע"י מים ולא יקיים מצות כיסוי וגם אין יכול לקפלו וליטלו מותר לחפור לכסות בו דמן ובברייתא תניא דהחורש בי"ט חייב ובבבלי בפסחים דף מ"ד מביא הברייתא:

לא הותרה חרישה כדרכה. אף כשהתירו לו חרישה לכיסוי ביו"ט לא התירו אלא ע"י שינוי ואינו אלא שבות בעלמא משא"כ בישול כדרכו מותר הלכך אמרינן מתוך:

דר"ש היא. מתני' אתיא כר"ש דאף אם היה לו דקר נעוץ מ"מ גומא קעביד בי"ט אלא ודאי דס"ל כר"ש:

דר' שמעון אמר מלאכה שאין צריך לגופה. כגון הכא שא"צ לחרישה ולא לגומא אלא לעפרה אינו חייב עליה ואע"ג דמדרבנן אוסר ר"ש מ"מ משום שמחת י"ט התירו:

אתה אמרת דבר זה. דמתני' כר"ש:

וזה. השוחט חיה ועוף ביו"ט וכו':

אחד מהם נאמר כ"ג. הן דהא אי ר"מ כר"י ס"ל דמלאכה שא"צ לגופה לכ"ע חייבין עליה ע"כ לומר דלא פליגי ב"ש וב"ה בדבר זה דלר"י הכל אסור לדבריך שאתה אומר דכחרישה ממש היא חפירת דקר ולא הותרה חרישה מעולם בי"ט:

אלא ר"מ ור"ש אמרו דבר אחד. ע"כ לומר דר"מ ור"ש תרווייהו סברי דמלאכה שא"צ לגופה לכ"ע פטור עליה וב"ש וב"ה בשמחת י"ט פליגי:

לא כן סברנן מימר. לא כן א"ר יוחנן בפ' במה מדליקין (דף י' ע"א) גבי המכבה את הנר דר"י פוטר בכולן חוץ מן הפתילה וא"ר יוחנן רבי יוסי ור"ש אמרו דבר אחד דטעמא דר' יוסי מפני שיש לו צורך בגוף הפתילה ולדבריך הל"ל דשלשתם אמרו דבר אחד:

אלא מילי דצריכין לרבנן וכו'. מאי דמיבעיא לרבנן והיינו ר' יוחנן דמיבעיא ליה הך בעיא דבסמוך בקצירת העשבים פשיטא לכם דהא גם בחופר לכסות פסיק רישיה הוא ואפ"ה מתיר ר' שמי אליבא דר"ש ומאי דפשיטא לרבנן דטעמא דמתני' דביצה משום דחרישה כלאחר יד היא מספקא לכון דה"ל לב"ה להתיר אפי' לחפור:

קצר לצורך עשבים. כלומר פשיטא אם קצר לצורך עשבים שחייב משום קוצר ואינו חייב משום שהוא מיפה את הקרקע כיון דא"צ לגופה שאין כונתו בקצירת העשבים לייפות הקרקע כי אם ליהנות מן העשבים:

לא צורכה. לא מיבעיא לן אלא בקוצר לייפות הקרקע אם הוא חייב משום קוצר דה"ל פסיק רישיה שא"א לייפות הקרקע אם לא בקצירה ומודה ר"ש דחייב ומשום מייפה את הקרקע שהיא תולדה דחורש או לא מחייב אלא משום חורש ולא משום קוצר דאף בפסיק רישיה פליג ר"ש:

ואפילו תימר דר"ש. כלומר הא דקמיבעיא לן לר"ש אם מודה בפסיק רישיה או לא אבל לרבנן דר"ש דסוברים מלאכה שא"צ לגופה חייב עליה ודאי אפי' נתכוון לקצירת עשבים חייב אתרווייהו דהא מ"מ קצר וגם מיפה את הקרקע:

מיליהון דרבנן. הא דר' חייא בשם ר"י:

ה"ג מסייעין לרבי שמי דלעיל דאמר דלר"ש אפילו פסיק רישיה פטור:

לגופו. אם לאכול הדג סחטו ממשקה שצף עליו והנבלע בו מותר לכתחילה דלאו מפרק הוא הואיל ולאו למשקין הוא צריך:

אם להוציא ציר. שהוא צריך למימיו חייב חטאת:

ואפילו תימר דר"ש היא. הא ודאי כר"ש אמר ר"י למילתיה דלרבנן אפי' לגופו חייב דאע"ג דאין צריך למימיו מ"מ הרי סחט והוציא ציר:

זאת אומרת. מדאיצטרך לאשמועינן דמותר לכסות באפר כירה ש"מ דשאר צרכיו לדברי הרשות אסור לעשות באפר כירה דאל"כ לישמעי' בדבר הרשות וכ"ש בכיסוי דמצוה היא:

אבל אם הכינו. מעי"ט לכל צרכיו:

ה"ג מכסין בו צואה ומצוה ואתיא כהאי דאר"ש דדרש ר' אחא וכו' :

צואה. הכניסו לכסות בו צואה:

איתפלגון. פליגי בה:

יש הכן לצואה. מהני הכנה שיהא מותר לכסות בו צואה:

וחורנה. ואידך:

ויכסה בו את הכוי. אם איתא דיש עפר מוכן לכל צרכי אדם צ"ל יכסה לכסות בו הכוי אלמה תנן בביכורים כוי אין שוחטין אותו בי"ט ואם שחטו אין מכסין את דמו דשמא חיה וצריך כיסוי והוא אינו יכול לכסותו בי"ט משום איסור טלטול עפר:

כוי. ספק חיה ספק בהמה:

א"ל כוי דרך בני אדם לטעות בו. שיאמרו מדהתירו רבנן לטרוח בי"ט לכסות דמו ודאי חיה הוא ויבואו לאכול חלבו א"נ יבואו להתיר לחפור בדקר ולכסות:

א"ל אם אומר את כן. שיאמרו מדהתירו רבנן לטלטל העפר יסברו שהוא ככיסוי הדם ממש א"כ אפי' בכיסוי צואה יבואו לטעות ויאמרו שאם אין לו עפר לכסות בו צואה מותר לחפור בדקר לכסותו כמו כיסוי הדם:

מכסין בו. דם צפור וחיה. ל"א אכוי קאי דמכסין בו:

לשעבר. בשכבר שחט מכסה בעפר זו שהכניס:

בבא לישאל בתחילה. קודם ששחט מה יעשה אם ישחוט או לא אוסרין אותו אע"ג שיש לו עפר זו שהכניס לטוח גגו:

מפני שהוא ספק. ואיכא למילף מק"ו דאין מכסין וכדמסיק:

ומה אם מילה שודאו דוחה שבת. דכתיב ביום השמיני ימול ביום אפי' בשב':

אין ספיקה דוחה י"ט. כדתנן בפר"א דמילה נולד ביה"ש נימול לט' לספק תשיעי בין השמשות של ע"ש נימול לעשרה חל י"ט להיות אחר אותו שבת שהוא עשירי נימול לי"א משום דמילה שלא בזמנה לא דחיא דנפקא לן מהוא לבדו הוא ולא מכשיריו לבדו ולא מילה שלא בזמנה:

ופריך ומותר לשחוט בשבת. בתמיה א"כ מאי קאמר שאין וודאו דוחה שבת הא ליכא כיסוי כלל בשבת:

אמר לה להא דמשני בשוחט לחולה בסתם ולא אמרה משמיה דר' יוחנן אבל ר"י ברבי בון אמרה משמיה דר"י:

בשוחט לחולה. שיש בו סכנה:

א"ל. לר' יוסי והרי תקיעת שופר בגבולין יוכיח דתנן בר"ה פ"ד במקדש היו תוקעין אבל לא במדינה:

ופריך מה ספק יש שם. בתקיעת שופר בגבולין ביום טוב דאע"ג דעבדינן שני ימים ר"ה מספק מ"מ בתקיעה ליכא איסורא ממה נפשך דאם חול הוא מותר לתקוע ואם יו"ט הוא מדאורייתא מותר לתקוע:

באנדרוגינס שתוקע. ביו"ט והוא ספק איש ספק אשה ואשה פטורה מתקיעת שופר ואסורה לתקוע:

ותני כן. ותניא נמי הכי בברייתא דאנדרוגינוס תוקע:

מוציא את מינו. אנדרוגינוס כמותו דאי בתר זכרות אזלת שניהם חייבין ואי בתר נקבות אזלת שניהם פטורים:

טומטום אינו מוציא לא את מינו. טומטום אחר כמותו שאם נקרעו שמא ימצא זה שתקע נקבה חבירו הוא זכר:

בעי. פריך אם תשובת חכמים לר' יוסי היתה מן אנדרוגינס וכי אפירכא זו יהא ר' חייא שונה שאין תשובה לדברי רבי יוסי לדבריך שאנדרוגינס תוקע לכתחלה תשובה מעלייתא היא אלא ודאי דאנדרוגינס אינו תוקע אלא בדיעבד אם תקע יצא א"כ ליכא תשובה לר' יוסי:

שהיה ר"ח הגדול אומר שאין לו שום תשובה. להשיב עליהם וזה דר"י חדא מינייהו:

ה"ג מה אם מילה שאין ספיקה דוחה י"ט שאין ודאו דוחה לילי י"ט. דאפילו מילה שלא בזמנה דוקא ביום:

וקמת וכו'. וקם הדבר כמו דקמיבעיא לר"ח הגדול במה היתה התשובה של החכמים לר' יוסי:

וקשת בידיהון. דלא ידע והתשובה כן מיבעיא לרבנן בתראי דהיינו לר' יוסה וכדמסיק דלר' יוסה אנדרוגינס לאו יוכיח הוא:

ע"ד דרבי אחא. דאמר תשובת חכמים מאנדרוגינס צ"ל דסובר אנדרוגינס תוקע לכתחילה:

ע"ד דר"י. דאמר דלאו תשובה מעלייתא היא צ"ל דסובר דאנדרוגינס אינו מוציא את מינו אלא בדיעבד:

הדא דאת אמר. לא אמרן דמותר לכסות באפר כירה דוקא באפר שהוסק מעי"ט דמאתמול דעתיה עילויה לכל מילי:

אבל באפר שהוסק בי"ט. דליכא למימר דעתיה עילויה מאתמול אסור:

מוטב שיטול מאפר שהוסק בי"ט. דאינו אלא איסור מוקצה שהוא מדרבנן:

ואל יחפור בדקר ויכסה. דאית ביה איסורא דאורייתא:

חברייא אמרין. דלכך מותר לחפור בדקר אף ע"ג דמלאכה היא מותר דאתי עשה דכיסוי הדם ודחי לא תעשה די"ט דלא תעשה כל מלאכה:

דו. כמו דהוא:

אע"פ שאינה כתובה בצידה. סמוך לה ניחא דאף ע"ג דאין עשה דכיסוי הדם כתיב אצל ל"ת די"ט דחי אותה:

ע"ד דר' יוסי. אלא לר"י דהוא אמר כל שאין העשה כתובה סמוך לל"ת אינה דוחה אותה מ"ט התירו במלאכה בי"ט לצורך הכיסוי:

ומשני מכיון שהתחיל. במצות שחיטה אומרים לו שיגמור המצוה ויכסה דהא מיהת עשה היא ודחיא הל"ת אע"פ שאינה כתובה בצידה:

קערה שחקקה קוף. בי"ט מהו שיהא מותר להשתמש מי הוי מוקצה או לא:

קוף. אפ"א בלע"ז:

איתפלגון. פליגי בה ר"ז ור"ה חד אמר אסור ואידך אמר מותר:

נעשה כמוקצה שיבש. בשבת ולא ידע בו ואפ"ה אסור ה"ה קערה נמי אסורה:

נעשה כטבל שתקנו בשוגג. דתניא אם תקנו מתוקן:

מהו להשתמש ע"ג. המקום שעמדה שם הקערה ונעשית גומא מי אמרינן דה"ל כבנין שנעשה בשבת ואסור או לא:

ופשיט כך אנו אומרים. לעולם אסור להשתמש ע"ג קרקע דלמא אתי לאשויי גומות:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הלכה קודמת · הלכה הבאה >מעבר לתחילת הדף