קובץ הערות/עד
|
< הקודם · הבא > |
א[עריכה]
דף (ק"א) פירש"י בהא דהכה שניהן בב"א דהיינו בהכאה אחת במקל אחד ומשמע מזה דבשתי הכאות הוי התראת ספק. ובס"פ אותו ואת בנו פירש. הרים שתי ידיו והכה זה באחת וזה באחת וצ"ע:
ב[עריכה]
דף (ק"ג) סנדל של ע"א לא תחלוץ ואם חלצה חליצתה כשירה ופירש"י דמצות לאו ליהנות ניתנו אבל למ"ד ליהנות ניתנו חליצתה פסולה. והטעם כתב בחי' הרמב"ן דכיון דאם נפסול החליצ' לא יהנה ולא יעבור האיסו' ע"כ פסלינן החליצה. והיינו כרבא דאי עביד לא מהני היכא שיתוקן האיסור. והנה בהך כללא דאעל"מ ישנן קושיות הרבה כגון בשחיטות האסורות כמו באו"ב וחב"ע וקדשים בחוץ דנימא שלא תועיל השחיטה לטהר מידי נבילה וכן בשוחט קדשים במחשבת פיגול [ובזה י"ל דאין האיסור על השחיטה אלא על המחשבה]. וי"ל דאעל"מ אין הכונה על המעשה עצמה שכבר נעשית וא"א לבטלה אלא על חלות הדין היוצא מהמעשה וא"כ ל"ש לומר אעל"מ אלא היכא שהאיסור הוא ג"כ על חלות הדין כמו באונס שגירש דאין הקפידא על מעשה הגירושין אלא שלא תתגרש ממנו דלו תהי' לאשה אמר רחמנא וכן בקדושי אלמנה לכ"ג ובמפריש תרומה מן הרעה על היפה בכולן האיסור וקפידת התורה שלא יחול הדין. אבל בשחיטות האסורות האיסור הוא על מעשה השחיטה ולא על היתר השחיטה ואילו יצוייר היתר שחיטה בלא מעשה שחיטה אין בזה איסור. דלא תשחטו כתיב באו"ב. ומה"ט מותר לשחוט בהמה מעוברת אף למ"ד עובר לאו ירך אמו משום דלהך מ"ד ליכא מעשה שחיטה על הולד אלא היתר כמש"כ בעל המאור חולין (ע"ד) [ועיין בלשון הרמב"ם פי"ב משחיטה ובפי' הרא"ש רפ"ב דפרה. נ']. ואף דבשחיטה שאינה מטהרת ליכא איסורא ה"ט דבכה"ג אין זו שחיטה אלא נחירה אבל בשחיטה כשרה האיסור הוא על מעשה השחיטה ולא על ההכשר היוצא מהשחיטה. אמנם באונס שגירש אילו הי' אפשר לגרש אשה בלא גט ג"כ איכא איסורא דולא יוכל לשלחה. דהא דאעל"מ הוא משום דאמר רחמנא לא תעביד וא"כ הכל תלוי באיזה דבר אמר רחמנא לא תעביד דאם האיסור הוא על עשיית המעשה בזה לא שייך לא מהני דהמעשה א"א להתבטל ובחלות הדין לא אמר רחמנא לא תעביד. ומשה"ק תוס' בשוחט את הפסח על החמץ נימא אעל"מ. התם אין האיסור על מעשה השחיטה אלא על הכשר הקרבן שישנו בשחיטה דהרי גם זורק ומקטיר על החמץ איתרבו לאיסורא. והא דפריך בגמ' גבי שינוי בגזילה נימא אעל"מ והיינו שלא תועיל הגזילה לקנות קצת קניני הגזילה שיש להגזלן ע"י גזילתו כמו שפירש במשובב נתיבות אף דהתם האיסור הוא על המעשה הגזילה גרידא דהא עובר בלא תגזול גם על גזילת קרקע [כמבואר ברש"י שופטים בלאו דלא תסיג גבול] דלא קנה בה שום קנין. צ"ל דבזה שקנה קניני גזילה זה גופא הוי גזילה נוספת ויש איסור נוסף במטלטלין יותר מגזילת קרקע ועל האיסור הנוסף הזה הוא דפריך נימא אעל"מ. ואף דאכתי יהא אסור משום גוף המעשה דלא גרעי מטלטלין אפי' נימא בהו אעל"מ מקרקע. מ"מ ז"פ דהיכא דיש שני איסורין בדבר ובאחד ל"ש אעל"מ מ"מ אכתי לא מהני משום השני אי שייך בו אעל"מ. אלא דלפי"ז קשה סברת רבא דאף דלא מהני מ"מ לקי משום דעבר אמימרא דרחמנא. וכיון דכל האיסור הוא על חלות הדין וא"כ היכא דלא מהני הלא לא נעשה שום איסור כלל ולמה לקי ובאמת זוהי הוכחת אביי וצ"ע:
ג[עריכה]
אבל אכתי תיקשי ממחשב' פיגול דאיכא לאו דלא יחשב ומבואר ברמב"ם פי"ח מפסוהמ"ק דהאיסור הוא משום שפוסל את הקרבן כמו מטיל מום. וא"כ אמאי לא פריך בגמ' מזה דנימא אעל"מ. וקו' זו שמעתי מכ' רבינו בעל ח"ח (שליט"א) [זצ"ל]. וי"ל עוד דל"ש לא מהני על חלות הדין אלא היכא שהאדם הוא הפועל את חלות הדין כגון בקנינין והקדש ותרומה דבכל אלו הדין חל ע"י דעת האדם. דמשו"ה ביכולתו להטיל בהן תנאי ושיור ולקבוע זמן אבל היכא שהדין חל מאליו ע"י המעשה כגון בשחיטה המתרת הבהמה שאין ההיתר מכח דעת האדם אלא מעשה השחיטה היא המתרת וע"כ אינו יכול להטיל תנאי ושיור בשחיטה ולא לקבוע זמן. בכה"ג לא אמרינן אעל"מ. וזה נכלל במש"כ תוס' לענין צורם אוזן בכור דלא אמרינן בי' אעל"מ משום דגם מום הנעשה מאליו מתיר והיינו דמזה מוכח שהמעשה בעצמה היא המתרת ולא האדם. וא"כ ה"נ לענין פיגול דפסול הקרבן נעשה מאליו ע"י מחשבת חוץ לזמנו ואין האדם הפוסל ואם יחשב חוץ לזמנו ולא ירצה שיפסול הקרבן מ"מ פסול הקרבן בע"כ. ובכה"ג לא אמרינן אעל"מ. אלא דיש לדון בשחיטת קדשים דבעינן כונה להתיר כמבואר פ"ב דחולין ולכאורה בזה האדם הוא המכשיר אבל מ"מ אין נראה לומר כן שיוכל השוחט קדשים להטיל תנאי בשחיטתו וע"כ שאין ההיתר מכח השוחט אלא השחיטה היא המתרת אף דבעינן כונתו לזה:
ד[עריכה]
ובגמ' שם השתא דשנינן כל הני שינויי מאי איכא בין אביי לרבא. והק' בתוס' דאיכא בינייהו היכי דגלי קרא דלא מהני דלאביי לא לקי ולרבא לקי משום דעבר אמימרא דרחמנא. ולכאורה הא דאמר אביי דאי לא מהני אמאי לקי היינו דלא עבר בלאו כלל כיון דלא מהני אבל היכא דגלי קרא דלא מהני ומ"מ איכא לאו למה לא ילקה לאביי כמו לרבא ואין לומר דכיון דלא מהני הוי לאו שאין בו מעשה דא"כ גם לרבא נמי לא לילקי דאטו נחלקו אביי ורבא בדין לאו שאין בו מעשה. ולפי"ז קו' תוס' אינה מובנת ומוכח שדעת תוס' לפרש דהוכחת אביי הוא ממלקות גרידא ומודה אביי דלאו איכא אפי' היכא דלא מהני אלא דלא לקי וא"כ אפי' היכא דגלי קרא דלא מהני מ"מ לא לקי והוכרחו תוס' לפרש כן דאל"כ תיקשי מה מוכיח אביי דמהני מדעבר אלאו הא חזינן היכא דגלי קרא דלא מהני ומ"מ עבר בלאו אלמא דשייך לאו אפי' היכא דלא מהני אבל אי נימא דהוכחת אביי הוא רק ממלקות א"ש דגם היכא דגלי קרא דלא מהני לא לקי לאביי. אבל קשה דאי נימא דבכה"ג הוי לאו שאין בו מעשה מ"ט דרבא וצ"ע:
 |
הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה |