קובץ הערות/מט

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

קובץ הערות מט

א

כתב הרמב"ם פ"א מאיסורי ביאה האנוס פטור מכלום וכו' בד"א כשנאנס הנבעל אבל הבועל אין לו אונס שאין קישוי אלא לדעת עכ"ל. וז"ל המ"מ שם וי"מ שאם אמרו לו עכו"ם לבוא על הערוה ואם לאו שיהרגו אותו ובא עליה מומת על ידה לפי שאין קישוי אלא לדעת וזה דעת רבינו עכ"ל וכן הוא בחידושי הרמב"ן ר"פ הבא על יבמתו אשר דברי המ"מ לקוחים משם עיי"ש. והנה השיטה הזאת תמוה לכאורה דמה בכך שאין קישוי אלא לדעת מ"מ כיון שאמרו לו שאם לא יתקשה יהרג והוא מוכרח להתקשות מפני פחד מיתה הרי הוא אנוס גמור וראוי להיות פטור ממיתה:

ב

ובתוס' יומא (דפ"ב) ז"ל והקש' בשאלתות מהא דאמר רבא בריש פ' הבא על יבמתו אין אונס בערוה לפי שאין קישוי אלא לדעת וא"כ אונס בדידיה מי איכא דקאמר אף גילוי עריות יהרג ואל יעבור והא לאו אונס הוא אלא רצון כיון שאין קישוי אלא לדעת ותירץ משכחת לה להתרפאות כי ההיא דס"פ בן סורר ומורה באדם אחד שנתן עיניו באשה אחת והעלה לבו טינא אחריה וכו' עד ימות ואל תיבעל לו עכ"ל. וגם זה צ"ע מאי קשיא ליה להשאלתות דהא אי לאו דעריות חמורין מכל איסורי תורה הוה אמרינן גם בעריות יעבור ואל יהרג והיה מותר גם להתקשות כדי להנצל ממיתה וגם תירוצו צריך להבין דמאיזה טעם יש לחלק בין שאנסוהו עכו"ם לבין אונס חולי:

ג

והנה יש לחקור בהא דאנוס פטור מכלום אם היה אנוס מפחד מיתה וגם רצון גמור שאילו לא אנסוהו היה עושה ברצונו מי נימא כיון דאי לאו רצונו היה מותר לו לעבור שלא ליהרג א"כ המעשה מותרת ומה שברצונו לעבור על האיסור במזיד לחייבו מיתה ע"ז דכיון דהמעשה בלא הרצון מותרת אין לצרף המעשה להרצון והוי כמו נתכוין לאכול בשר חזיר ועלה בידו בשר טלה דפטור ממלקות או דילמא דלא דמי להתם דהכא באמת איכא מעשה איסור והא דפטור בשהוא אנוס היינו משום דאין לחייבו על המעשה גרידא בלא רצון אבל אם רצונו לעבור על האיסור במזיד שגם אם לא אנסוהו היה עושה ברצון עצמו ואיכא מעשה איסור וגם רצון שפיר יש לחייבו מיתה שהאונס אינו פטור אלא שצריך רצונו כדי שיתחייב אבל במקום שיש רצון אין האונס פוטרו:

ד

ונראה לדעת השאלתות והרמב"ם שזוהי כונת רבא דאין אונס לערוה לפי שאין קישוי אלא לדעת והיינו דקים להו לרז"ל שא"א בשום אופן להתקשות אם לא שיהיה לו רצון לבעול במזיד להנאתו דאם אין ברצונו לבעול להנאתו אלא כדי להנצל ממיתה לא היה יכול להתקשות דכן הוא חוק הטבע וכיון דחזינן שהוא מקושה ע"כ מוכח שיש לו רצון גמור לביאה וגם אם לא אנסוהו היה בועל במזיד להנאתו ומשו"ה חייב מיתה דאין האונס פוטרו היכא שיש לו רצון גמור לעשות המעשה:

ה

ובזה י"ל בפירוש קושית השאלתות דס"ל לדבר פשוט דהא דמותר לעבור בכל התורה במקום פיקו"נ הוא דוקא לעבור באונס בלא רצון דעשית המעשה גרידא התירה תורה מפני פיקו"נ וממילא לא נעשה איסור כלל כיון שמותר לו לעשות אבל אם עושה ברצון גמור שגם אילו לא אנסוהו היה עובר במזיד בכה"ג אסור לו לעשות המעשה גם אם ינצל עי"ז ממיתה דמ"מ ישאר האיסור עליו שעבר במזיד דדוקא היכא שע"י הדחיה לא יהא נעשה איסור שרי לעבור משום פיקו"נ אבל במקום שישאר האיסור גם לאחר הדחיה אסור לעבור אפילו אם ינצל עי"ז ממיתה דלא התירה תורה לעשות דבר איסור מפני פיקו"נ אלא דבמקום פיקו"נ ליכא איסור כלל אבל אם יהא נמצא שעשה איסור גם לאחר הדחיה באמת אסור לעבור והכא שמתקשה ברצון עצמו לבעול להנאתו וע"ז ליכא אונס דלא שייך לאנוס אדם שיהא לו רצון גמור גם בלא האונס דזה א"א דאין שייך לאנוס אלא לעשות המעשה אבל לא משכחת לה כלל לאונסו שיהא לו רצון לעשות וא"כ ישאר האיסור עליו שהיה ברצונו לעבור במזיד דאפילו נתכוין לאכול בשר חזיר ועלה בידו בשר טלה צריך כפרה מדאורייתא כמבואר בקידושין (דפ"א) דיליף לה מקרא עיי"ש וכ"ש הכא ובכה"ג היכא שיהא איסור גם לאחר הדחיה לא שרי לעבור גם בלאו חומרא דעריות:

ו

ותירץ בשאלתות דמשכחת לה להתרפאות וצריך להבין ההבדל בין אונס חולי לבין אנסוהו עכו"ם ונראה פירושו דהעכו"ם לא יוכלו לאונסו אלא לעשות המעשה אבל א"א להם בשום אופן לאונסו שיהא לו רצון ועל רצון עצמו שיש לו ליכא אונס כלל אבל במקום אונס חולי חל האונס גם על הרצון גופיה דבזה שיבעול למלאות תאותו זוהי רפואתו להנצל ממיתה ואי לאו חומרא דעריות היה מותר לו לבעול בכה"ג מפני פיקו"נ ומשו"ה איצטריך לאשמועינן דאפילו בכה"ג יהרג ואל יעבור מפני חומרא דעריות:

ז

ועיין בפ' הניזקין בסוגיא דקמצא ובר קמצא שדי ביה מומא סבור רבנן לאקרוביה אמר להו ר' זכריה בן אבקולס יאמרו בעלי מומין קריבין לגבי מזבח ע"כ. והנה מאי דאיצטריך לומר הך טעמא דיאמרו דאינן אלא משום גזירה דרבנן ותיפוק ליה משום גוף האיסור דהוא לאו דאורייתא צ"ל דשלום מלכות דינו כפיקוח נפש ומדאורייתא היה מותר להקריבו והשתא קשה מה דעתו של ר' זכריה דכיון דמשום הלאו דאורייתא ניחא ליה דנדחה מפני פיקו"נ א"כ גם הגזירה דרבנן דיאמרו תהא נדחית ומאי אולמא דגזירה של דבריהן יותר מגוף האיסור דאוריית' ולפי הנ"ל י"ל דהלאו דאורייתא כיון שהוא נדחה מפני פיקו"נ לא נעשה בזה איסור כלל אבל מה שילמדו מזה דמותר להקריב בע"מ למזבח וא"כ יקריבו גם בשעה שלא יהא פיקו"נ וא"כ נמצא שיעברו על האיסור במקום שלא יהיה ההיתר של פיקו"נ:

ח

והג"ר בנציון ז"ל פלמן הגאב"ד דזגר שדי ביה נרגא בתירוץ הזה דמ"מ גם האיסור היה מה שמכשילין לדורות והוא לאו דלפני עור ג"כ צריך להיות נדחה מפני פיקו"נ ובאמת כן נראה כדבריו דאם יאנסוהו להושיט כוס יין לנזיר והנזיר רוצה לשתותו במזיד שלא במקום אונס כלל ג"כ ראוי להיות מותר לעבור ולא ליהרג דנהי דישאר האיסור על הנזיר דלגבי דידיה ליכא פיקו"נ מ"מ המושיט לו לא עבר אלא אלאו דלפ"ע והוה נדחה מפני פיקו"נ וצ"ע:

ט

ויש לפרש עוד דברי השאלתות באופן אחר והוא לפי המבואר לעיל בסימן ו' דהא דפיקו"נ דוחה לכל התורה אפשר דאינו בתורת דחיה כמו עדל"ת אלא דהוי כמו אנוס דגלי קרא דאינו חייב למסור נפשו וכיון שאין לו עצה אחרת איך להנצל ממילא הוי אנוס ורחמנא פטריה והוי כמו שתחבו לו דבר איסור בע"כ בבית הבליעה דודאי לא הותר האיסור כלל אלא דהוא פטור משום אנוס וה"נ ביעבור ואל יהרג אף שיוכל להנצל מן האיסור ע"י מסירת נפשו אבל כיון שאינו מחויב בזה הוא כאנוס גמור. וכבר נתבאר למעלה לדעת הרמב"ם היכא דאנסוהו לעבור והוא עושה ברצון עצמו שגם אילו לא אנסוהו היה עושה כן אין לפוטרו משום אנוס דהאונס אינו מתיר את האיסור כלל אלא דפטור משום חסרון רצון. אבל היכא שעושה ברצונו אף שהוא גם אנוס מ"מ יש לצרף המעשה להרצין וחייב מיתה כמזיד גמור וכיון דפיקו"נ אינו דוחה את האיסורין אלא שעושהו לאנוס ממילא היכא דאיכא רצון ליכא פטורא דאנוס וזהו טעמן של הסוברין דרשאי להחמיר על עצמו ולמסור נפשו משום דהאיסור לא הותר:

י

וכ"ז הוא באנסוהו עכו"ם לעבור דכל פטורו הוא רק משום אנוס אבל בחולה המתרפא באיסורין דכו"ע מודו דאסור לו להחמיר על עצמו דהתם אין הטעם משום אנוס דלא הוי אנוס כלל כמ"ש הרמב"ם דחולה שנתרפא בדברים האסורין לו כגון בעצי אשרה חייב מלקות ואם אנסוהו עכו"ם לעבור אף במקום שחייב למסור נפשו פטור ממלקות דהוי אנוס אלא דבחולה לכו"ע הטעם משום דחיה דפיקו"נ דוחה לכל האיסורין כמו עדל"ת ואם החולה עושה דבר האסור הצריך לו לרפואתו והוא מכוין לעשות האיסור במזיד גמור לא מפני רפואתו מ"מ א"א לצרף המעשה אל הרצון דגוף האיסור הוא נדחה מפני פיקו"נ וכמו הלובש כלאים בציצית והוא מכוין ללבוש אף שלא במקום ציצית דמ"מ אין בידו עבירת הלאו רק כמו נתכוין לאכול בשר חזיר ועלה בידו בשר טלה דצריך כפרה על מחשבתו הרעה אבל אין לצרף המעשה אל המחשבה דהרי הלאו נדחה מפני העשה ואין כאן אלא מחשבה גרידא. וזהו כונת השאלתות בתירוצו דמשכחת לה להתרפאות ר"ל דבכה"ג דהוי משום דיחוי אין המעשה מצטרפת להמחשבה ועל המחשבה גרידא לא הוה אמרינן יהרג ואל יעבור אי לאו חומרא דעריות:

יא

אלא דצ"ע דמאיזה טעם נחלק בין חולה לאנסוהו עכו"ם דבזה רשאי להחמיר על עצמו ובזה אסור דהא תרווייהו מחד קרא נפקי וחי בהם ולא שימות בהם ואם נפרש טעם החילוק דבאנסוהו איכא קידוש השם אם ימסור נפשו ובחולה ליכא קידוש השם א"כ אין זה שייך לדברי השאלתות וצ"ע:

יב

ולפי הנ"ל צריך להבין מה שטרחו הראשונים להשיב על השאלה הידועה מידיעה ובחירה והנה בודאי לא היתה כונתם להקשות דכיון דיש בחירה האיך משכחת לה ידיעה דזה לק"מ דכמו שהקב"ה יודע כל העתידות כן הוא יודע איך תהי' הבחירה אלא דהקושיא היא להיפוך דכיון דכבר יש ידיעה מוקדמת א"א שתהא אח"כ הבחירה היפוך הידיעה זו היא קושיתם. ולפי הנ"ל לכאורה גם זה ל"ק דאפילו אם נאמר כן דאחר הידיעה א"א שתהי' בחירתו היפוך הידיעה מ"מ הרי הוא עושה גם ברצון עצמו דגם אילו לא היתה הידיעה מכריחתו היה עושה ג"כ כמו שעושה עכשיו והוי כמו אונס ורצון יחד ושפיר הוי בר עונש כה"ג כנ"ל וא"כ למה טרחו הראשונים כ"כ בישוב קושיא זאת וצ"ע:

בענין ידיעה ובחירה. והג"ר לוי זצ"ל מילייקווסקי אמר. שכן מפורש בגמ' פ"ק דסוטה (ט'). שמשון בעיניו מרד. שנאמר כי היא ישרה בעיני. לפיכך נקרו פלשתים את עיניו. איני. והכתיב ואביו ואמו לא ידעו כי מה' הוא. כי אזיל. מיהא בתר ישרותיה אזיל:

---

---

שולי הגליון

---

---

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף