קובץ הערות/לג
|
< הקודם · הבא > |
בענין אין איסור חע"א. פ' ד' אחין (ל"ד) תוד"ה והוציאו בפיו חייב. פי' הקונטרס. דאיכא הכא איסור בת אחת. אכילת יוה"כ. והוצאת שבת. ואין נראה. דמה ענין זה לאיסור חע"א וכו' עיי"ש. וכונתם דבכל מקום דאמרינן אאחע"א. הוא כששני האיסורין הן על פעולה אחת. כגון באשת אח ואחות אשה. שהאיסור משניהן הוא על הביאה. וכן בחלב ונותר. האיסור הוא על האכילה. וכן בע"מ ששימש בטומאה. ששני האיסורין הן על העבודה. אבל אכילת יוהכ"פ. והוצאת שבת. האיסורין הן על פעולות חלוקות. ואף שעכשיו עשאן במעשה אחת. ע"י הבליעה. דבליעתן זו הנחתן. היינו שעשה שני פעולות במעשה אחת. אבל מ"מ הן פעולות חלוקות:
א[עריכה]
ובשו"ת בסוף ס' אבני מילואים סי"ב. העיר בשם ס' נוב"י. הא דמבואר בגמ'. טעמא דאין שבועה חלה אאיסורין. משום דמושבע ועומד מה"ס הוא. ולמה לא הוזכר טעמא. דאאחע"א. וכתב דבאמת ישנן לשני הטעמים עיי"ש. אבל אין נראה כן מדברי הר"ן. פ"ג דשבועות. שכתב לחלק. דנדרים אינן חלין על האיסורין. ושבועות חלות. מפני שחידשו חיוב קרבן עיי"ש. ולענין אין איסור חע"א. לא מהני הך דחיוב קרבן. דמה"ט אינו לא מוסיף ולא כולל. אלא חמור גרידא. ואכתי אאחע"א. ונראה מזה דבשבועה ליתא כלל להך דינא דאאחע"א. וצריך טעם למה. ונראה לפי דברי תוס' פ' השולח. (שהובא לעיל) דאיסור שבועה אינו על המעשה שנשבע עליה. אלא על חילול הדיבור. ומשו"ה לא שייך בשבועה לומר. אאחע"א. כגון בנשבע שלא יאכל נבילה. איסור נבילה הוא על מעשה האכילה. ואיסור שבועה לא על האכילה מצד עצמה. רק על חילול הדיבור אלא כיון שע"י אכילתו הוא מחלל דיבורו. ממילא אסור לאכול. והוי כמו הוצאת שבת. ואכילת יוהכ"פ. אף ששניהן נעשו ע"י הבליעה. מ"מ לא שייך בכה"ג אין איסור חע"א. ומשו"ה צריך לטעמא דאין שבועה חלה על שבועה. דמושבע ועומד מה"ס:
ב[עריכה]
ובזה נראה לבאר דברי רש"י ריש נזיר. בהא דנזירות חלה על דבר מצוה. ופריך אילימא קידושא ואבדלתא מושבע ועומד מה"ס הוא. אלא כדרבא. שבועה שאשתה. וחזר ואמר הריני נזיר. וכו' ועיי"ש ברש"י. וכי תימא מאי שנא נשבע מפי עצמו. מנשבע מהר סיני. וכו' ובתוס' שם הקשו. דמאי פריך. אדרבא משו"ה איצטריך קרא וכו'. וכונת רש"י מבוארת בדבריו. לקמן פ' שלשה מינין מ"ד. והאי דמותר בקידושא ואבדלתא. דלא חשיב הותר מכללו. משום דלא חל עליו נזירות מעולם. והותר מכללו לא חשיב. אלא היכא דחייל. ואח"כ הותר עכ"ל. וא"כ אף דאיכא קרא דנזירות חלה על דבר מצוה. היינו היכא דאיכא נזירות. אבל בקידושא ואבדלתא. ליכא נזירות כלל. ומשו"ה איצטריך לאוקי קרא. בנשבע שאשתה. והקשו בתוס' ובמאירי. דגם בזה איכא למימר מושבע ועומד ולפי הנ"ל טעם החילוק מבואר דבקידושא ואבדלתא המצוה עליו לשתות יין. אבל בנשבע לשתות. אין המצוה על השתיה אלא שצריך לשמור שלא יתחלל דיבורו. ודוגמא לזה מבואר בפוסקים החילוק בין מצות אכילת מצה למצות אכילה בשבת דלענין ברכת המוציא של מצה. אע"פ שיצא מוציא כמו בברכ' המצות. משום דהמצוה היא על האכילה. ובשבת אין המצוה על האכילה מצד עצמה אלא משום עונג שבת. ומי שמתענג מתענית מותר לו להתענות. כמו בתענית חלום. ומשו"ה אינו יכול להוציא בברכת המוציא של אכילת שבת. אלא כדין ברכת הנהנין וע"כ בנשבע לשתות יין. הנזירות חלה עליו ובקידושא ואבדלתא ליתא לנזירות כלל:
ג[עריכה]
ובאבני מילואים שם הקשה. להסוברין דנדרים חלין על האיסורין. משום דהוי איסור חפצא אאיסור גברא. א"כ גם במוקדשין על חלב. נימא נמי ה"ט. דהקדש הוא איסור חפצא. וי"ל דדוקא בנדרים. דהאיסור גברא הוא משום לא יחל דברו. ובזה ליכא טעמא דאין איסור חע"א. אלא משום דמושבע ועומד מה"ס. ובזה מהני טעמא. דאיסור חפצא. כמ"ש הר"ן דשבועה חלה על האיסורין. משום דנתוסף חיוב קרבן ה"נ ניתוסף איסור חפצא אבל בהקדש נהי נמי דאיתוסף איסור חפצא. אבל מ"מ איסור גברא דהקדש אינו חל על איסור אחר. דבהקדש. האיסור הוא על האכילה מצד עצמה. כמו בכל האיסורין ואינו דומה לאיסור בל יחל דנדר. דאין האיסור רק על חילול הדיבור:
ד[עריכה]
אמנם זהו לדעת האומרין. דנדרים חלין על האיסורין אבל הרז"ה כתב בפ"ג דשבועות. דנדרים אינן חלין על האיסורין. מטעמא דאין איסור חע"א. וכן הוא בתוס' (ד"כ וכ"ז) עיי"ש. ולשיטה זו צ"ל דאיסור שבועה אינו על חילול הדיבור. אלא על עשית המעשה מצד עצמה. והא דמכין אותו. בנשבע שלא אישן ג' ימים. אינו משום לא יחל. כפירוש תוס' פ' השולח. אלא משום שבועת שוא. כמ"ש הר"ן פ"ב דנדרים. ונראה ראיה לפירוש זה. מהא דאמר רבא. מחלוקת ר"ע ורבנן. בלא אוכל סתם. אבל במפרש ד"ה במשהו. מ"ט מפרש נמי כבריה דמי. וקשה דמאי פריך מ"ט, ואיזה טעם צריך לזה. שיתחייב כשעבר על שבועתו. ולמה לא יתחייב. דבשלמא באיסורי תורה. שאין אסורין אלא באכילה. בעי טעמא. למה יתחייב באוכל בריה משהו. וצ"ל משום דאחשבה. אבל בנשבע שלא יאכל כל שהוא. ואכל. הרי עבר על שבועתו. ואין צורך לטעמא דאחשביה. וע"כ נראה מזה. דבשבועה. האיסור הוא על המעשה בעצמה. וכשנשבע שלא יאכל. נאסרה האכילה עליו. וכיון דמשהו אינה חשובה אכילה. א"א להאיסור לחול עליו. והוא תרתי דסתרי. דהוא אוסר על עצמו מעשה שאינה אכילה בלשון לא אוכל. ומשו"ה פריך מאי טעמא. ומשני דדמי לבריה. דה"נ אחשביה. ובכה"ג דאחשביה הוי אכילה חשובה. מיהו גם לפירוש הראשון אפשר לישב בסיגנון זה:
ה[עריכה]
כתב הר"ן בנשבע שלא יאכל שבעה ימים, אין השבועה חלה. משום דהוי נשבע לבטל את המצוה לחבול בעצמו עיי"ש. ובקצה"ח סי' ע"ג העיר. דליהוי כולל בכה"ג. מיגו דחיילא על פחות משבעה ימים חיילא נמי על שבעה ימים. ואין קושיתו מובנת. דכל יום מהשבעה הוא חלק מהאיסור. ותדע דהא בכל כולל השבועה חלה על ההיתר לכו"ע. אפילו למאן דלית ליה כולל. ומשו"ה אמרינן מיגו דחיילא אהיתרא. חיילא נמי אאיסורא. ואילו הכא אין השבועה חלה כלל. אפילו על אכילת יום אחד. והיינו משום דכל יום ויום. הוא חלק מביטול המצוה. וכן בנשבע שלא יאכל מצה בליל פסח. נימא אליבא דר' עקיבא מיגו דחיילא אפחות מכזית. תחל נמי אכזית. ועיין ברש"י ר"פ בתרא דיומא. דאפילו במפרש חצי שיעור טריפה אינו חייב אם עבר על שבועתו. אלא דוקא אם אכל פחות מכשיעור. אבל אם אכל שיעור שלם. אינו חייב משום שבועה. אלא משום טריפה גרידא:
ו[עריכה]
שם בר"ן הקשה על הרמב"ם. שדימה שבועה שלא אוכל שבעה ימים. לשלא אישן ג' ימים. עיי"ש שכתב. דטעמא דשלא אישן. אינו משום שאינו יכול לחיות. אלא משום שישן בע"כ. ועיין בפ' האשה בתרא (קכ"א). אמר רבי מאיר. מעשה באחד שנפל לבור הגדול. ועלה לאחר ג' ימים. אמרו לו אין מזכירין מעשה נסים. ופירש"י אפילו אינו מת מחמת המים. היה לו למות מחמת דבר אחר. מאי מעשה נסים. דלא ניים. דאמר רבי יוחנן שבועה שלא אישן ג' ימים. מכין אותו וכו'. והא דלא ניים. משום דמעומד אינו יכול לישן. ולפירוש הרמב"ם. דטעמא דר"י הוא. משום שאינו יכול לחיות. בלא שינה ג' ימים. אתי שפיר. דכיון שלא ישן ג' ימים. ולא מת. ע"כ מעשה נסים היו. אבל לפירוש הר"ן. הרי אינו מוכח כלל. מדברי ר' יוחנן. שאינו יכול לחיות. והא דלא חלה השבועה. הוא מפני שבע"כ ישן. והתם שלא היה יכול לישן. מפני שהיה מעומד. אין כאן הוכחה. שהיו מעשה נסים. ועוד כיון שמעומד אינו יכול לישן. א"כ הרי אפשר לו לקיים שבועתו. להעמיד את עצמו במקום צר. ולא יוכל לישן:
ז[עריכה]
בהא דיש אוכל אכילה אחת. וכו' פירשו בתוס'. דהא דאיסור מוקדשין חייל אאיסור חלב. הוא משום כולל. וטעמא דקאמר בגמ'. משום איסור הנאה היינו כי היכי דליהוי חמור. (פי' גיד הנשה ק"א ד"ה איסור כולל). ולכאורה ל"ל לטעמא דכולל. דאפילו אם איסור אכילה דהקדש לא יחול אאיסור חלב. מ"מ איסור הנאה ודאי חייל. וממילא יאסר גם באכילה. משום איסור הנאה. אפילו אם אין איסור חע"א. כמו בהוצאת שבת. ואכילת יוכ"פ. וי"ל דשאני הכא. דאיסורי אכילה חיובן הוא ג"כ מפני ההנאה. דאהנאת גרונו ומעיו חייביה רחמנא. ואין חילוק בין איסורי הנאה לאיסורי אכילה אלא דבאיסורי הנאה. נאסרו כל ההנאות. ובאיסורי אכילה. לא נאסרה אלא הנאת אכילה. וא"כ איסור הנאה דהקדש. לא חייל אאיסור הנאת אכילה דחלב. ואין להקשות. דנימא מיגו דחייל איסור הקדש. על שאר הנאות. שאינן אסורות משום חלב. חל נמי אהנאת אכילה. די"ל לפי דברי הריב"ש. בשו"ת סי' קנ"ט. גבי שלא יחלוץ ושלא ייבם. דלא הוי כולל. משום שהן פעולות חלוקות. ואם נשבע שלא יאכל מצה. ולא יעלה לגג. אין לומר בזה. מיגו דחיילא על עליית הגג. חיילא נמי אאכילת מצה. לפי שלא מצינו כולל. אלא כשהפעולה אחת עיי"ש. וכן כתב בתשב"ץ ח"א סי' ק' אבל זה אינו מספיק. דמדבריהם שם נראה. הטעם משום דהן שתי שבועות. דהפעולות מחלקות השבועות. וזה אינו מועיל. אלא לענין שבועה. ולא באיסורי תורה. ועוד דמדברי הרשב"א. בשו"ת המיוחסות סי' רמ"ד. נראה שחולק על דבריהן. דשפיר הוי כולל. אף בפעולות חלוקות. ומפורש בגמ' פ' ד' אחין. זר מעיקרא שרי במלאכה ואסור בעבודה, אתיא לה שבח. מיגו דקא מיתסר במלאכה. מיתסר נמי בעבודה. וכו'. וא"כ ה"נ נימא מיגו דמיתסר בשאר הנאות. מיתסר נמי בהנאת אכילה. ועוד קשה לפי דברי ר"ת. דהא דאכילה גסה לא שמה אכילה. הוא דוקא כשנפשו קץ בה, אבל אם אינו קץ בה. מיקרי אכילה. ומשמע אע"ג שאינו נהנה כלל וכן מפורש בתוס' הרא"ש. פ"ג דהוריות (ד"י). ד"ה ואחד אכלו אכילה גסה. שאינו נהנה כלל מאותה אכילה. עיי"ש. ולפי"ז איסור אכילה. אינו מטעם הנאה וזה שלא כדברי הרמב"ם. בנקודה הנפלאה. והדר תיקשי באוכל חלב מוקדשין. ליחייב מטעם איסור הנאה דהקדש. ואיסור אכילה דחלב. בלאו טעמא דכולל. אלא דבזה י"ל דנ"מ. מטעמא דכולל באוכל אכילה גסה. דאין לחייבו מטעם הנאה. אלא מטעם אכילה. אבל קשה לדעת זה מר"פ האיש מקדש. מודה שמאי באומר לשלוחו אכול חלב. דלא מיחייב שולחו. דזה נהנה. וזה מתחייב. לא אמרינן. ואי נימא דאכילה בלא שום הנאה ג"כ אסורה. א"כ יתחייב שולחו בשביל האכילה גרידא. ואם שלחו לאכול אכילה גסה. ראוי לחייב שולחו. דלא שייך בזה. טעמא דזה נהנה וכו' ולמה יגרע אם השליח נהנה מהאכילה. מאילו לא נהנה כלל. וכזה קשה לדברי תוס' פ' בתרא דיומא (פ"ב). דגם באיסורי ביאה. חייב אפילו לא נהנה. והביאו ראיה משלא כדרכה (ועיין פ"ק דקידושין כ"ב. מאן לימא לן דנא הנאה אית להו לתרווייהו עיי"ש). וא"כ באומר לשלוחו בעול את הערוה שלא כדרכה. יתחייב שולחו. כיון דהשליח אינו נהנה. וחייב משום הבעילה גרידא. וא"כ אף כשהשליח נהנה. ראוי לחייב המשלח מפני הבעילה. שאסורה גם בלא הנאה. ועוד קשה. מהא דהמתעסק בחלבים ועריות חייב. שכן נהנה. וא"כ באוכל אכילה גסה במתעסק. או בבועל שלא כדרכה במתעסק. ליפטר. וזה לא מצינו אלא שאם היינו אומרים כן. אפשר לישב בזה. דברי רש"י בשבועות (י"ט). שהזכיר מתעסק לענין עריות. ובתוס' כתבו דלא דק. והיה אפשר ליישב דברי רש"י. באופן שאינו נהנה. כגון שלא כדרכה. דבכה"ג מתעסק פטור. גם בעריות. כיון שלא נהנה וצ"ע:
ח[עריכה]
בהא דאיתא בגמ'. דבהביא שתי שערות. חלין עליו כל האיסורין בבת אחת. משום דקטן לאו בר איסורא הוא. אף שהדבר פשוט. דישנה לסיבת האיסור. גם אצל קטן. כמבואר בסנהדרין. בסוגיא דתקלה וקלון. דתקלה איכא גם גבי קטן. עיי"ש. אלא כיון דליכא על הקטן. איסור בפועל הוי בת אחת. דלענין אין איסור חע"א. אינו תלוי בסיבת האיסור. אלא בהאיסור בפועל. ועיין בפ"ק דבכורות. דשריותא דחלב חידוש הוא. דליכא מידי דאתי מחי ושרי. והיינו דהיה ראוי להיות אסור משום יוצא מן החי. כמו חלב טריפה. וכן טרחו הראשונים. לפרש מנ"ל דביצה מותרת. ולא אסרינן לה משום יוצא מן החי. ולכאורה. למ"ד בהמה בחייה לאו לאברים עומדת. דאיסור אבר מן החי אינו חל אלא אחר שנתלש. אין כאן יוצא מן האיסור כלל. וי"ל דהא דאמרינן. בהמה בחייה לאו לאברים עומדת. היינו דזמן חלות האיסור בפועל. הוא בשעה שנתלש מן החי ונ"מ לענין אין איסור חע"א. כמבואר ס"פ גיד הנשה. אבל סיבת האיסור. ישנה בבהמה משעה שנולדה. והיוצא ממנה הוא כמותה. ובשעה שנתלש החלב מן החי. נאסר משום יוצא מן החי. אי לאו קרא. ודין החלב כדין הבהמה עצמה. והגע עצמך. בהמה טריפה שנתערבה בכשירות. ובטלה. ובעודה בתערובות נחלבה. ואח"כ הוכרה דנאסרה מכאן ולהבא. כמ"ש הרא"ש פ' גיד הנשה. ודאי גם החלב אסור. כדין חלב טריפה. אף דבשעה שנחלבה היתה הבהמה מותרת. משום ביטול. דהאיסור נהפך להיות היתר. וא"כ מאיזה טעם נאסר החלב שחלבו ממנה בעודה מותרת. אלא צ"ל כיון דע"י הביטול לא הותר אלא האיסור בפועל. אבל מ"מ ישנה לסיבת האיסור גם בתערובות. משו"ה חלבה אסור. אלמא שלענין יוצא מן הטמא. סגי בסיבת האיסור לחודא. וה"נ לענין יוצא מן החי. אפילו למ"ד לאו לאברים עומדת. מ"מ כיון דישנה לסיבת האיסור משעה שנולדה. היוצא ממנה כמותה:
 |
הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה |