קובץ הערות/עט
|
< הקודם · הבא > |
א[עריכה]
כתב בשו"ת הרשב"א ח"ג סי' קי"א (נעתק לעיל בסוף התשובות וז"ל כך נראה לי באמת דעדי קדושין אין צריכין דרישה וחקירה דהשתא מיהא לאו אדיני נפשות קא מסהדי מה שאין כן אף לדעת ר' עקיבא בעדי מיתה דהיא אסורה לכל והבא עלי' במיתה והשתא שריא לה עפ"י עד זה לעלמא וכלישנא ממש דאמרינן התם: ומר סבר כיון דשרינן א"א לעלמא כדיני נפשות דמיא ואע"ג דבקידושין אפשר דאתי לדיני נפשות מ"מ השתא מיהא לאו בנפשות קמסהדי. ואפי' למה שאתה אומר (ר"ל לדעת השואל) דעדי קדושין צריכין דו"ח מפני שיש בעדותן צד לדיני נפשות הי' באפשר לומר לך השתא מיהא מותרת לזה ואע"ג דמחייבי לאחרינא דהא אסורה בעדותם לכו"ע אבל אין סוקלין על ידם עד שנחקור ונדרוש את העדים [ר"ל שהיה אפשר לומר שנאמינן בלא דו"ח לאיסורא ולא לקטלא שהרי יש לנו כיוצא בזה בפרק האומר דגרסינן התם וכו' באומר קדשתי את בתי מהו לסקול על ידו רב אמר אין סוקלין ורב אסי אמר סוקלין ואמר רב אסי מודינא באומרת נתקדשתי שתי שאין סוקלין. ומ"מ נראה ודאי דלכו"ע בעדות נשים מקודשת וסוקלין דלכולהו מילי הימוני מהימני וכולהו סוגיות דגמ' ודאי משמע דלא בעינן דו"ח בעדי קדושין וגיטין ולפיכך ישנן בבי"ד הדיוטות וכו' ותדע לך דתנן ג' גיטין פסולין ואם נשאת הולד כשר וחד מינייהו אין בו זמן. וכן לגבי קדושין וכו' אלמא גו"ק ליתנייהו בדו"ח דאף הם כדיני ממונות דבדידהו נמי איכא נעילת דלת וכו' עכ"ל: והנה מ"ש הרשב"א לחלק בין להתיר בין לאסור צ"ע להבין טעם החילוק דגם בעדי מיתה י"ל השתא מיהא לאו בנפשות קמסהדי כמו בקדושין וצ"ע. ומה שלכאורה נראין דברי הרשב"א סותרין זא"ז דבתחלת דבריו כתב דעדי מיתה וה"ה ודאי לעדי גירושין כדיני נפשות דמיין ואח"כ הביא ראי' מגט שאין בו זמן דא"ל דו"ח גם בגט וא"כ ה"ה לעדי מיתת הבעל צ"ל דבתחלה כתב לחלק בדאורייתא דעדי מיתה לא דמי לעדי קדושין ואח"כ כתב מתקנת חכמים משום נעילת דלת גם עדי גיטין אינן צריכין דו"ח. אבל הא קשיא כיון דכתב דאינו אלא מדרבנן משום נעילת דלת האיך כתב למעלה דסוקלין על ידיהם וצ"ע:
ב[עריכה]
ובדעת הרשב"א נראה דעת תוס' מכות (דף ו') ד"ה שמואל אמר הלכה כר"י קשה האיך מצינו ידינו ורגלינו כשנותנין גט שיש במעמד קרובים והי' לנו לומר דעדות הכשרים בטל והאי דומיא דד"נ דשרינן א"א שיש בה מיתת בי"ד עכ"ל וצריך להבין מה שלא הקשו אלא מגיטין ולא מקדושין. ומבואר דעתם כהרשב"א לחלק בין להתיר ובין לאסור. אמנם הרא"ש שם הק' גם מקדושין וזה דלא כהרשב"א [ועיין בתשו' רעק"א סי' צ"ד]: ובר"ן פ' מי שאחזו הביא מתוספתא: אחד אומר בפני נתיחדה שחרית וא' אומר בפני נתיחדה ערבית זה הי' מעשה לפני חכמים ואמרו אין מצטרפין. וכ' הר"ן ע"ז ואע"ג דלגבי ממון קיי"ל דהלואה אחר הלואה מצטרפין. לגבי אישות דשייך בדיני נפשות בבת אחת בעינן להו עכ"ל. וזה כהרא"ש דגם בקידושין הוי ד"נ. והגרעק"א הק' דל"ל משום דהוי כדיני נפשות ת"ל משום דבעינן שני עדים לקיום הדבר בקידושין ואין שייך בזה צירוף כיון דכל מעשה בפ"ע לא חיילא עכ"ד. ונראה שהר"ן מפרש להתוספתא אפי' היכא שכל אחד מהן אומר בפני ובפני עוד אחד נתיחדה מ"מ אינו נאמן אף שלדברי כל אחד מהן חלו הקידושין שהיו בפני שנים וע"כ הוצרך הר"ן לפרש הטעם משום דהוי כדיני נפשות. אבל קשה דמ"ש מכל האיסורין דע"א נאמן בחלב ודם אף דאיכא בהו מלקות דהוי ג"כ דיני נפשות כמש"כ הרמב"ם דע"א אומר חלב הוא ואכל אח"כ עפ"י שנים לוקה משום דהאיסור בע"א יוחזק. וה"נ כיון דמצד דשב"ע דהוי כממון עידי צירוף נאמנין וממילא הוחזק האיסור ואם נאמר שהר"ן חולק על הרמב"ם וס"ל דגם בחלב אינו לוקה בכה"ג כיון דעיקר העדות היא עפ"י ע"א ומ"מ נאמן על האיסור גרידא א"כ ה"נ נאמנים לאיסורא ולא נאמנים לחייב מיתה וכמש"כ הרשב"א לדעת השואל. ועוד קשה לדברי הר"ן דל"ל קרא דדבר דבר מממון דאין ע"א נאמן בדשב"ע ת"ל דהוי כדיני נפשות [עיין בנתיבות סי' ל"ו]:
ג[עריכה]
ולדעת תוס' הנ"ל ל"ק מה שהקשינו על הר"ן דנימא פלגינן נאמנותם שיהיו נאמנין בעדות גט להתיר את האיסור ולא לפוטרה ממיתה דזה א"א שתהא מותרת להינשא ותתחייב מיתה על ביאתה וע"כ כיון שנאמנין להתירה ממילא פטורה ממיתה וע"כ אין נאמנין כלל ואפי' לדעת הרא"ש שהק' גם מעדי קידושין מ"מ אין להקשות שיהיו נאמנין לאוסרה ולא לחייב מיתה דזה אינו שייך אלא לענין בירור אבל הרא"ש דאיירי לענין עדי קיום א"א לומר שיחולו הקידושין לחצאין לאיסור גרידא ולא לחיוב מיתה וע"כ שפיר הק' הרא"ש כיון דאין כאן עדים לחיוב מיתה ממילא לא חלו הקידושין כלל גם לענין איסור גרידא דאין קידושין לחצאין [ועדיין צ"ע דלפי"ד הרמב"ם בע"א אומר חלב ואכל עפ"י שנים דלוקה. וא"כ ה"נ כיון דלענין איסור גרידא אין עדותן בטילה כשנמצא אחד מהן קא"פ ממילא תתחייב מיתה אח"כ וכיון דלענין בירור יהיו נאמנים גם על מיתה ממילא תועיל עדותם גם לקיום הדבר וק' לומר שיחלקו על הרמב"ם בזה דהא דינו מבואר בירושלמי. ולפמש"כ בש"ש דטעם הרמב"ם הוא מדינא דסוקלין ושורפין על החזקות א"ש הכא דאין זה מעצם עדותן אבל כבר נתבאר במק"א דאינו כן אלא דהוא מטעם דהיכא דהדין בתולדה לא פלגינן עדותן וכן מוכח בירושלמי דמדמי לה לנטמאת לענין כתובה [הובא לעיל בסי' כ"א וצ"ע:]
ד[עריכה]
אבל דברי הר"ן א"א לתרץ בזה דהא הר"ן קאי לענין לברורי מילתא ולא לקיום הדבר [ועיין בתשובת הנספחות להשאג"א דמשמע מדבריו שפי' ג"כ דברי הר"ן לענין בירור עיי"ש מובאה בשער אפרים סי' מ"ב] וא"כ הרי אפשר למיפלג נאמנותן שיהיו נאמנים לאיסורא ולא לקטלא. ונראה דבכה"ג אמרינן עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה ולפי"ד הראב"ד שהביא הרא"ש פ"ק דמכות ועיין תוס' פ"ק דסנהדרין] דכיון דעדי צירוף אין נאמנין לדיני נפשות ממילא בטלה עדותן גם לענין דשב"ע. אמנם כ"ז השתא דכתיב קרא דדבר דבר מממון. אבל אי לאו קרא וע"א הי' נאמן בדשב"ע כמו בשאר איסורין אז אין שייך לומר עדות שבטלה מקצתה וכו' כיון דאין כאן תור' עדות ופסולין נאמנין ככשרין [וכמש"כ הנוב"י והרעק"א לענין עדי מיתה] אלא דצ"ע אם שייך לומר בכה"ג עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה. ומדברי הגרעק"א בשו"ת שהק' אהא דפריך בגמ' וכי מאחר דתם קטלינן לי' מועד היכי משכח"ל דהא משכח"ל בעידי צירוף דלענין ממון הן כשירין ולמיתת השור אין נאמנין. ואי נימא דבכה"ג עדות שבטלה מקצתה וכו' אין מקום לקושיתו:
 |
הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה |