קובץ הערות/סא
|
< הקודם · הבא > |
א[עריכה]
דף פ"ג המסכך גפנו על תבואות חבירו. כתבו בתוס' דכיון דאא"א דשא"ש אין כאן כלאים והכל מותר. וזה נגד המפורש בירושלמי דשלו אסור וכן פסק הרמב"ם וע"כ צ"ל בדעת תוס' דיש איזו ראי' דגמ' דידן פליג בהא אירושלמי אף דזה צ"ע דא"כ הי"ל לתוס' להביא את המקור לזה ויש לעיין ממתני' פ"ג דמכות (כ"א) דאיכא איסור לזרוע כלאים בשביעית. ובגמ' מוקי לה כר"ע. ובפ"ז דכלאים סובר ר"ע דבשביעית לא נתקדש דאין אדם מקדש דשא"ש. [ועי"ש בציון ירושלים על גליון הירושלמי] וע"כ דאף דאינו נאסר אסור לזרוע ולדברי התוס' הא אין כאן שם כלאים ולמה אסור לזרוע וכן קשה ממתני' ספ"ד דכלאים דשלו ושל חבירו מצטרפין לחמשה גפנים להיות כרם ומבואר שם בר"ש מירושלמי דקאי אפי' למ"ד אא"א דשא"ש ולשי' תוס' תיקשי כיון דאין כלאים למה יצטרפו [ושמא לענין צירוף לעשות שם כרם שאני נ'.] ואפשר דלדעת תוס' נפרש מתני' דוקא למ"ד א"א דשא"ש דלא כהירושלמי:
ב[עריכה]
ובעיקר הך דינא דאא"א דשא"ש בכלאים כתב הר"ש דגזה"כ וילפינן לה בירושלמי מקרא ולפי"ז המחלוקת בכלאים אינה שייכא כלל להא דפליגי בס"פ השוחט אי אדם אוסר דשא"ש בע"ז. וק' דבירושלמי שם איפליגו אם נעבד של אחרים אסור ותלי לה בהא דאיפליגו גבי כלאים ואי נימא דגבי כלאים פליגי בדרשא דקראי אין זה שייך לנעבד. ואפשר דס"ל להר"ש דגמ' דידן פליג בזה אירושלמי דבס"פ השוחט דפליגי אמוראי אם אדם אוסר דשא"ש לא מייתי בגמ' פלוגתא דתנאי בכלאים ומוכרח מזה דהא דפליגי בכלאים אינו שייך למה שנחלקו לענין ע"ז וכן כתב להדיא בס' האשכול שלהי הל' שחיטה עיי"ש. ולשי' תוס' כאן דפלוגתא דכלאים שייכא לפלוגתא דע"ז תשאר הקושיא אמאי לא מייתי בגמ' ס"פ השוחט הך דכלאים. וכבר הק' כן בס' המכריע חיו"ד. והר"ש כתב דלא דמי ע"ז לכלאים דאינו שלו לא שמי' תקרובת ודבריו צ"ב. ונראה כונתו דבתקרובת ע"ז האיסור הוא ע"י היחוד שהדבר מיוחד לע"ז וע"י יחוד באינו שלו לא נעשה הדבר מיוחד לע"ז שהרי הבעלים לא ישמעו ליחודו וה"ט דבעשה בו מעשה מהני לחד מ"ד דהמעשה א"א לבטלה מהמציאות אבל גבי כלאים אף דבעינן ניחותא אבל זה אינו אלא כמו תנאי להאיסור והאיסור הוא ע"י הערבוביא הנעשה מאליו וגם כלאים שגדלו מאליהן אם ראה אח"כ וניחא לי' בקיומן נאסרין. והחילוק הזה י"ל גם לדעת תוס' דמ"ד גבי ע"ז אא"א דשא"ש לא תיקשי לי' מת"ק דס"ל גבי כלאים דא"א דשא"ש. אבל איפכא ק' למ"ד גבי ע"ז א"א דשא"ש ע"י מעשה תיקשי ממ"ד גבי כלאים אא"א דשא"ש אף דהוי ע"י מעשה. וי"ל כנ"ל דיחוד שנעשה ע"י מעשה א"א לבטלו וכיון שהדבר מיוחד לע"ז ממילא אסור אבל גבי כלאים כיון דבעינן ניחותא לא מהני ניחותא בשל אחרים דלאו כל כמיני':
ג[עריכה]
ובס"פ השוחט פירש"י דכשהגביהה קנאה ונעשית שלו ובתוס' כתבו ואין נראה דהא גזל ולא נתייאשו הבעלים אין הגזלן יכול להקדיש. ולדעת רש"י י"ל דלא דמי הקדש לאיסור ע"ז דהקדש הוי כמכירה דמה מכר ראשון לשני כל זכות שתבוא לידו וצריך לזה דין בעלים אבל בע"ז א"ל שיהא בעלים ממש כמו במכירה. וראי' מהא דאיכא מ"ד כיון דקניא לי' לכפרה כדידי' דמי ויכול לאוסרה ואילו לענין מכירה המוכר עולתו לא עשה כלום דלא הוי שלו. וכן ממ"ד דע"י מעשה אוסר דשא"ש ואילו לענין מכירה לא יוכל למכור דשא"ש אף ע"י מעשה. וכן מוכח עוד מסוגי' דע"ז כיון דפלחו ישראל לעגל גלו דעתייהו דניחא להו בע"ז ולהכי נאסרו האשירות ע"י הכנענים יעו"ש ואלו בקנינים כה"ג פשוט שא"י להקנות דשא"ש אם לא מדין שליחות והתם לא שייך שליחות כלל מכמה טעמים:
ד[עריכה]
ולדברי הירושלמי דשלו נאסר מקשין מ"ש מבב"ח דהיכא דאחד אינו נאסר גם השני מותר כגון במבשל נבילה בחלב. ואפש"ל דבאמת אין חילוק בין בב"ח לכלאי הכרם. אלא ההבדל הוא בין שני הדינין דאין אדם אוסר דשא"ש ואאחע"א. דהנה מדברי הרמב"ם בנקודה הנפלאה פ"ג דכריתות מבואר דהא דאאחע"א. אין הכונה בחלות האיסור גרידא. אלא שאין שם האיסור חל כלל. שהרי כתב שם בנבילה בחלב דמותר גם בהנאה. ומותר לבשלו בתחילה. דאין עליו שם בב"ח כלל. וכן מבואר ברש"י פ"ג דשבועות (דכ"ד) דהיכא דאאחע"א אין השם השני חל כלל. וה"ט דאיסור מוסיף דכיון דבכה"ג ע"כ השם השני חל לגבי מי שלא נאסר עליו. ממילא אסור גם למי שנאסר עליו. ואינו מטעם מיגו עיישה"ט [וזה דלא כקצת אחרונים דאיסורא מיהא איכא גם היכא דאאחע"א] וכיון דלא חל כלל שם בב"ח משו"ה שניהן מותרין. וה"ה בכלאי הכרם אילו משכח"ל בכה"ג שאין אחד מהן נאסר משום דאאחע"א. היו שניהן מותרין. וגם הי' מותר לזרוע בתחילה [כמו בבב"ח דמותר לבשלן] דאין עליהן שם כלאים כלל. אבל בדינא דאא"א דשא"ש. ודאי שם כלאים חל עליהן אלא דאינו יכול לאסור דשא"ש. אבל שלו נאסר וגם אסור לזרוע בתחילה [כמו שהוכחנו לעיל ממתני' דמכות]. וגם בבב"ח אילו הי' הדין דאא"א דשא"ש. הי' השני נאסר וגם הי' אסור לבשל בתחילה:
 |
הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה |