קובץ הערות/כח
|
< הקודם · הבא > |
א[עריכה]
פרק ד' אחין. תוד"ה אשה זו בחזקת היתר עומדת. וא"ת וכו' משמע דוקא. לענין ריעותא דאתיליד לאחר שחיטה וכו'. אבל אם נולד הספק מחיים. כגון ספק דרוסה. לא. משום דבשעה שנולד הספק. היתה עדיין בחזקת איסור עכ"ל. ודבריהם צריכין ביאור. דהרי גם כשנולד לנו הספק לאחר שחיטה. מ"מ הספק הוא. שמא נעשית טריפה מחיים. ואז היתה בחזקת איסור. ומאי נ"מ באיזה זמן. נודע לנו הספק. ובאמת. גם הא דקאמר בגמ'. נשחטה בחזקת היתר עומדת. איזה חזקת היתר יש. כיון דמספקינן. שמא היתה טריפה. קודם שנשחטה. אבל ביאור דברי הגמ'. הוא בחידושי הר"ן פ"ק דחולין (י"א). וז"ל, הדר אמר. נשחטה בחזקת היתר עומדת. עד שיודע לך במה נטרפה. והיינו משום דאזלינן בתר רובא. ורוב בהמות אינן טרפות. ומשום חזקה ליכא לאכשורה. דמנלן שלא היתה טריפה מבטן. אלא ודאי. אע"ג דאמר בחזקת היתר. משום רובא הוא דקאמר. עכ"ל הר"ן. ולפי"ז יתבאר החילוק. בין נולד הספק מחיים. או לאחר שחיטה. דכשנולד הספק לאחר שחיטה. כגון שבא זאב ונטל בני מעיים. והחזירן כשהן נקובין. דבזה ליכא ריעותא כלל. דהוי כאילו נאבדה הריאה. שפיר אמרינן זיל בתר רובא. דרוב בהמות אינן טרפות. אבל כשנולד הספק מחיים. כגון ספק דרוסה. בזה לא מהני רובא. דהא דרוב בהמות כשרות. היינו אותן שלא נולד בהן ספק דרוסה. אבל הבהמות שהן ספק דרוסות. מניין לנו שהן רובן כשרות. ולא מהני לאותן שנולד בהן ספק דרוסה. הרוב שישנו. בבהמות שלא נולד ספק. ודוגמא לזה. בתוס' ס"פ החולץ. דכשבא ואמר ישראל אני נאמן. אף דרובא דעלמא עכו"ם נינהו. מ"מ הבאין לפנינו בתורת יהדות. רובן ישראל ולא הוי רוב נגד רוב. דלהבאין לפנינו בתורת יהדות. לא מהני רובא דעלמא כלל. וה"נ דלהבאין לפנינו ספק דרוסות. לא מהני בהן הרוב. של הבהמות שאין בהן ספק דרוסה. וכן כתב בתבואות שור סי' כ"ט. דכשנולד ריעותא מחיים. ליכא למימר בהו. רוב בהמות כשרות. ובחוות דעת הקשה על דברי תבו"ש דאטו בבהמה חולה. לא נאמר בה רוב בהמות כשרות. וה"נ בספק אם המוח מקיפין למים עיי"ש. ואין זו קושיא. דבחולה. אין החולי גורם. להסתפק שמא היא טריפה. וכשנולד בה ספק טריפה. אינו שייך כלל. להחולי שיש בה. ושפיר אפשר לומר. אף שיצתה מכלל רוב בהמות בריאות. מ"מ עדיין לא יצאה מכלל רוב בהמות כשרות. אבל בנמצאו מים במוח. וספק אם המוח מקיפן. דהספק הוא. אם נטרפה ע"י המים. בזה אם באנו להתירה מטעם רוב. צ"ל דרוב בהמות שיש להן מים במוח. הן כשרות. ומנין לנו שהוא כן. והרוב כשרות שיש בבהמות דעלמא. שלא נמצא בהן מים במוח. לא יוכל להכריע. על אותן שנמצא בהן מים. [ובמש"כ הר"ן בהא דנשחטה בחזקת היתר עומדת דאינו מטעם חזקה אלא מטעם רובא אינו נראה כן מדברי תוס' שם בסוגיא ד"ה התם הלכתא גמירי לה מסוטה וכו'. והשתא דבעי למימר דלא מוקמינן באיסור אחזקתה כמו בסכנתא ואפי' היכא דאיכא חזקה ילפינן מסוטה וכו' עכ"ל ומבואר דאין חוששין שמא במקום נקב ניקב הוא מטעם חזקה ממש ומ"ד דחוששין הוא משום דלא אזלינן כלל בתר חזקה כמו בסכנתא. וצ"ע איזו חזקה יש]:
ב[עריכה]
אלא דלפי"ז. דטעמא דלא אמרינן. נשחטה הותרה בנולדה הריעותא מחיים. הוא משום. דבכה"ג ליכא רובא להתיר. א"כ איך מוכח מזה. דלא מהני חזקת היתר. אם נולד הספק בשעת האיסור. אשר מזה הקשו בתוס' אהא דאמרינן. אשה זו בחזקת היתר עומדת. וי"ל דכוונת תוס' להקשות. דנהי דאין להתיר משום רובא. בנולדה הריעותא מחיים. אכתי נתירה משום חזקת היתר. דבשעה שנולדה. ודאי לא היתה דרוסה. וכשנולד בה אח"כ. ספק דרוסה צריך להעמידה בחזקתה הקודמת. שלא היתה דרוסה כשנולדה. וכמו דאמרינן הכא. אשה זו בחזקת היתר עומדת. היינו שיש לה עכשיו. ההיתר על זמן העתיד. לכשימות בעלה. ה"נ. קודם שנולד בה הספק דרוסה היתה בחזקת היתר. על זמן העתיד. לאחר שתישחט. וראוי להתירה. מטעם חזקת היתר. אלא מוכח מזה. דלא אמרינן בכה"ג חזקת היתר על להבא. כיון שנולד הספק בשעה שהיתה אסורה. אבל קשה. דאפילו נימא דבכה"ג ליכא חזקת היתר. אכתי יש להתיר. משום חזקת הגוף. דהא בשעה שנולדה ודאי לא היתה דרוסה. ויש להעמידה בחזקתה. שלא נדרסה. כמבואר פ' המדיר. בסוגיא דכלה. גבי מחט שנמצא בעובי בית הכוסות. ומוכח שם. דבכה"ג איכא חזקת הגוף. והטעם. כיון דבשעה שנולדה ודאי לא היה בה המחט. וכן כתב שם בתבואות שור. דבישב לה קוץ בושט. איכא חזקה מבוררת. דבשעה שנולדה. ודאי לא היה בה קוץ. ובחוות דעת הקשה עליו. דאטו הקוץ מטריף. הלא הנקב מטריף. ובזה ליכא חזקה מבוררת. שנולדה בלא נקב. ואין טענתו מכרחת. דהא אילו לא נמצא בה קוץ. לא היינו חייבין לחוש שמא יש בה נקב. ואין אנו צריכין לחוש. רק שמא ניקבה ע"י הקוץ. ובזה יש חזקה מבוררת. דבשעה שנולדה ודאי לא היתה נקובה ע"י קוץ. ולנקב אחר. בלא קוץ אין לחוש. כלל. כמו בבא זאב ונטל בני מעיים והחזירן כשהן נקובין. דאין חוששין שמא במקום נקב ניקב. וא"כ אכתי תיקשי. בספק דרוסה. נהי דאין להתירה. משום חזקת היתר. מ"מ נעמידנה בחזקת הגוף שלא נדרסה. ואפשר דכונת תוס'. להוכיח מזה דכשנולד הספק בשעה שהיתה אסורה. איכא חזקת איסור. דמחזיקין מאיסור לאיסור. וא"כ אין להתירה. משום חזקת הגוף. דנגד זה. יש חזקת איסור. והוי חזקה נגד חזקה. והא דמהניא חזקת הגוף. גבי מחט שנמצא בעובי בית הכוסות. בפ' המדיר. הוא משום דהתם בגמ' לא איירי לענין איסורא. אלא לענין ממונא אם המקח טעות עיי"ש. ועדיין יש לפקפק בזה. דבסוגיא שם מבואר. דחזקת הגוף עדיפא משאר חזקות. כמ"ש בתוס' שם. גבי בהרת דאזיל ר' יהושע בתר חזקה דגופא. דהעמידנו. בחזקת שלא היה בו נגע אע"ג דאיכא חזקה דהעמידנו בחזקת טומאה כנגדה. ואפשר דלא קיי"ל בהא כר' יהושע אלא כרבנן דאמרי ספק טמא. וכן פסק הרמב"ם. בספ"ב מטומאת צרעת וכתב שם. שטומאתו ספק. ונראה טעמו. משום דהוי חזקה נגד חזקה. כמ"ש בתוס' דמיירי שהוחזק בטומאה. וה"נ בספק דרוסה. הוי חזקת איסור נגד חזקת הגוף ומשו"ה חוששין:
ג[עריכה]
ותירצו בתוס'. דהא דחוששין לספק דרוסה. הוא משום דשכיח איסורא טפי. הא אילו היה ספק שקול לא היה חוששין. ולכאורה כונתם משום דהוי חזקת היתר. על להבא. לאחר שתישחט. כמו הכא דאשה זו בחזקת היתר לשוק עומדת. על להבא. לאחר שימות בעלה. אבל קשה דהא דעת תוס'. בפ"ק דחולין (י"א). דבספק טריפה. ליכא חזקת היתר. משום דהוי חזקה שלא נתבררה בשעתה. ע"כ נראה דאין כונתם משום חזקת היתר. אלא משום חזקת הגוף דזו היא חזקה מבוררת. דבשעה שנולדה ודאי לא היתה דרוסה. וכמו גבי מחט. שנמצא בעובי בית הכוסות. דמבואר בגמ' פ' המדיר. דאמרינן בזה. חזקת הגוף. דודאי נולדה בלא מחט. ולפי"ז בנמצאו מים במוח ולא נודע. אם המוח מקיפן דאפשר גם בשעה שנולדה היו בה המים. בזה ליכא חזקה כלל. לא חזקת היתר. ולא חזקת הגוף. דלא נתבררו בשעתן. אלא דזהו רק לשיטת תוס' אבל לדעת החולקין. ומתירין הגבינות משום חזקה מכח רובא. לכאורה ה"נ במים במוח. איכא חזקה מכח רובא:
ד[עריכה]
אבל טעם שיטה זו יש לפרש בשני אופנים: א') כיון שהיא עכשיו יותר מי"ב חודש. וא"כ ודאי נולדה כשירה. ואיכא חזקת כשירה. אלא דבאנו לבטל החזקה. מפני שלא נתבררה בשעתה. דבשעה שנולדה. לא ידענו אם היא כשירה. בזה אמרינן כיון דרוב בהמות כשירות. במקום דליכא ריעותא. הוי כאילו העידו עדים. בשעת לידתה. שהיא כשרה. והוי חזקה שנתבררה בשעתה ע"י הרוב ולפי"ז ההיתר הוא משום חזקה. ולא משום רוב. ולפי"ז הוא דוקא אם הבהמה היא יותר מי"ב חודש. אבל אם היא פחות מי"ב חודש. דליכא חזקה אין להתירה משום רוב גרידא. דלא מהני רוב. אלא כשהספק הוא. אם היא טריפה. או לא. אבל הכא. דעכשיו היא ודאי טריפה אלא דמספקינן. מתי נטרפה. אם היום או אתמול. בזה לא מהני רובא וכן כתב בכסא דהרסנא סי' ש"ב. ב) י"ל דטעם המתירין הגבינות. הוא משום רובא גרידא. דאף שעכשיו היא ודאי טריפה. ויצאה מהרוב. אבל כשאנו דנין על אתמול. מחזיקין אותה. שהיתה בכלל הרוב. ולפי"ז אפשר להתיר הגבינות. אפילו בתוך י"ב חודש. וכפירוש זה נראה. מדברי דרכי משה סי' א'. גבי שוחט. שנמצא שאינו יודע הלכות שחיטה. עיי"ש שכתב. דלדעת המתירין הגבינות. ראוי להתיר גם בזה. אף דהכא ליכא חזקה מבוררת כלל. דהא אפשר. שלא ידע מעולם הלכות שחיטה. וע"כ טעמו משום רובא גרידא. דאף שעכשיו אנו רואין. שאינו בכלל רוב מצוין אצל שחיטה מומחין הן. מ"מ צריך להחזיקו. שהיה בכלל הרוב עד עכשיו. ונ"מ עוד משני הפירושים. לענין נמצאו מים במוח. דאי נימא. דטעם המתירין הוא. משום רובא. ולא משום חזקה א"כ במים במוח. אין להתיר משום רוב. דליכא למימר רוב בהמות שיש להן מים במוח הן כשרות. אבל אם נפרש טעמם. משום חזקה. דהרוב גורם. שתהא החזקה מבוררת בשעתה. דבשעה שנולדה. דנו עליה מטעם הרוב. שהיא כשירה. והוי כאילו העידו עדים. שנולדה כשירה א"כ גם במים במוח. אם הבהמה היא יותר מי"ב חודש. דודאי נולדה כשירה ראוי להעמידה בחזקת כשירה. שלא נטרפה. דבשעה שנולדה. היה לה היתר על להבא. לאחר שתישחט. וכמו דאמרינן אשה זו בחזקת היתר לשוק עומדת על להבא. לאחר שימות בעלה. ומ"ש בדרכי משה. לאסור בנמצא מים במוח. הוא משום דאזיל לטעמיה. כמ"ש בסימן א'. גבי שוחט. שאינו יודע הלכות שחיטה. דטעם המתירין. הוא משום רובא. ולא משום חזקה דגם המתירין הגבינות. ס"ל כדעת תוס' דהוי חזקה שלא נתבררה בשעתה, אלא דטעמם הוא. משום רוב. דעל שעה שאינו ידוע. שיצתה מהרוב צריכין להחזיקה שהיתה בכלל הרוב. כיון שלא נודע אז שום ריעותא. להוציאה מהרוב. משא"כ גבי מים במוח. שע"י הריעותא יצאה מהרוב:
ה[עריכה]
גבי ספק גירושין בערוה. צרה בחזקת היתר לשוק קיימא. ובספק קידושין בערוה צרה בחזקת היתר ליבם עומדת. מכאן הוכיח בשב שמעתתא. במה שנחלקו. בספ' נקובת הושט. אי הוי חזקת איסור. משום דנקובת הושט לא מהני שחיטתה. ובשב שמעתתא כתב. דלא הוי חזקת איסור. אלא בספק שמא לא נעשה בה מעשה השחיטה כהוגן. אבל בנקובת הושט. דמעשה השחיטה היא כהוגן אלא דלא מהני בה שחיטה. בזה אדרבא הויא בחזקת היתר. שהרי קודם שנולד בה הספק. היתה בחזקת היתר. שתהא ניתרת ע"י שחיטה הוגנת. וכמו בספק קידושין דהיא בחזקת היתר. אף שהיתה אסורה עד עכשיו באיסור אשת אח. והנה בהא דנקובת הושט. לא מהני לה שחיטה. יש לפרש בזה שני טעמים. א) דמבואר מלשון המשנה. ר"פ השוחט דהא דסגי בשחיטת רוב סימן הוא משום דרובו ככולו. ובכל מקום דאמרינן רובו ככולו. הוא דוקא רובו מתוך כולו. כגון בסנהדרין. דצריך שיהיה מספרן עשרים ושלשה. ואם חסר אחד מהן. אין להם כח בי"ד. אבל אם ישנן כולן ונחלקו הולכין אחר הרוב. משום דרובו ככולו. וה"נ בשחיטה דצריך שישחוט כל הסימן. אלא דרובו ככולו. וא"כ לא שייך זה אלא היכא שיש כל הסימן שלם. ושחט רובו. בזה אמרינן דרובו מתוך כולו ככולו. אבל אם חסר מקצת הסימן. ולא נשאר רק רובו. וא"כ לא הוי רובו מתוך כולו. אלא רובו גרידא. ובכה"ג לא אמרינן רובו ככולו. ונמצא שחסר במעשה השחיטה. שלא נשחטה שחיטה שלימה. דבאמת שחיטת רוב הסימן מצד עצמה. לא מהניא. אלא מטעם דרובו ככולו. ובמקום דלא אמרינן רובו ככולו. הויא שחיטה חסירה. דחסר שחיטת מקצת הסימן. וא"כ בספק נקובת הושט. הוי ספק במעשה השחיטה, אם נשחטה שחיטה שלימה. או חסירה ובספק כזה. הוי חזקת איסור. והא דחצי קנה פגום כשר. הוא משום דהא דבעינן. שיהא הסימן שלם. הכונה שתהא חיותו של הסימן שלימה. ובחצי קנה פגום. לא נחסר מחיות הסימן כלום. ומיקרי שלם. אבל בניקב הושט. דהוי טריפה. ונחסר מחיותו לא הוי סימן שלם ולא מהני שחיטתו. ב) י"ל טעם אחר. לפי מה דמשמע. מדברי רש"י ותוס' פ"ק דחולין (כ"א.) דלכתחלה צריך לשחוט כל הסימן מדאורייתא. ואף שהוא דבר תימה. מה שייך בהכשר לכתחלה ודיעבד. כמ"ש תוס' שילהי נדה לענין בית הסתרים. מ"מ כן משמע מדבריהם דהוא מדאוריית'. וכיון דלכתחלה בעינן כל הסימן י"ל דגם בדיעבד לא סגי ברובו. אלא היכא דראוי לשחוט כל הסימן. אבל באינו ראוי לכולו. לא סגי ברובו אפילו דיעבד. דכל שאינו ראוי לבילה. במקום שצריך לכתחלה. בילה מעכבת בו. ולפי טעם זה. אין כאן חסרון במעשה השחיטה. דהמעשה היא שלימה. אלא שאינה מתרת. בזה י"ל כדברי הש"ש דהוי חזקת היתר. שקודם שנולד בה הספק. עמדה בחזקה. שאם תישחט שחיטה שלימה. תהא ניתרת. ועכשיו הרי נשחטה שלימה:
 |
הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה |